newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ב-1999 התמונות עזרו לבטל את הגירוש ממסאפר יטא. ועכשיו?

בנובמבר 1999 גורשו 700 מתושבי מסאפר יטא, והוחזרו רק בעקבות לחץ ציבורי ועתירה לבג"ץ. חזרנו אל המגורשים שצולמו אז. "שום דבר לא השתנה, סכנת הגירוש נותרה, רק נוסף לי שיער לבן"

מאת:
העמסנו את כל הרכוש שלנו על טרקטורים. הגירוש ממסאפר יטא ב-1999 (צילום: נסרין עליאן, בצלם)

העמסנו את כל הרכוש שלנו על טרקטורים. הגירוש ממסאפר יטא ב-1999 (צילום: נסרין עליאן, בצלם)

חורף, נובמבר 1999, ממשלת אהוד ברק. נסרין עליאן עבדה בארגון "בצלם". "הייתי בירושלים וקיבלתי ידיעה שחיילים מגרשים תושבים ממסאפר יטא", מספרת עליאן היום. "מיד נסעתי לשם, וראיתי ג'יפים עמוסי ציוד, ראיתי חיילים שזורקים את החפצים של התושבים על האדמה בשדה". עם המצלמה שלקחה איתה, נסרין תיעדה את הצבא מגרש 700 חקלאים ורועי צאן והופך אותם לחסרי בית.

בעקבות התמונות הקשות שצילמה עליאן, התעורה מחאה, המשפחות עתרו לבג"ץ, שהורה לאפשר להן לחזור לכפרים שלהם עד שהעתירה תוכרע. במאי 2022 נפלה ההכרעה: שופטי בג"ץ דחו את העתירה ובכך נתנו אור ירוק לצבא לבצע את הגירוש הפוליטי פעם נוספת. לכאורה, כדי לפנות את האזור כדי שהצבא יוכל להתאמן בשטח האש שהוכרז על אדמות התושבים ב-1980, כחלק ממהלך מוצהר של אריאל שרון, אז שר החקלאות, להשתלט על אדמות פלסטיניות בדרום הר חברון.

עכשיו, אל מול סכנה לגירוש מחודש, איתרו ב"בצלם" את התמונות המקוריות מ-1999. ואדחה אל-ג'בארין, מהכפר ג'נבה, שמופיע במפות כבר מאמצע המאה ה-19, היום בת שמונים, יש לה נינים. בתמונות היא נראית כאשר עיניה מכווצות ואדומות מבכי, מדברת עם עיתונאי שעות ספורות לאחר הגירוש. הנכד שלה, קוסאי, שהיה אז בן ארבע, הוא היום אבא לשני ילדים.

"הם ניסו לקחת את המיטה עם הנכד שלי בתוכה". ואדחה אל-ג'בארין בזמן הפינוי ב-1999 (צילום: נסרין עליאן, בצלם)

"הם ניסו לקחת את המיטה עם הנכד שלי בתוכה". ואדחה אל-ג'בארין בזמן הפינוי ב-1999 (צילום: נסרין עליאן, בצלם)

" הם הגיעו בשקיעה, החנו משאית בכניסה למערה שבה גרנו", משחזרת ואדחה את האירועים בעת שהיא מתבוננת בתמונה הישנות מאותו יום. "גרנו אז 14 משפחות בכפר. חיילים הניחו את כל מה שהיה בבעלותנו במשאית, בגדים, כלי מטבח, אוכל. אחד החיילים הרים מיטת ברזל, בזמן שהנכד שלי, זכריה, היה בתוכה. תינוק. תפסתי את המיטה מהיד של החייל ואמרתי לו מה אתה עושה. הוא אמר, כדי שתעופו מכאן. כשאחד הקצינים ראה שיש בפנים תינוק, הוא אמר לו לעזוב את המיטה".

בתמונות נראים חיילים וחיילות פורקים את ציוד המשפחות באתר שומם, שאליו גירשו אותן, בדרך שמובילה לעיירה כרמל. החיילים יצרו שרשרת אנושית, והעבירו מיד ליד שקי תבן וחפצים של המשפחות כדי לרוקן את המשאיות. על המשאיות רואים גם שטיחים, פיתות, סירים, עששית גז ומעילים.

"השתתפו בגירוש בערך מאה חיילים", נזכרת ואדחה, "היו נשים שברחו מהכפר, אבל אני וכמה נשים זקנות סירבנו להגר מהאדמה שלנו. החיילים לא השאירו לנו כלום. לא מזרון, לא שמיכה. הם לקחו את הקמח, הלחם, האוכל, כדי להכריח אותנו לעזוב".

הילדים חיפשו צעצועים בין ההריסות. קוסאי ג'בארין, נכדה של ואדחה, בעת הפינוי (צילום: נסרין עליאן, בצלם)

הילדים חיפשו צעצועים בין ההריסות. קוסאי ג'בארין, נכדה של ואדחה, בעת הפינוי (צילום: נסרין עליאן, בצלם)

בתמונות נראים ילדים רבים. חלקם מביטים אל המצלמה בפליאה, חלקם בוכים, חלקם מפשפשים בערימות שעל האדמה. באחת התמונות נראית בובת דוב זרוקה בין הסלעים. אם הגירוש יחזור על עצמו עכשיו, מספר הילדים שיגורשו יהיה כפול משהיה ב-1999. בינואר השנה נמסר כי הצבא כבר התחיל להכין את הגירוש, עוד לפני שהתקבל אישור מהממשלה.

נידאל אבו יונס, היום ראש מועצת כפרי מסאפר יטא, מופיע בתמונות כבחור בן עשרים ושלוש, רווק. הוא נראה בהן עומד בקבוצת גברים, שעורמים עששיות, כלובי ציפורים ומזרונים על טרקטורים. אבו יונס מספר שהם מיינו את הציוד כדי לקחת אותו למחסנים בעיירה סמוכה. באותו לילה המשפחות חיפשו היכן לישון: חלקן הצטופפו בבתי השכנים, אחרות ישנו מתחת לכיפת השמיים. חיילים סיירו בכפרים העקורים כדי לוודא שאף משפחה לא חזרה לשם.

"התמונות האלו עזרו לנו לעורר תשומת לב בעולם לגירוש", נזכר נידאל. "למחרת הגיעו למקום כלי תקשורת, ארגוני זכויות אדם, וחברי כנסת ערבים. העניין בנו, הסולידריות, תרמו גם לצו הביניים שהוצא בבית המשפט ואיפשר לנו לחזור לבתים, עד להחלטה בשנה שעברה, שהיתה הכי גרועה שיכולנו לצפות לה".

התמונות עזרו לעורר את דעת הקהל. נידאל אבו יונס (מימין), היום ראש מועצת כפרי מסאפר יטא, בעת הפינוי (צילום: נסרין עליאן, בצלם)

התמונות עזרו לעורר את דעת הקהל. נידאל אבו יונס (מימין), היום ראש מועצת כפרי מסאפר יטא, בעת הפינוי (צילום: נסרין עליאן, בצלם)

מחמוד חמאמדה, תושב הכפר מופגרה, שמופיע אף הוא בתמונות הישנות, גורש עם משפחתו. הוא הפך לפנים של המאבק ב-1999: התראיין בכלי תקשורת בעברית, אירח סיורים במקום, וקיבל היתר להגיע לתל אביב לכנס סולידריות עם המגורשים שנערך בסינמטק, ובו הופיע לצד הסופר דויד גרוסמן ואנשי שמאל כמו שולמית אלוני ומוסי רז.

"לא ידעתי לאן נלך אחרי הגירוש, חיפשתי מקום", הוא משחזר, "שאלתי אנשים בכפר תוואני השכן אם אוכל לגור איתם. הם הסכימו, ניקו מערה ריקה, והכינו אותה לי ולמשפחה". חמאמדה מספר שהחיילים הכריחו את המשפחות לפנות את בתיהן בעצמן, ומי שסירב לעזוב את ביתו, נעצר. "ככה עצרו את אח שלי", הוא אמר.

חמאמדה עדיין גר במופגרה, שבו נולד. "בשני העשורים שעברו מאז שצולמו התמונות האלו, הרסו לי את הבית פעמיים", הוא מספר. "לשכנים שלי הרסו יותר מפעמיים. ראיתי איך חיילים החריבו את המסגד של הכפר, ואת תשתית החשמל, ראיתי איך מתנחלים הקימו שני מאחזים צמוד לכפר שלי, אביגיל וחוות מעון, וקיבלו את כל התשתיות".

"שום דבר לא השתנה, חוץ מזה שבזקן שלי יש עכשיו שיערות לבנות. סכנת הגירוש, החזרה על האירועים האלו, זה עניין של זמן".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf