newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"גיוס הוא פוליטי לא פחות מסירוב": התפרסם מכתב שמיניסטים חדש

60 בנות ובני נוער חתומים על מכתב הסירוב שמדבר על הכיבוש, על חוסר צדק כלכלי, ולראשונה במכתבי השמיניסטים – גם על הנכבה. "המסר של המכתב הוא לקיחת אחריות. זה אקטיביזם ממקום של סולידריות"

מאת:

60 בנות ובני נוער פרסמו הבוקר (שלישי) "מכתב שמיניסטים״ בו הם מצהירים כי יסרבו לשרת בצבא, במחאה על הכיבוש ומדיניות האפרטהייד הישראלית. מכתב הסרבנים עוסק לראשונה גם בסוגיית ההכרה בנכבה כערובה לפתרון הסכסוך.

הפגנת בני נוער נגד הסיפוח, מול ביתו של בני גנץ בראש העין, יוני 2020 (צילום: אורן זיו)

אקטיביזם מתוך סולידריות. הפגנת בני נוער נגד הסיפוח, מול ביתו של בני גנץ בראש העין, יוני 2020 (צילום: אורן זיו)

״חובתנו להתנגד למציאות הרסנית זו על ידי איחוד מאבקים וסירוב לשרת את אותן המערכות האלימות – ובראשן הצבא. הסירוב שלנו להתגייס הוא לא אקט של ניתוק או התכחשות לחברה הישראלית אלא להפך: לקיחת אחריות על המעשים שלנו וההשלכות שלהם״, נכתב בהצהרה, שנשלחה לשר הביטחון, לשר החינוך ולרמטכ"ל.

עשרות החתומות והחותמים מציינים במכתב שבעוד המדינה טוענת כי מדובר בצבא הגנה, ״בפועל פעילות הצבא הישראלי אינה מכוונת בעיקרה להגנה מפני צבאות אויב, אלא לשליטה על אוכלוסייה אזרחית״.

ב-50 השנים האחרונות התפרסמו כמה מכתבי סירוב – בשטחים או בצבא בכלל – של בני ובנות נוער. "מכתב השמיניסטים" הראשון פורסם ב-1970, בעיצומה של מלחמת ההתשה. מאז פורסמו עוד מכתבים רבים, המפורסמים שבהם ב-1979, ב-1987, ב-2001 וב-2005 (שני האחרונים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה).

על המכתב חותמות בנות ובני נוער שצפויים לשבת בכלא וגם כאלו שיצאו מהצבא בדרכים אחרות. בין החותמים גם הלל רבין, שכבר ריצתה 56 ימים בכלא הצבאי ושוחררה בנובמבר 2020. חלק מהחותמים היו שותפים למכתב בני הנוער נגד הסיפוח שפורסם בשנה שעברה.

״גיוס הוא פוליטי לא פחות מסירוב״, קובעים חותמי המכתב, שתוהים ״איך זה הגיוני שכדי למחות נגד אלימות וגזענות מערכתית, אנחנו קודם צריכות להיות חלק מאותה מערכת מדכאת?״

החותמים מציינים כי המצב בגדה המערבית, עזה ומזרח ירושלים הוא ״מדיניות אפרטהייד המתבטאת בשתי מערכות חוק שונות; מערכת אחת לפלסטינים ושנייה ליהודים".

עוד נטען במכתב כי ״דורשים מאיתנו לעטות את מדי הצבא המגואלים בדם ולהמשיך את מורשת הנכבה והכיבוש. על יסודות רקובים אלה נבנית החברה הישראלית וזה משתקף בכל:  בגזענות, בשיח הפוליטי המסית, באלימות המשטרתית ועוד״.

החותמים מבקשים גם להדגיש את הקשר של הדיכוי הכלכלי לזה הצבאי: ״בעוד תושבי השטחים הכבושים מתרוששים, בעלי ההון מתעשרים על חשבונם. פועלים פלסטינים מנוצלים באופן שיטתי, ותעשיית הנשק משתמשת בשטחים הכבושים כשטח ניסויים וחלון ראווה להגברת מכירות. כשהממשלה בוחרת לשמר את הכיבוש, היא עושה זאת גם למען אותם בעלי הון״.

הפגנת בני נוער נגד הסיפוח, מול ביתו של בני גנץ בראש העין, יוני 2020 (צילום: אורן זיו)

הפגנת בני נוער נגד הסיפוח, מול ביתו של בני גנץ בראש העין, יוני 2020 (צילום: אורן זיו)

את מי אני משרת?

