newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"גנדי המוסלמי": הוגה הדעות הסורי שהטיף לאי אלימות

ג'ודת סעיד, שנפטר לפני כחודש בגיל 91, יצא נגד המשטר הסורי כבר בשנות ה-90, אבל כשהחלו המחאות נגד אסד ב-2011, הוא הפציר במפגינים לנקוט אי אלימות, ונכשל. בחייו הוא נחשב חריג למדי, אבל ייתכן שהשפעתו תבוא אחרי מותו

מאת:
האמונה בכוחה של האלימות דרדרה את האסלאם. הוגה הדעות הסורי ג'ודת סעיד (ויקימדיה)

האמונה בכוחה של האלימות דירדרה את האסלאם. הוגה הדעות הסורי ג'ודת סעיד (ויקימדיה)

בתחילת החודש שעבר הלך לעולמו בגיל 91 ההוגה האסלאמי יליד סוריה, ג'ודת סעיד. מי שזכה לכינוי "גנדי של העולם המוסלמי" סיים את חייו בשלווה באיסטנבול, אליה גלה ממולדתו ב-2012.

מעטים בישראל שמעו את שמו של סעיד, וגם בעולם הערבי לא היה כה מוכר, אולם סעיד היה הוגה מרתק וחריג. בעודו חי חיים צנועים וממעט לצאת מביתו, הטיף לתחייה תרבותית ואינטלקטואלית ולאימוץ עמדות של אי אלימות, דמוקרטיה ושוויון מגדרי בכל עולם האסלאם. עשרות הספרים שחיבר, ובהם פיתח את רעיונותיו על היסטוריה, פוליטיקה, תרבות ודת, טבעו את חותמם אצל כמה וכמה אינטלקטואלים בעולם הערבי והמוסלמי וסייעו להם לפתח חזון מעמיק ורציני של שינוי תרבותי, חברתי, אזרחי ואידיאולוגי.

לאחר מותו, פורסמו בעיתונות המקוונת הערבית דברי הספד רבים. כותבים שהכירו אותו דרך ספריו או באופן אישי – בהם חוקר הפוליטיקה המרוקאי בילאל א-־תלידי, העיתונאי הסורי עמאר דיוב, השר לשעבר בממשלת ירדן, ד"ר מוחמד אבו רומאן, והמומחה התימני למדיניות, נביל אל־בוקיירי – ניצלו את ההזדמנות להתבוננות מחודשת על חייו ועל הגותו.

כאשר קוראים את דברי הפרידה שלהם מתקבלת התחושה, שלו רק היה סעיד זוכה למעט יותר השפעה, העולם הערבי והמוסלמי היו נראים היום אחרת לחלוטין.

התקיים מגינת הירק שגידל

סעיד נולד ב-1931 למשפחה ממוצא צ'רקסי בכפר ביר עג'ם שברמת הגולן הסורית. לאחר שהשלים את חוק לימודיו באוניברסיטת אל-אזהר היוקרתית במצרים, שב למולדתו ועבד כמורה לספרות ערבית בדמשק. אולם כעבור זמן לא רב, בראשית שנות ה-60, פוטר ממשרתו בשל דעותיו, פרש לביתו שבכפר והקדיש את מרצו לפיתוח תורתו ורעיונותיו.

בעשורים הבאים, בעודו מתקיים מגינת הירק שטיפח בכוחות עצמו ומגידול דבורים, כתב שורת ספרים בנושאים תיאורטיים: אי אלימות באסלאם ("תורת בנו של אדם הראשון" 1965), מנגנונים של שינוי תרבותי ("עד שישנו את מה שבליבם", 1972), הגישה הסובלנית באסלאם ("אי אפשר לכפות את הדת", 1997) ועוד.

ספרים אלה קנו לו פרסום וזכו להשפעה לפרקים, אולם סעיד נותר צנוע. כל מי שפגש בו, ולו להתרשמות חטופה, מעיד שמדובר באדם צנוע באופן יוצא דופן, ושהליכותיו גבלו לעתים בביטול עצמי של ממש.

מלבד פרסומיו הרבים, שחלקם אף תורגם לאנגלית או לצרפתית, סעיד לא היסס להביע עמדות פוליטיות. כבר בשנות ה-90 הוא האשים את המשטר הסורי בהפרת זכויות אדם ובהגבלת חופש הביטוי, ביקורת שאותה ניסה המשטר להשתיק, באופן אירוני, על ידי הבאתו למעצר לא פחות מחמש פעמים.

בהמשך, עם פרוץ המחאות העממיות בסוריה באביב 2011, הסתובב סעיד בין הפלגים האסלאמיים של המוחים ועודד אותם להמשיך במחאתם באופן לא אלים. הטפותיו לא עזרו, וחלק גדול מההתקוממות האסלאמית נגד משטר אל-אסד נצבע באלימות. סעיד לא נשאר בסוריה כדי לחזות בכך, וב-2012 גלה מרצון.

סעיד הזהיר שהאלימות תחזק את אסד. לוחמי צבא סוריה החופשי, 2012 (Freedom House CC BY 2.0

סעיד הזהיר שהאלימות תחזק את אסד. לוחמי צבא סוריה החופשי, 2012 (Freedom House CC BY 2.0)

הטפתו להימנע מאלימות בכל מחיר התבססה על מערך תיאורטי שלם. בליבת המערך הזה עומדת קטגוריה, שירש סעיד ממורו ורבו, התיאורטיקן האלג'יראי מאלכ בן-נאבי (Bennabi, 1905-1973), קטגוריית ה"ציביליזציה".

כמו בן-נאבי, סעיד האמין שכל שינוי היסטורי, פוליטי, כלכלי, טכנולוגי או אחר, נובע משינויים במבני העומק של החברה ושל התרבות האנושית, כלומר ב"ציביליזציות". אותן ציביליזציות משתנות, בתורן, כתוצאה מדינמיקה בין שני כוחות: הכללי והאוניברסלי, וההכרעות של יחידים.

קיימים כללים אוניברסליים שמתווים שינויים תרבותיים וגוזרים על ציביליזציה אחת ניוון והידרדרות, ועל רעותה, תחייה וקדמה. אולם כל ציביליזציה אנושית היא מכלול פעולותיהם של הפרטים המרכיבים אותה. לפיכך, בני אדם יכולים לתרום תרומה מסוימת לשינוי האופי של תרבותם שלהם.

הנחיתות העכשווית של הציוויליזציה האסלאמית

לפי סעיד, הרעיונות האלה נטועים בקוראן. "אלוהים אינו משנה את גורלם של אנשים אלא אם ישנו את מה שבליבם" נאמר בסורת א-רעד, 11, ובעיני סעיד המשמעות ברורה. מצד אחד, כללי השינוי התרבותי הם סדירים וקבועים, שכן אין להניח שהאל "משנה את גורלם של אנשים" באופן שרירותי. מצד שני, הפעלת אותם כללים מצריכה מעורבות אקטיבית של בני האדם – "שינוי מה שבליבם".

תשתית תיאורטית מורכבת זו לא הייתה פילוסופיה בעלמא, אלא מצע הכרחי לעיסוק בציביליזציה שעניינה אותו בתור הוגה אסלאמי, הציביליזציה האסלאמית. הוא ניסה להבין כיצד היא השתנתה, ובפרט כיצד היא חוותה מה שבעיניו היה תהליך של "ניוון והידרדרות", שממשיך בהדרגה מראשיתה ועד היום.

בעיני סעיד, 1,400 השנים האחרונות בתולדות האסלאם סימלו ניוון תרבותי קיצוני בחריפותו: מנקודת פתיחה מוצלחת בדמות עולם הערכים הנאצלים של הקוראן, הציביליזציה האסלאמית הידלדלה ומצאה את עצמה במצב של נחיתות ושל ריקבון מכל הבחינות. הישגיה במדע ובתרבות נופלים עשרות מונים מאלה של המערב; תרבותה הפוליטית מושחתת, והיא נתונה מאות שנים תחת מרותם של שלטונות אוטוריטריים דכאניים שמתחלפים בזה אחר זה.

אין ספק שהציביליזציה המוסלמית חוותה שינוי תרבותי, אולם מדוע? וכיצד ניתן להפוך את המגמה? חמוש ברעיונותיו הבסיסיים על שינוי תרבותי ובקוראן, ניגש סעיד לנסח את התשובות.

מסורת של הפיכות צבאיות. חייל מצרי בכיכר תחריר בעת ההפיכה ב-2013 (ויקימדיה CC BY SA 3.0)

מסורת של הפיכות צבאיות. חייל מצרי בכיכר תחריר בעת ההפיכה ב-2013 (ויקימדיה CC BY SA 3.0)

כאמור, בעיני סעיד, שינוי מודע של ציביליזציה לטובה מצריך מבני האדם הבנה של כללי השינוי וכן מוטיבציה לשנות. במקרה של הציביליזציה האסלאמית, האמין סעיד, הבעיה היא כפולה. מצד אחד, לאורך ההיסטוריה נתפסו המוסלמים לפסיביות והתרגלו להטיל את האחריות לגורלם על הזולת. בין אם הטילו את האשמה לנחיתותם על הדטרמיניזם האלוהי, על השליטים הדיקטטוריים או על הקולוניאליזם המערבי, המוסלמים ויתרו על האפשרות לצאת מאותו מצב של נחיתות, הנציחו והעמיקו אותו.

במקום לקרוא בין דפי הקוראן כיצד נראית חברה אנושית מופתית ולפעול להקמתה, המוסלמים נתפסו להלך רוח של "אכלו לי, שתו לי", ולא הבינו מדוע הם אינם מקבלים מן המוכן את חברת המופת שהיא זכותם כמוסלמים. הקולוניאליזם, הפיגור הכלכלי, הדיקטטורה והדיכוי הם רק השלכות של העמדה הפסיבית, סבור סעיד. בפועל, המוסלמים סללו בפני הקולוניאליזם את הדרך הרבה לפני שהספינות האירופיות הראשונות הגיעו לחופי המזרח התיכון.

גם מוסלמים שאימצו גישה אקטיבית כדי לשנות את מצבו של העולם המוסלמי לא הצליחו בכך. לפי סעיד, הם שגו בכך שלא הבינו שתהליכים היסטוריים נעים "מלמטה למעלה": שינויים בתודעתו של היחיד ובהלך רוחו התרבותי מקרינים על שדה ההתרחשות הפוליטי והממסדי ומשנים אותו, ולא להפך.

את העריצות יש לעקור מהשורש

אמת פשוטה זו חמקה מעיניהם של מוסלמים רבים, שקיוו לשנות את גורלם באמצעות פעולה פוליטית ישירה, ומילאו את תולדות הציביליזציה המוסלמית בהפיכות חצר, במלחמות אזרחים, במרידות וכיוצא באלה. כל אלה לא הניבו שום שינוי במצבו של העולם המוסלמי.

הדחת שלטון דיקטטורי, כתב סעיד, "יכולה להתבצע רק באמצעות עקירת העריצות מהשורש, והדבר בתורו מתאפשר רק באמצעות שינוי אמונותיהם והתנהגותם של יחידים ושל ציבורי אדם, טרם כל שינוי בצורת השלטון".

בהמשך ישיר לכך, לפי סעיד, המוסלמים כושלים שוב ושוב בהפנמת התובנה שאלימות איננה כלי אפקטיבי לשינוי. היא אולי נראית כאמצעי לשינוי, אולם בפועל היא נוטה רק להעמיק מגמות קיימות.

ייתכן שהסתייגותו הקיצונית והחריגה של סעיד מאלימות קשורה לשורשיו הצ'רקסיים, אומה שגירושה הרצחני והטראומתי מאזורי הקווקז נחשב לרצח העם החמור ביותר במאה ה־19, וייתכן שיש לה סיבות אחרות. מכל מקום, סעיד שלל כל גילוי של אלימות באופן מוחלט וקטגורי, וזאת הן מטעמים דתיים אסלאמיים נורמטיביים והן מסיבות פרגמטיות.

ראשית, השינויים ההיסטוריים תלויים, כאמור, בהתנהגותם של בני האדם, אולם המילה האחרונה לגביהם שמורה לאל. והאל, סבר סעיד, פשוט איננו מסוגל לסבול אלימות בין בני אדם. אלימות היא פגיעה בכבוד האדם ובאנושיותו, "בצלם האלוהים שבו", ולפיכך היא פוגעת באל. אי־אלימות, לפיכך, הוא אחד ממסרי הליבה היסודיים של דתו של האל, האסלאם.

סעיד ייחס חשיבות דתית מכוננת לגרסה הקוראנית לסיפור קין והבל: קין איים לרצוח את הבל, מספר הקוראן, והלה השיב "גם אם תרים עליי את ידך להרגני, לא ארים עליך את ידי להרגך כי אני ירא את אלוהים" (קוראן, 5: 27, תרגום אורי רובין, 2005). לגבי הקוראן, סבר סעיד, אי־אלימות היא צו אלוהי שעל המאמין להקריב את חייו למענו.

אולם אף שהגישה הלא אלימה – "תורת בנו של אדם הראשון", כפי שכינה אותה סעיד בספר באותו שם – היא מורשת אסלאמית ראשונה במעלה, בשנים שמאז כתיבת הקוראן היא נדחקה לשולי המחשבה האסלאמית וכמעט נשכחה. במקום שיח האי אלימות שכונן הבל הקוראני, על ההגות האסלאמית השתלט שיח הג'יהאד הצבאי והאלימות הפוליטית.

דורות על דורות של מלומדים פירשו את הקוראן כקריאה לג'יהאד אלים, שמטרתו להפיץ את האסלאם, להשמיד את הלא מוסלמים ולהשית את האסלאם על העולם כולו בכפייה. לא זו רוחו של האסלאם של סעיד. הג'יהאד הראוי היחיד, בעיניו, הוא "הג'יהאד האינטלקטואלי": למידה, התפתחות רעיונית והישגים מדעיים ותרבותיים. עד שלא יבינו המוסלמים שזו רוחו של האסלאם, קבע סעיד, הם ימשיכו לנסות לשנות את ההיסטוריה באמצעות אלימות, וימשיכו להיכשל.

אולם בעיני סעיד, גם מי שאינם חולקים עימו את האמונה באל ובקוראן, יכולים לקבל את קריאתו לאי־אלימות פשוט מתוך התבוננות במציאות. אלימות, טען סעיד, תמיד נכשלה בהבאת שינוי. "אלימות", הוא כתב, "מאז ומעולם הולידה רק עוד אלימות ועוד הרס; הפעלת כוח אינה יכולה להביא שלום, אלא להנציח את המלחמה".

אירופה הבינה שאלימות לא עובדת. החתימה על אמנת ליסבון של האיחוד האירופי (ויקיפדיה)

אירופה הבינה שאלימות לא עובדת. החתימה על אמנת ליסבון של האיחוד האירופי (ויקיפדיה)

בהקשר זה, אחת הדוגמאות החביבות על סעיד הייתה אירופה במאה השנים האחרונות. אומנם נדרשו לאירופה שתי מלחמות עולם כדי להבין שהפעלת כוח צבאי רק ממיטה עליה חורבן, אולם האסימון נפל לבסוף.

הלקח ברור בעיני סעיד: האלימות גררה את אירופה לאחור, השלום מניע אותה קדימה. העולם המוסלמי מוכרח ללמוד ממנה, לדבריו, אם איננו רוצה להמשיך לפגר אחרי שאר העולם.

אלג'יריה מול יפן

מול האמירות האלה, היו מי שטענו כנגדו שהעולם המוסלמי מוכרח להשתחרר מעול הקולוניאליזם ולהתנער מהדיקטטורים שמושלים בו, ולמטרה זו גם כוח הזרוע כשר. זוהי טעות מרה, לדעת סעיד. הוא נהג להשוות בין אלג'יריה לבין יפן. שתי מדינות שסבלו לאחר מלחמת העולם השנייה מעולו של כיבוש קולוניאלי זר – צרפתי ואמריקני בהתאמה – והצליחו להשתחרר ממנו.

הראשונה, מזכיר סעיד, קנתה את חירותה במלחמת עצמאות אלימה, והשנייה באמצעות דמוקרטיזציה, תיעוש ופיתוח כלכלי שהולידו עצמאות גיאופוליטית. היכן נמצאת אלג'יריה כיום, והיכן יפן? שואל סעיד. הראשונה, חלשה ממלחמה שגבתה את חייהם של מיליונים, מתקשה עד היום לצאת ממעגל האלימות והדיכוי ולהשיג דמוקרטיה; השנייה היא אחת המדינות המפותחות בעולם, מודל לחיקוי כלכלי ופוליטי.

הדברים נכונים גם לגבי מחאה פוליטית נגד שלטון עריץ, האמין סעיד. כאשר למד לימודים אסלאמיים במצרים, בשנות הארבעים והחמישים, הכיר מקרוב את זרם האסלאם הפוליטי שצמח במדינה במחאה נגד השלטון החילוני. בהמשך ראה כיצד חברי תנועות כמו "האחים המוסלמים" אימצו, בהשפעת הוגים כמו סייד קוטוב, אידיאולוגיות מיליטנטיות, וכיצד הפכו לבסוף לכוחות קיצוניים והרסניים, שארגונים כמו דאעש הם המשכם הישיר.

גישה אלימה כזו, טען סעיד, איננה יכולה להביא לתחייה אסלאמית ולחירות אלא רק להעמקת הדיכוי. אפילו כאשר תנועות אלימות כאלה הגיעו לעמדת השלטון הן "נהגו באותה דרך דכאנית, מתעללת ולא צודקת, שעליה הן הרבו כל כך להתלונן לפני כן".

על רקע זה מתבהרת עמדתו התקיפה נגד כל גילוי של אלימות במסגרת מחאות האביב הערבי בכלל, ובמחאות בסוריה בפרט. כבר בראשית ההתקוממות נגד שלטונו הדכאני של בשאר אל־אסד ב-2011, סעיד הטיף למפגינים להימנע מאלימות. "גישה של התנגדות לא־אלימה", אמר, "רק מבססת את צידוקיהם (של המפגינים) וחושפת את חוסר הלגיטימיות של העריצים". כל בחירה אחרת מבטיחה, לדבריו, ששום שינוי לא יתחולל: "אם נאחז בנשק, אותו נשק ימשיך לשמש כדי לשלוט בנו, בדיוק כמו שקרה ב-1,400 השנים האחרונות". לא מספיק סורים שמעו לאזהרותיו. סעיד גלה לטורקיה, וסוריה שקעה במלחמת אזרחים מהעקובות מדם שידע האזור.

עמדה זו של אי אלימות ייחדה את סעיד בנוף ההגות המוסלמית והקנתה לו את הכינוי "גנדי המוסלמי". אולם הוא לא פעל בחלל ריק. הוא נסמך על הוגי דעות כמו הלאג'יראי מאלכ בן־נאבי, שנזכר קודם לכן, התיאורטיקן הפקיסטני מוחמד אקבאל, וגם הוגה הדעות המוסלמי בן המאה ה-14 אבן ח'לדון, כמו גם הוגי דעות מערבים כמו ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי והפילוסוף הגרמני יוהאן גוטפריד הרדר.

בניגוד להוגים אסלאמיים רבים אחרים, שהתנערו מהתיאוריה המרקסיסטית בשל האופי החילוני המובהק שלה, סעיד הכריז שהיא "הגיעה לתובנות מעמיקות לגבי ההתפתחות ההיסטורית, והקטגוריות האנליטיות שהיא עיצבה ראויות להיכלל בארגז הכלים של כל הוגה והיסטוריון". מלבד ציטוטים מהקוראן, הוא גם הרבה לצטט מהברית החדשה את המשפט "כל האוחזים בחרב, בחרב יאבדו" (הבשורה על פי מתי 26: 52).

לרעיונותיו של סעיד היו תקדימים בהגות האסלאמית. בהגותו ניתן למצוא עקרונות רבים שמצויים גם בהגותם של הוגים מוסלמים מודרניים רבים אחרים. הדברים אמורים בעיקר לגבי הרעיון שראוי ללמוד מהניסיון ההיסטורי של לא מוסלמים ומחוכמתם; התפיסה שרואה ערך היסטורי בקדמה ובצבירת הישגים מדעיים וטכנולוגיים; האמונה במרכזיותן של קטגוריות תרבותיות בניתוח ההיסטוריה, והסברה שכל אותם עקרונות מופיעים בקוראן עצמו.

פלסטין תוחזר רק בעזרת אי אלימות

מכלול זה של תפיסות הוא הבסיס לזרם המחשבה האסלאמית המכונה "המודרניזם" או "הרפורמיזם", זרם שבמאתיים השנים האחרונות זכה לפופולריות רבה. מלבד הוגים כמו סעיד ובן־נאבי, רוחו של המודרניזם האסלאמי הולידה גם תנועות כמו הלאומיות הערבית, הג'יהאד העולמי והמהפכנות האסלאמית האיראנית. עם זאת, סעיד תופס בנוף מקום חריג ובולט בתור קול אסלאמי בולט ביותר בהטפה לאי אלימות.

בשם אותה אי אלימות, צריך לציין, הוא אימץ בין היתר עמדה שעד השנים האחרונות נחשבה שולית וכמעט מוקצית בעולם הערבי והמוסלמי: שלילה מוחלטת של המאבק הפלסטיני החמוש בישראל. "פלסטין איננה הבעיה שלנו [המוסלמים]", הוא קבע, "אלא היעדר החירויות והדמוקרטיה".

סעיד שאף אומנם "להשיב את פלסטין לידי העם הפלסטיני" ולקחת אותה מידי "ישראל, הישות הקולוניאלית הגזענית שאיננה שייכת לאזורנו", אולם הוא האמין שניתן יהיה לעשות זאת רק באמצעות שינוי תרבותי-התנהגותי כולל בעולם האסלאם. בהפעילם כוח נגד ישראל, הפלסטינים צפויים רק למשוך אליהם עוד אלימות מצדה. ומשום שמאזן הכוחות בין הצדדים אינו שווה, הדבר צפוי להמיט חורבן על הפלסטינים.

נקודה אחרונה זו היתה סדין אדום בעיני אינטלקטואלים מוסלמים רבים, ואפשר שהיא זו שפגעה במידת ההתקבלות של רעיונותיו. בילאל א-תלידי, למשל, סבור ששלילת המאבק החמוש הפלסטיני מייצגת נקודת עיוורון בתיאוריית אי האלימות של סעיד בכללותה. סעיד נתן לעמדתו הפציפיסטית לסנוור אותו, סבור א-תלידי, וניפח לממדים מוגזמים את הקריאה הקוראנית לאי אלימות.

סעיד טען שהפלסטינים לא צריכים לנקוט אלימות. צעירים פלסטינים מיידים אבנים ליד בית אל (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

סעיד טען שהפלסטינים לא צריכים לנקוט אלימות. צעירים פלסטינים מיידים אבנים ליד בית אל (צילום: יותם רונן / אקטיבסטילס)

בשום מקום הקוראן אינו אוסר, טוען א-תלידי, "מאבק נגד אויב ציוני כובש ומימושה של הזכות הלגיטימית להתנגדות, זכות שמעוגנת בכל האמנות הבינלאומיות". באופן כללי, א־תלידי סבור שסעיד הרים תרומה מסוימת להיסטוריוסופיה של הציביליזציה המוסלמית, ואף היטיב לזהות ולאבחן חלק מהבעיות בעולם המוסלמי, אלא ש"מבחינת החזון, המסגור ואופן הפעולה, לג'ודת סעיד לא היה יותר מדי מה להציע". הקנאות שבה סעיד הקפיד להתרחק מהמישור הפוליטי, למשל, מנעה ממנו כל אפשרות לשינוי ממשי.

ייסד השקפה חדשה

הוגים אחרים אינם שותפים לעמדה ביקורתית זו. לדעת מוחמד אבו רומאן, הגותו של סעיד תרמה לפיתוח רעיון האקטיביזם הלא-אלים, ו"ייסדה במחשבה הערבית המודרנית השקפה חדשה לגבי תפקידה של החברה האזרחית ושל הפוליטיקה באופן כללי, כזו שמטעימה את חשיבותן של זכויות האדם". לדעת אבו רומאן, הבחירה לשמור מרחק מהפוליטיקה התאימה לעקרונות מחשבתו של סעיד, והשפעתו הורגשה גם בלי שנקט צעדים פוליטיים ישירים.

נביל אל-בוקיירי רואה בסעיד דמות מפתח באחד התהליכים המשמעותיים ביותר שהתחוללו בעולם הערבי בעידן החדש, האביב הערבי. בעיניו, הגורל העצוב של המחאות העממיות בסוריה ושקיעתה של המדינה במלחמת אזרחים בין דיקטטור אכזרי לבין תנועות טרור רדיקליות אינם פוגעים במורשת אי־האלימות של סעיד. "האסכולה של סעיד, שספגה ביקורת מכל כיוון אפשרי… הראתה כמה גדול כוח ההשפעה שלה. היא שמה קץ לשלטונות דיקטטוריים שנראו נצחיים".

בעיניו של אל-בוקיירי, האביב הערבי היה התפתחות היסטורית חשובה בפני עצמה, וגם דוגמה ומופת לעתיד. "האביב הערבי הוכיח לעולם כולו כמה כוח אזרחי ותרבותי יש לעמים הערביים, ואיזה פוטנציאל לתחייה תרבותית עוד נותר אצור בלא מודע שלהם, הפרטי והקולקטיבי גם יחד", כתב אל-בוקיירי. כפי שסעיד ידע לחזות את גורלו העצוב של האביב הערבי הסורי, כך מנבא אל-בוקיירי לעולם הערבי והמוסלמי תחייה תרבותית ופוליטית חיובית.

בעיניים ביקורתיות, ג'ודת סעיד, "גנדי המוסלמי" היה לא יותר ממייצג לא־בולט של זרמים רעיוניים, שהיו אופנתיים במקרה הטוב במאות ה-19 וה-20; הוגה ממוצע, בעל חזון אופטימי מדי, שלא הצליח להצמיח בימי חייו אף גורם משמעותי שימשיך לקדם את דרכו. אולם בעיני ממשיכי דרכו של סעיד, שינויים מתרחשים לאט, וגם הגשמתו של חזון היסטורי ותרבותי רחב מתחילה בשינוי פנימי בליבם של יחידים. אם לקבל את דבריהם של מי שספדו לו, אין ספק שדבריו של סעיד שינו את מה שבליבם של לפחות כמה ערבים ומוסלמים, וביססו בהם אמונה אמיתית בדרך הלא־אלימה לשינוי. ייתכן שכעת הגיע תורו של האל למלא את חלקו במשוואה.

איתי מלאך כותב בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
הסרבן שחר שורץ (בחולצה לבנה מימין) בבקו"ם. צילום: באדיבות רשת "מסרבות"

הסרבן שחר שורץ (בחולצה לבנה מימין) בבקו"ם. צילום: באדיבות רשת "מסרבות"

סרבן גיוס נשפט ל-10 ימי מאסר: "הצבא משמר את הסכסוך"

זוהי תקופת כליאה ראשונה לשחר שורץ, שהתייצב הבוקר בבקו"ם והודיע על סירובו להתגייס. בהצהרה שפרסם כתב: "הצעירים שמשרתים בצבא פוגעים בזכויות האדם של הפלסטינים בשטח, מדכאים את האוכלוסייה ומאפשרים את אלימות המתנחלים. אני מסרב לקחת בזה חלק"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf