גזר דין מוות מרחף מעל עיתונאים המפעילים רחפנים בעזה
לפחות חמישה עיתונאים פלסטינים נהרגו או הפכו נכים בהפצצות ישראליות בזמן שהפעילו רחפנים בעזה, בניסיון לתת לעולם מושג על ההרס ברצועה. עדויות של פלסטינים וישראלים מלמדות שזה לא היה מקרה
בגופי התקשורת הבינו שזה פשוט מסוכן מדי להשתמש ברחפנים בעזה. פלסטינים בהלוויה של העיתונאי אחמד שיעה שנהרג בח'אן יונס, ב-15 בינואר 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
ב-15בפברואר 2024, תמונות ששיתף ארגון אונר"א נפוצו בכל העולם. ארבעה חודשים מראשית המלחמה של ישראל בעזה, שנפתחה בעקבות מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, החלו רבים להבין את היקף האסון בצפון רצועת עזה: עשרות מבנים מרוקנים והרוסים למחצה במחנה הפליטים א-שאטי, שיצרו אופק של הריסות.
העיתונאי עבדאללה אל-חג' צילם את אותן התמונות בעזרת רחפן. עשרה ימים אחרי שהועלו לרשת, ב-24 בפברואר 2024, הוא נפצע קשה בהתקפה אווירית ישראלית, שהרגה את אחיינו בן ה-18 וכן דייג פלסטיני. ברגע אחד, שבו איבד את שתי רגליו, חשב שהוא מת. הוא הסביר לפורבידן סטוריז שהוא עבד עבור אונר"א במשך יותר מעשר שנים, והוא משוכנע שהצבא הישראלי סימן אותו כמטרה בכוונה.
>> הווסט לא עזר: כך כטב"מים ישראלים הרגו עיתונאים בעזה
"יומיים אחרי שהותקפתי, הבית שלי נפגע", הוא אמר. "למה? להרוס את כל הארכיון שהיה לי. היה לי מאגר של ארכיונים בני 20 שנה מכל רצועת עזה. תארו לעצמכם: מכל הארכיונים שלי, רק כמה צילומים שרדו".
נכון לאותו הזמן, אל-חג' היה אחד העיתונאים היחידים שנותרו באזור, אחרי שהצבא הורה לתושבים לעזוב לכיוון דרום הרצועה. עבור אל-חג' זה לא היה אפשרי. הוא לא היה יכול לנטוש את הוריו, שהיו מבוגרים מדי למסע המתיש. כמה מהאנשים שפגש במהלך הדיווחים שלו החלו לאכול מזון של בעלי חיים. "בכל פעם שהם ראו אותי עם הרחפן והמצלמה, הם ביקשו ממני להראות לעולם מה קורה בעזה", הוא הסביר בראיון לעיתונאי "לה מונד", ששותפים לפרויקט הזה. לכן הוא חזר לא-שאטי.
בשיחת טלפון עם פורבידן סטוריז, אל-חג' נקב באמצעי הזהירות שנקט בשטח. הוא צילם עם הרחפן שלו בהפסקת האש בת השבוע בנובמבר 2023. כמה חודשים מאוחר יותר, בזמן הלחימה, הוא צילם קטעים קצרים, "בערך חמש דקות, לא מאוד גבוה, בערך 50 מטר" מעל לראשו, כפי שמוכיחים הצילומים. אל-חג' לא לבש את אפוד העיתונאי שלו בתקופה ההיא, מחשש שהאפוד יהפוך אותו למטרה צבאית. אבל ביום שבו נפצע, הצבא הישראלי נסוג לכאורה מהאזור. על פי ניתוח של תמונות לוויין שערכו השותפים שלנו ב"בלינקאט", ב-8 בפברואר הכלים הצבאיים הישראליים הכי קרובים לאזור א-שאטי עמדו במרחק 2.5 ק"מ ממחנה הפליטים. שבוע מאוחר יותר, כלי הרכב נעלמו מהצילומים.
Shocking footage shows unimaginable destruction in????#Gaza city, including our health centre.
+70% of civilian infrastructure- including homes, hospitals & schools- have been destroyed or severely damaged.
84% of health facilities have been affected by attacks.
Nowhere is safe. pic.twitter.com/9yRjJGvSMA
— UNRWA (@UNRWA) February 15, 2024
על פי הודעת דובר צה"ל, הצבא ניהל מבצע צבאי בן שבועיים באזור א-שאטי, אשר הסתיים ב-15 בפברואר. ועדיין, ב-24 בפברואר, אל-חג' היה מטרה להתקפה. "אילו הייתי מותקף באזור שבו יש (פעילות צבאית; י"י ומ"ה), אז הם היו אומרים: 'בשם אלוהים, עבדאללה, לא הגיוני שאתה משתמש ברחפן שלך (שם). אבל הייתי באזור שרחוק מכל דבר, ליד הים, בשטח פתוח", אמר אל-חג'.
בתגובה לפורבידן סטוריז בשנה שעברה, דובר צה"ל טען ש"חיל האוויר הישראלי תקף כדי לחסל מחבל שהשתמש ברחפן והיווה איום מיידי לכוחות באזור א-שאטי".
"אם הייתי שייך לחמאס, לעולם לא היה מתאפשר לי לצאת מרצועת עזה לקבל טיפול רפואי", אמר אל-חג'.
אל מול התקפות חוזרות ונשנות על עיתונאים פלסטינים, כמה מהם, כמו סלימאן חיג'י, בחרו לוותר על צילום מרחפן מתחילת המלחמה. חיג'י היה אחד העיתונאים הראשונים בעזה שהשתמשו ברחפן, והוא תיעד ללא לאות כל עימות צבאי שטלטל את הרצועה. עבודתו זיכתה אותו בכמה פרסים בינלאומיים. אבל הפעם, הוא אמר במרירות לפורבידן סטוריז שבעזה "הצבא מכוון עלינו ללא הוכחות וממציא תירוצים… זו דרך למנוע את הפצתו של סיפור ברור".
כמו חיג'י ואל-חג, שאדי א-תאבאתיבי בילה שעות ארוכות בתיעוד מצולם של עזה לפני המלחמה. אף שבעבר נהנה "ללכוד את היופי" של אתריה ההיסטוריים, אחרי 7 באוקטובר הוא רצה לתעד את ההרס. כפליט בקהיר, הוא סיפק כעת עדות מקיפה לטובת "פרויקט עזה" של פורבידן סטוריז. א-תאבאתיבי זוכר בצלילות את הרגע, ב-24 בפברואר, שבו שמע על ההתקפה שפגעה בעמית שלו, אל-חג' ושינתה את הכול.
"אז אמרתי לעצמי, ח'לאס, אני הולך להפסיק לצלם", הוא אמר. ואף על פי כן, כפי שהוא ציין, "צילום באמצעות רחפנים מהותי כדי להראות את ההיקף האמיתי של ההרס, שכן צילומים מהקרקע לא יכולים לתפוס אותו במלואו".
נהרגו בזמן שהעלו רחפן לאוויר. מקום הפגיעה במוסטפה ת'וראיה וחמזה אל-דחדוח, בינואר 2024 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)
ההתקפה על אל-חג' בוודאי לא היתה הראשונה שכוונה כלפי אנשי תקשורת. בהתרגשות גדולה סיפר א-תאבאתיבי על 7 בינואר 2024, היום שבו חברו מוסטפה ת'וראיה, עיתונאי עצמאי שעבד עם כלי תקשורת שונים, כולל אל-ג'זירה ו-AFP, יצא לצלם את מה שהתברר כדיווח האחרון שלו. "באותו יום, מוסטפה ביקש ממני שאצטרף אליו, אבל לא יכולתי כי אשתי היתה אמורה לקחת לחיסון את הבת שלנו, שנולדה תוך כדי המלחמה", הוא אמר. בכך שלא יצא למשימת הצילום, א-תאבאתיבי חמק ממוות בפעם הראשונה.
למוחרת ההתקפה, שהרגה גם את העיתונאי חמזה א-דחדוח, הצבא הישראלי הודיע כי הוא "זיהה ופגע במחבל שהשתמש בכלי טיס שהיווה איום מיידי לחיילים ישראלים". הצבא גם הציג מסמכים המקשרים לכאורה את ת'וראיה לחמאס ואת חברו לג'יהאד האסלאמי. "פרויקט עזה" פנה לצבא, אבל זה לא סיפק לו ראיות המאמתות את אותנטיות המסמכים שהצבא פרסם ברשת. על פי תחקיר של "וושינגטון פוסט", ת'וראיה עבד במשך כחמש שנים עבור משרד ההקדשים בממשלה בעזה. לפי התחקיר, ניתוח הצילומים שצילם ת'וראיה וצילומי לוויין של האזור הראה שלא היתה שם נוכחות צבאית ישראלית או כל דבר אחר שיכול היה להפוך את העיתונאים לאיום לצבא.
לאחר שתי התקפות אלה, הצילום ברחפנים נעשה קשה. אחראי לבטיחות בחברה המאגדת כלי תקשורת בינלאומיים גדולים אמר כי ההחלטה לצמצם את השימוש ברחפנים התקבלה בינואר 2024, והשימוש בהם חדל לחלוטין באפריל 2024. "אני זוכר את הרגע שבו אמרנו לעצמנו: 'עכשיו אנחנו מפסיקים'", הוא אמר. "זו היתה תקופה עם כל כך הרבה חדשות רעות שהיה בלתי אפשרי להמשיך".
אבל ההרג נמשך, וא-תאבאתיבי איבד עוד חברים עיתונאים שהשתמשו ברחפנים. הוא נזכר בשיחות שהיו לו עם חבריו איימן ואִבראהים ע'רבאווי. לשני האחים, בני 23 ו-32 – אחד מהם הביע שמחה ברשתות החברתיות ב-7 באוקטובר לפני שהפך ביקורתי יותר על הרשויות בעזה ככל שהמלחמה התקדמה – היה סטודיו צילום משלהם, תוצאה של "11 שנים של עבודה קשה", והוא נהרס בהפצצות. למרות זאת, הם לא נרתעו.
"אבראהים אמר לי שהוא בדיוק קנה רחפן שהוא רוצה להתחיל להשתמש בו, וביקש ממני לבוא ולעזור לו להטיס אותו", סיפר א-תאבאתיבי. "עניתי לו: זה ממש לא הזמן המתאים, המצב מפחיד".
אבראהים ואיימן בקושי הספיקו לנסות את הרחפן שלהם. ב-26 באפריל 2024 הם נהרגו בהפצצה אווירית בזמן שצילמו, או מייד לאחר מכן, כך לפי עדי ראייה. הם לא לבשו את אפודי העיתונאים שלהם.
העיתונאים בעזה הרגישו שאפוד של עיתונאי רק מושך הפצצות. עיתונאים ב"בית העיתונות" בעזה, ב-9 באוקטובר 2023 (צילום: דף הפייסבוק של בית העיתונות)
במאי 2024, א-תאבאתיבי יצא סוף סוף לקהיר והשאיר מאחוריו את רוחות הרפאים של חבריו שמתו בעזה, וגם את שני הרחפנים שלו. הוא נתן אחד מהם לחברו מוחמד אבו סעדה, שנהרג שלושה חודשים מאוחר יותר בהפצצה על ביתו של דוד שלו, יחד עם שלושה מאחייניו. לפי הוועדה להגנה על עיתונאים (CPJ), זמן קצר לפני מותו אמר לאימו שהצבא הישראלי "הורג במכוון כל מי שיש בבעלותו רחפן והשתמש בו לצילום".
א-תאבאתיבי עצמו היה שותף לפחד הזה. "פחדתי שיכוונו על הבית שלי, עם אשתי והילדים. הרגשתי תחת איום מתמיד", הוא אמר.
מיכאל עופר-זיו לא הכיר את האחים ע'רבאווי, את ת'וראיה, את אבו סעדה או עיתונאים פלסטינים אחרים שהשתמשו ברחפנים. בחודשיים הראשונים למלחמה, הוא היה מוצב בבסיס שדה תימן ליד רצועת עזה. תפקידו היה לוודא שהצבא לא יורה על חיילים ישראלים. "בשום שלב של המלחמה לא קיבלתי מסמך רשמי המפרט את כללי הפתיחה באש, וזו בעיה, כי זה משאיר הרבה מקום לפרשנות", הוא אמר.
בנוגע לרחפנים, עופר-זיו אמר ש"האווירה הכללית" בתא התקיפה היתה ברורה. "אם ראינו מישהו מנווט רחפן, והרחפן הזה לא היה שלנו, הרעיון היא לירות על הרחפן ועל האדם שמשתמש בו, בלי לשאול שאלות", הוא אמר לנו. כשנשאל אם זה נוגע גם לעיתונאים, עופר-זיו ענה: "לא דיברנו על זה".
כאשר נשאל לגבי כללי הפתיחה באש שניתנו לחיילים, הצבא הישראלי הפנה אותו לחוק של עימות מזוין וסירב "להגיב על הנחיות מבצעיות, שכן הן מסווגות". ביוני 2024, לאחר שהרהר זמן מה בדבר, עופר-זיו סירב באופן רשמי לחזור לשירות.
"פרויקט עזה" יצר קשר עם כמה קצינים בכירים כדי לברר את ההנחיות לתקיפה של עיתונאים עם רחפנים. מדובר בקצינים שכבר לא בשירות ולכן יכלו לדבר באופן גלוי, אולם הם לא הגיעו למסקנה ברורה, ואישרו את היעדר ההנחיות הברורות שעליו העיד עופר-זיו. סא"ל במילואים מוריס הירש, ששירת בפרקליטות הצבאית, אמר לשותפים שלנו מאתר פייפר טרייל מדיה, כי אם חייל מזהה רחפן באזור קרב קרוב לכוחות הלוחמים, "בוודאי לא הייתי מייחס כל עוולה אם פוגעים ברחפן ובמפעילים שלו… זה לא בלתי סביר להניח שהם חלק מכוח האויב". גם ת'וראיה וגם אל-חג' לא היו באזור קרב, ושניהם נפגעו אחרי שצילמו.
"שמי יאסר מורתג'ה, אני בן 30. אני חי בעיר עזה ומעולם לא יצאתי ממנה". פוסט שהעלה מורתג'ה שבועיים לפני שנהרג
השלטונות הישראליים היו מודעים לבעייתיות שבפגיעה בעיתונאים המפעילים רחפנים. ב-24 במרץ 2018, בזמן ההפגנות של צעדת השיבה מול הגדר בעזה, העיתונאי יאסר מורתג'ה העלה לעמוד הפייסבוק שלו צילום מרחפן של העיר עזה, וכתב: "יגיע היום שאוכל לצלם את התמונה הזו מהאוויר ולא מהקרקע. שמי יאסר מורתג'ה, אני בן 30. אני חי בעיר עזה ומעולם לא יצאתי ממנה". שבועיים אחר כך, הוא נהרג מאש ישראלית.
מותו משך תשומת לב בינלאומית, ושר הביטחון דאז, אביגדור ליברמן, אמר כי "אני לא יודע מיהו צלם ומי לא צלם, מי שמפעיל רחפנים מעל חיילי צה"ל צריך להבין שהוא מסכן את עצמו". במסמך של הפרקליטות במשרד המשפטים, שהגיע לידי פורבין סטוריז, נמתחה ביקורת על ההצהרה הזו של ליברמן, שכן אמירה כזו, כך נאמר במסמך, יכולה להתפרש כאילו בישראל "אין כל הבחנה בין עיתונאים ובין פעילים המטיסים רחפנים מעל כוחות צה"ל". אמירה כזו, נאמר שם, תוכל לשמש גופים בינלאומיים ש"יערערו על הטענה שישראל מכבדת את חוקי המלחמה". משרד המשפטים לא הגיב לפנייה של פורבידן סטוריז אליו.
לאחר שרבים מחבריו נהרגו, לא-תאבאתיבי נותר רק ידיד קרוב אחד בעזה שהיה בבעלותו רחפן. הוא סיפק כמה תמונות לסוכנות רויטרס ולסוכנות אנאדולו. בתחילת מרץ 2025, במהלך הפסקת האש, פורבידן סטוריז ביקשה מאותו חבר, מחמוד סמיר אסלאם אל-באסוס, לצלם בעזה. הרעיון היה להמשיך את העבודה של הצלמים שנהרגו או נפצעו במהלך המלחמה, ולאפשר לקוראים לראות את ההיקף חסר התקדים של ההרס בעזה באמצעות מפות תלת ממדיות.
בשבת, 15 במרץ, אל-באסוס נהרג בזמן שהיה במשימה עם ארגון הסיוע "אל-ח'יר" בבית לאהיא בזמן הרצועה. לפי בן דודו, שדיבר עם CPJ, הוא לבש את אפוד וקסדת העיתונאי שלו. באותו בוקר, שתי התקפות של חיל האוויר הישראלי הרגו שישה אנשים נוספים, ביניהם עובדי סיוע של "אל-ח'יר" וצלמים שהארגון שכר. הארגון הסביר שהשתמש ברחפן כדי לצלם את ההכנות לסעודת רמדאן ואת התרחבות מחנה האוהלים שהוקם במקום.
הצבא הישראלי טען שהתקפות אלה כוונו נגד "מחבלים", ששניים מהם הפעילו רחפן. הצבא פרסם רשימה מלאת טעויות של שמות ההרוגים ותמונות שלהם. מחמוד סמיר אסלאם אל-באסוס לא מוזכר בין השמות, וגם לא מופיעה תמונה שלו בין ה"מחבלים". לעומת זאת, מצאנו שם הדומה לשמו של אל-באסוס, והוא מתואר על ידי ישראל כ"מחבל חמאס הפועל תחת מסווה עיתונאי". על פי תחקיר שלנו, לאדם שהצבא נקב בשמו אין קשר לאל-באסוס, ויתרה מכך, הוא לא נהרג בהתקפה. הצבא גם קישר בין הרחפן שהופעל בבית לאהיא ובין ארגון הג'יהאד האסלאמי בלי לספק כל ראיות לכך.
לפי עיתונאים שהכירו אותו, כמו גם לפי ארגון "אל-ח'יר" ונציג חמאס ששוחחנו אתו, לאל-באסוס לא היתה שום זיקה לחמאס או לג'יהאד האסלאמי. בארגון "בלינגקאט" גם איתרו את מקום שתי התקיפות בבית לאהיא. הראשונה נערכה שני קילומטר מהגבול הישראלי ומעמדת צבא שנמצאה שם, והשנייה במרחק שלושה קילומטר משם. לא נראה סביר שנוכחות רחפן במרחק כזה איימה באופן כלשהו על הצבא הישראלי.
דובר צה"ל התבקש, בשתי הזדמנויות שונות, לספק ראיות שיאששו את טענותיו, אולם אמר כי הוא "לא מפרט מעבר להצהרות שפורסמו". באופן כללי יותר, דובר צה"ל "הכחיש באופן מוחלט את הטענה של פגיעה שיטתית בעיתונאים".
"ישראל כבר טענה טענות נטולות הוכחות דומות בעבר בלי לספק ראיות אמינות", הסביר דוג'ה דאוד מ-CPJ. "אנחנו יודעים שהפרקטיקה הזו מסכנת עיתונאים ומכרסמת באמון הציבורי בעיתונאים פלסטינים המדווחים מעזה". CPJ הוסיף את אל-באסוס לרשימת העיתונאים שהצבא הישראלי הרג, ומתייחס למקרה כאל "רצח".
יוסר יוסף היא עיתונאית חוקרת בפורבידן סטוריז. קודם לכן עבדה כעיתונאית דאטה ב"לה פיגארו". היא גם ביימה את הסרט הדוקומנטרי "רנה קאמי, האקר תחת כיבוש" שזכה בפרסים בפסטיבלים שונים. מגדלנה הרבדה היא עיתונאית צרפתית-ספרדית בפורבידן סטוריז.
השתתפו בתחקיר: ג'ייק גודאן ("בלינגקאט"), תומא בורדו (מתנדב בתוכנית הזיהוי הגלובלי בבלינגקאט) והודא עוסמאן (ARIJ), מריאנה אבראו (פורבידן סטוריז), זריפה אבו קורע (ARIJ), שארלוט מאהר (בלינגקאט), מריה רטר (פייפר טרייל מדיה)
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