לקראת פרסום המכתב, שוחחתי עם כמה מהיוזמים שלקחו חלק בכתיבת ההצהרה – על הסיבה שהחליטו לסרב, על הסירוב ככלי פוליטי ועל האפשרות לדבר עם בני נוער על הכיבוש.

״המציאות היא שהצבא מבצע פשעי מלחמה על בסיס יומיומי – זו מציאות שאני לא מסוגל לעמוד מאחוריה, וההרגשה שלי שאני חייב לצעוק הכי חזק שאני יכול שהכיבוש הוא אף פעם לא מוצדק״, אומר נווה שבתאי לוין, בן 16 מהוד השרון. ״המכתב הוא הפלטפורמה שמאפשרת לעשות את הדבר הזה״.

שבתאי לוין, כיום תלמיד כיתה י״א, מתכנן לסרב לאחר שיסיים את הלימודים בתיכון, גם במחיר של כלא. ״המסר של המכתב הוא לקחת אחריות על העוולות שביצענו, ולדבר על הנכבה וסיום הכיבוש. זה שיח שנעלם מהמרחב הציבורי והוא חייב לחזור״.

״הרצון לא להתגייס לצה״ל זה דבר שחשבתי עליו מגיל שמונה בערך״, הוא מוסיף. ״לא ידעתי שקיימת האופציה של סירוב עד בערך שנה שעברה, כשדיברתי עם אנשים על כך שאני לא רוצה להתגייס ושאלו אותי אם אני מתכנן לסרב. זה גרם לי לחקור ולבדוק, וככה הגעתי למכתב״. לדבריו, ״חתמתי על המכתב כי אני מאמין שהוא יכול לעשות טוב ובתקווה להגיע לבני נוער שכמוני לא רוצים להתגייס, אבל לא יודעים על האופציה, או שזה יעלה אצלם שאלות״.

״מבחינתי המכתב  פונה לבני ובנות נוער, למי שהולכת להתגייס עוד שנה או למי שכבר התגייס״, אומרת שחר פרץ, בת 18, מכפר יונה. ״זו המטרה – לפנות אל אותם אנשים שעכשיו לובשים מדים ובפועל בשטח כובשים אוכלוסייה אזרחית ולהציב להם מראה שתגרום להם לשאול את עצמם שאלות – את מי אני משרת? מה ההחלטה להתגייס גורמת? מה האינטרסים שאני משרתת? על מי בעצם אנחנו שומרים כשאנחנו לובשים מדים, אוחזים בנשק ומעכבים פלסטינים במחסומים, פולשים לבתים או עוצרים ילדים?״ פרץ עושה כיום שנת שירות בחולון, ומתכננת לסרב בקיץ גם במחיר של כלא.

על התהליך שעברה עד שהחליטה לסרב אומרת פרץ: ״המפגש עם פלסטינים במחנות קיץ היתה הפעם הראשונה שנחשפתי בצורה אישית ואנושית לכיבוש. אחרי המפגש הזה הבנתי שהצבא הוא חלק גדול במשוואה הזו, בהשפעה על חייהם של הפלסטינים תחת השלטון של מדינת ישראל. מתוך ההבנה הזו, אני לא מוכנה לקחת חלק ישיר או עקיף בכיבוש של מיליוני בני אדם״.

״המכתב הוא לא ביקורת אישית על בני ובנות 18 שמתגייסים", מוסיפה יעל עמבר, בת 19 מהוד השרון. ״זה מאוד מורכב לא להתגייס, במובנים רבים זו פריבילגיה. המכתב הוא קריאה לפעולה לצעירים לפני גיוס, אבל בעיקר דרישה להסתכלות ביקורתית על מערכת שדורשת מאיתנו לקחת חלק באקט לא מוסרי כלפי עם אחר״.

עמבר שהשתחררה מהצבא על סעיף רפואי חיה היום בירושלים ומתנדבת בשירות אזרחי. ״יש לי לא מעט חברות שמתנגדות לכיבוש, מגדירות את עצמן כשמאל ועדיין משרתות בצבא. זאת לא ביקורת כלפי אנשים אלא כלפי מערכת ששמה בנות 18 בפוזיציה כזו, שלא משאירה יותר מדי ברירות״.

בעוד היסטורית סירוב נתפס כבחירה לשבת בכלא הצבאי, החותמים מדגישים כי אין רק דרך אחת לסרב, וכי לא רק ישיבה בכלא נחשבת סירוב, אלא גם יציאה מהצבא בדרכים אחרות. ״אנחנו מבינות שללכת לכלא זה מחיר שלא לכולם יש את הפריבילגיה לשלם, גם ברמה החומרית וגם מבחינת זמן וביקורת מהסביבה", אומרת עמבר.

לקחת אחריות, לא להתבדל

החותמים מציינים כי הם מקווים שהאווירה הפוליטית שנוצרה בחודשים האחרונים במחאה בבלפור תאפשר להם לדבר על הכיבוש. ״זה המומנטום הכי טוב״, קובעת עמבר. ״יש את התשתיות של בלפור, התחלה של שינוי, והדור הזה ומוכיח את הפוטנציאל הפוליטי שלו. לי באופן אישי ולעוד אנשים בשמאל הרדיקלי חסר החיבור לכיבוש במחאה. חשבנו על זה הרבה במכתב, יש קבוצה שמאוד מתעניינת בפוליטיקה, אבל איך מביאים אותם לחשוב על הכיבוש?״

גם שבתי לוין מאמין שאפשר לפנות לבני הנוער ולצעירים הרבים המגיעים למחאה. ״עם כל הדיבורים על שחיתות ועל המבנה החברתי של המדינה, אי אפשר לשכוח שהיסודות פה רקובים. הרבה אומרים שהצבא זה תהליך חשוב שצריך לעבור, שזה מפתח מבחינה חברתית ויגרום לך להרגיש חלק ולתרום למדינה, אבל  לפחות באמונה שלי זה לא באמת אף אחד מהדברים האלה. הצבא מכריח ילדים בני 18 לבצע פשעי מלחמה, הצבא גורם לאנשים לראות פלסטינים כאויבים, כמטרה שצריך לפגוע בה״.

כפי שהם מציינים במכתב, לחותמים חשוב להדגיש כי אקט הסירוב נועד לקחת אחריות, לא להתבדל מהחברה הישראלית. ״זה ההפך מהתנתקות, המכתב הוא לקיחת אחריות. הרבה יותר נוח לא לחשוב על הכיבוש והפלסטינים״, אומרת עמבר. ״כתיבת המכתב והנגשת השיח על גיוס זה שירות לחברה שאני חיה בה. אם הייתי רוצה להיבדל או לא היה לי אכפת, לא הייתי בוחרת לשים את עצמי בעמדה ציבורית שמקבל הרבה ביקורת. כולנו משלמות מחיר מסוים, כי אכפת לנו".

״זה אקטיביזם שבא ממקום של סולידריות״, מוסיף דניאל פלדי, בן 18 מתל אביב, שמתכנן לפנות לוועדת מצפון. ״למרות שהמכתב הוא קודם כל אקט מחאה נגד הכיבוש, הגזענות והמיליטריזם, יש בו משהו מאוד מקרב. אנחנו רוצים להפוך את הסרבנות למשהו פחות טאבו״. פלדי ציין שאם ועדת הצפון תדחה את בקשתו, הוא מוכן לשבת בכלא.

דניאל פלדי (מימין) במהלך הפגנה של בני נוער נגד הסיפוח, מול ביתו של בני גנץ בראש העין, יוני 2020 (צילום: אורן זיו)

דניאל פלדי (מימין) במהלך הפגנה של בני נוער נגד הסיפוח, מול ביתו של בני גנץ בראש העין, יוני 2020 (צילום: אורן זיו)

״ניסינו לא לעשות דמוניזציה של אף צד״, אומר פלדי, ״גם לא של החיילים שהם באופן אבסורדי גם חברים שלנו או אנשים בגילנו. אנחנו מאמינים שהצעד הראשון באיזשהו תהליך הוא הכרה בנושאים שלא מדברים עליהם בתוך החברה הישראלית״.

על אזכור הנכבה, לראשונה בכתב סרבנים, אומר שבתאי לוין: ״אי אפשר לדבר על הסכם שלום ועל 67' בלי להבין שכל זה הוא תוצאה ישירה של 1948. כיבוש 67׳ הוא חלק ממורשת הנכבה. הכל חלק מאותו טווח של כיבוש, אלו לא דברים שונים״.

לדברי פלדי ״כל עוד אנחנו הצד הכובש, אסור לנו לקבוע את הנרטיב שלהם על מה זה כיבוש והאם הוא התחיל ב-67'. בישראל השפה מוכפפת לתהליך המדיני. האיסור להגיד נכבה לא מתייחס למילה עצמה, זאת מחיקה של היסטוריה, של אבל וכאב. גזל הנרטיב מתיישב עם הגזל של המרחב הגיאוגרפי״.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf