הרצועה קורסת אך העזתים לא רואים אלטרנטיבה לחמאס
ביקור בעזה שנה אחרי המלחמה מגלה רצועה מוכת אבטלה, סמים ואלימות. ללא תשתיות וללא זרימה מסודרת של חשמל, תושבי הרצועה תולים תקוות בסיוע הקטארי והתורכי אך לא מייחלים לחיסול החמאס
כותב אורח: ת'אאר אבו ראס
בתחילת השבוע חזרתי מאחד מהביקורים המכוננים בחיי, ביקור ברצועת עזה לשלושה ימים לרגל עיד אל-פיטר. הכניסה אל תוך "בית הכלא הגדול בעולם", בפי העזתים, היא תוצאה של הקלות שלטונות הכיבוש ואישור ביקורי קרובי משפחה בין ישראל לעזה.
אני רבע עזתי. משפחת סבתי גורשה ב–1948 מהכפר הרביא בדרום, שעל חורבותיו הוקמו קיבוץ זיקים וקיבוץ כרמיה. בני משפחת אבי נהפכו בן לילה מבעלי אדמות על רצועת החוף של אשקלון לפליטים בג'באליה, שג'עיה וחאן יונס. במשך שנים רבות רשויות הכיבוש לא איפשרו לנו לבקר את בני משפחתנו בעזה, ורק בשבוע שעבר קיבלנו את אישור הכניסה המיוחל.
כחלק מההתקרבות בין ממשלת ישראל לממשלת החמאס השולטת דה-פקטו בעזה, הוחלט על הקלות ישראליות ומתוכן הנפקת אישורי כניסה לרצועה. לפי הדיווחים, מעל לחמש מאות אזרחים ישראלים קיבלו אישורי כניסה לרצועה לבקר קרובי משפחה, המספר הגבוה ביותר של אזרחים ישראלים ברצועה מאז היציאה מעזה.
> לחגוג עיד אל-פיטר בין ההריסות בעזה
עיד אל פיטר בעזה, שנה אחרי מתקפת 2014 (ת'אאר אבו ראס)
אבטלה, סמים, אלימות
ההתקרבות בין חמאס לישראל היא תוצאה ישירה של הקיפאון שכולנו חיים מאז מבצע צוק איתן. ישראל לא מוצאת דרך יעילה לפורר את שלטון חמאס, ואילו התנועה האסלאמיסטית מתקשה לקיים חיים נורמליים ברצועה כתוצאה מהמחסור והמלחמות התכופות.
שינוי המדיניות של ישראל וחמאס הוא מבורך לכשעצמו, אך אם שני הצדדים מעוניינים ברגיעה לטווח ארוך עליהם להתמודד קודם כל עם קשיי החיים של העזתי הממוצע כפי שאני ראיתי אותם.
האתגר האסטרטגי והחשוב ביותר הדורש טיפול ברצועה לפי כל הדעות הוא האבטלה. אומנם אין נתונים מדוייקים, אך ניתן לשער שהרוב המוחץ של העזתים, ובמיוחד עזתים מתחת לגיל 40, הם מובטלים. בכל בית שהתארחתי בו רוב האנשים היו מובטלים, תופעת האבטלה חמורה שבעתיים בקרב הנשים. הסיבות המרכזיות לאבטלה הן הרס התשתיות במלחמה והקפאת הכסף לתכניות תעסוקה ושיקום ברצועה. על כן האזרחים בונים הרי תקווה על הכסף הקטארי והתורכי שאמור לזרז את תהליך שיקום הרצועה, תהליך שאמור להוריד את אחוזי האבטלה.
האבטלה ברצועה הביאה לעליית תופעות חברתיות מסוכנות, ובראשן צריכת הסמים ועלייה ניכרת באלימות בין האזרחים. אחוז ניכר מהצעירים העזתים צורכים סמים כבדים. הסחר בסמים מתקיים באופן חופשי, לפי העזתים שלטון החמאס משתף פעולה עם ברוני הסמים העזתים והמצרים בשל הרווח הכספי הגדול שהתעשייה מכניסה לממשלת עזה. סוגיית האלימות היא סוגיה מרכזית שמעסיקה את העזתים. תושבי הרצועה תמימי דעים שהאלימות הפנימית שמתחוללת בשנים האחרונות היא תופעה חדשה הקשורה במצור והתופעות החברתיות הנלוות למצור: עוני, אבטלה, צריכת סמים ומספר גבוה של פליטים.
עיד אל פיטר בעזה, שנה אחרי מתקפת 2014 (ת'אאר אבו ראס)
עיד אל פיטר בעזה, שנה אחרי מתקפת 2014 (ת'אאר אבו ראס)
כשחושבים על רצועת עזה, התמונה הראשונה שעולה לנו לראש היא מימדי ההרס האדירים בכל שכונה ברצועה, ובמיוחד השכונות הסמוכות לעוטף עזה, מימדי ההרס שהם בלתי נתפסים. שכונות שלמות נמחקו ועשרות אלפי אנשים עדיין ללא קורת גג. בתי הספר של UNRWA הפכו למחסה לפליטי צפון מזרח הרצועה.
בשג'אעייה, מוג'אזי וכוזאעה, שלושה יישובים במזרח הרצועה שחלקן המזרחי נמחק כליל, ניתן לראות שלטים מעל ההריסות עם שם בעל הנכס. מטרת השלטים היא למנוע מרשויות החמאס ומכנופיות הפשע להשתלט על הבתים הנטושים. משפחות אחדות נותרו בתוך הבתים ההרוסים מפחד שלא יוכלו לחזור אליהם בבוא היום.
המלחמה לא פסחה על כבישים מהירים, מוסדות בריאות, חינוך, תרבות, ועוד. בשג'אעייה, בית הספר לילדים אוטיסטים הופגז, חלק מהילדים נהרגו, ומי ששרד מצא את עצמו ללא קורת גג וללא הטיפול המיוחד שהתלמידים צריכים.
מלחמת צוק איתן, או "אלעוסף אלמאכול" (הכוונה ללוחמה פסיכולוגית) בפי העזתים היא חוויה מכוננת עבור כל תושבי הרצועה.
הסמל המובהק ביותר למלחמה והמצור הוא הפסקות החשמל היומיומיות שחווים התושבים. בממוצע, אזרח הרצועה חי בין 8-10 שעות ביום ללא זרם חשמלי בבית. בכל יום הפסקות החשמל מתקיימות בשעות שונות, כך שעברתי את החוויה גם בבוקר, גם בערב, והכי גרוע בשעות הצהריים מתחת לשמש הקופחת והלחות הכבדה. חלומו של כל עזתי הוא לקנות מאוורר הפועל על סוללה כדי להתגבר חלקית על הפסקות החשמל. המאוורר המבוקש עולה 250 ש"ח, ובמקום כמו רצועת עזה שהמשכורת היומית לא עולה על 30 ש"ח ליום, מאוורר הפועל על סוללה הוא חלום לעשירים בלבד.
מיצג דיסקיות של חיילי צה"ל השבויים בידי חמאס. עיד אל פיטר בעזה, שנה אחרי מתקפת 2014 (ת'אאר אבו ראס)
הפיצוץ הבא בדרך
אחת מהתופעות הבולטות בעזה 2015 היא ריבוי השלטים הפוליטיים ברחובות. תמונות של לוחמים הרוגים, לצד סיסמאות פוליטיות וציורי גרפיטי מעטרים כל פינה ברצועה. שלטי התעמולה במרחב הציבורי בעזה מזכירים במידה רבה את התעמולה הקומוניסטית במזרח אירופה שלפני נפילת החומה.כל הפלגים הפלסטינים העלו שלטים עם שמות הרוגיהם ותאריכי הפעולות הצבאיות שהשתתפו בהן, דגלי הפלגים השונים מתנוססים בכל מקום ברצועה.
הטענה הישראלית הרווחת היא ששלטון החמאס נמצא בסכנה קיומית והמצור אמור להביא לחיסולה של התנועה. אך זו לא ההרגשה שהמבקר בעזה חש. אומנם ישנו מרמור גדול כלפי חמאס, במיוחד בנושאי השחיתות והמנהל הלא תקין ברצועה, אך העזתים לא רואים אלטרנטיבה לחמאס.
היכולת של חמאס להשליט סדר וביטחון פנימי בצורה יעילה יחסית, לצד השליטה ההדוקה במסגדים והפיצולים הפנימיים בתוך הפת"ח, הופכים את החמאס לכתובת היחידה של העולם לרצועה. עזתים רבים מייחלים להחלפת שלטון חמאס אך אין עזתים רבים המייחלים לחיסול חמאס.
עלי להודות שהופתעתי לטובה מחוסר הכפייה הדתית במרחב הציבורי בעזה. אמנם הזהות הדתית קיימת בעזה והחמאס דואג להנחיל ערכים אסלמיסטים, אך המרחב הציבורי הוא עדיין ניטרלי במידה רבה.
לסיכום, ניתן להגדיר את רצועת עזה כקטסטרופה אנושית ופוליטית שעוד תידפק על דלתה של ישראל בעתיד. עליית הקבוצות המזוהות עם דאע"ש, האבטלה הגואה, חוסר התקווה וביצור שלטון החמאס יובילו לעוד סבבי אלימות בעתיד הקרוב. למרות שהעזתים מקווים שהתכנית הקטארית-תורכית לרגיעה ארוכת טווח תצליח, רבים חשים שהפיצוץ בדרך.
ת'אאר אבו ראס הוא דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת יוסטון, ארה"ב. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
