לצלם בעזה: "אתה בא אל הפצצות, לא הן אליך"

באסל יאזורי הוא צלם פלסטיני בן 19 שנולד וחי בעיר עזה. הוא הצטרף לאקטיבסטילס מספר חודשים לפני המלחמה של קיץ 2014. במהלך 52 הימים בהם נמשכה המתקפה על עזה, ובחודשים שלאחריה, הוא צילם יחד עם חברת הקולקטיב, הצלמת אן פאק. תמונותיו התפרסמו כאן בשיחה מקומית, במגזין +972, אל ג׳זירה, אלקטרוניק אינתיפאדה ועוד. באסל ישתתף בתוכנית צילום וזכויות אדם של סוכנות הצילום היוקרתית מגנום בניו יורק במהלך 2015.

באסל מצלם, ח׳וזעה, רצועת עזה, קיץ 2014.

באסל איך זה היה לצלם בקיץ האחרון בעזה? 

זה היה הניסיון האינטנסיבי הראשון שלי בצילום. עד הקיץ צילמתי בעיקר חיי יום-יום, ואז המתקפה הגיעה ופשוט הייתי חייב לצאת לשטח. לא רק להראות תמיכה ולעזור אלא כצלם שרוצה לספר מה קורה באופן המדויק ביותר. באותו זמן, היה לי חשוב לעזור לאנשים.

מבחינה צילומית היה לי קשה מאד בהתחלה. זו המלחמה הראשונה שלי כצלם וניסיתי ללמוד מהר. במקרים רבים אתה צריך להחליט אם אתה מצלם את התמונה או בורח על חייך. ביום הראשון של המתקפה על שג׳עיה, היינו בבית הקברות ונפלו פצצות בזמן שאנשים קברו את מתיהם. חמישים מטר מאיתנו נפלו טילים. בסיטואציה כזו רצתי ולא צילמתי. עם הזמן, למדתי לצלם תוך כדי ריצה.

> האו"ם: "תוך שנה אקוויפר החוף יתמוטט, תוך חמש הנזק יהיה בלתי הפיך"

אישה מחכה לטיפול בילדה הפצוע לאחר הפגזה ישראלית, בבית החולים אל-שיפא, עזה, 30 יולי, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס

אילו אירועים או תמונות אתה הכי זוכר? 

התמונה של האם יושבת ליד התינוק הפצוע בבית החולים אל-שיפא. האישה הגיעה ישר מההפצצות, מהיכן שהצבא הפציץ רחוב שלם. בטילים של הישראלים יש מסמרים קטנים שמתפזרים לכל מקום. הרבה אנשים סבלו מחתיכות חדות בתוך הגוף שלהם. זה היה מאד כאוטי.

אני גם זוכר את ח׳וזעה כמובן. ההתקפה שם התחילה בתשע בלילה ואנחנו הגענו ב-7 בבוקר שאחרי. היו שם עדיין טנקים וחיילים, והיה מאד קשה לצלם. לא יכולנו להתקרב אז עמדנו כמעט 300 מטרים מהם. וכמובן שאי אפשר לשכוח את שג׳אעיה והבריחה של האנשים משם. זה היה נורא ואיום.

> שתי מלחמות, שני בתים הרוסים וילד אחד שנורה למוות מול העיניים

פלסטינים בורחים עם מטלטליהם משכונת שג׳אעיה המפוגזת, עזה, 26 יולי, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס

אנשים בורחים עם מטלטליהם, ח׳וזעה, רצועת עזה, 3 אוגוסט, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס

מה ההבדל בין להיות צלם מקומי לבין להיות צלם בינלאומי שמגיע מבחוץ?

אני חושב שבשבילי זה מאד שונה מאן (אן פאק מאקטיבסטילס). היא עיתונאית, ואכפת לה מעזה יותר מכל עיתונאי/ת שאני מכיר. אבל זה שונה בגלל שבסיטואציות מסוימות בשבילי הצילום לא היה בעדיפות ראשונה. למשל, המקום שאני הכי אוהב בעזה, חו׳זעה, נהרס לחלוטין. זה היה אזור ירוק, מלא בחוות חקלאיות ועצים. הייתי הולך לשם הרבה בשביל להירגע.

בזמן המתקפה לא יכולנו להיכנס לשם כי הצבא היה שם. כשהכל נגמר ההרס היה לא יאמן. נכנסנו ולא האמנו למראה עינינו. יש לי חבר טוב שגר שם, והוא לומד בתורכיה השנה. הדבר הראשון שעשיתי היה לרוץ ולראות אם הבית וההורים שלו בסדר. רק אחר כך חשבתי על המצלמה.

באסל יאזורי ואן פאק על החוף בעזה.

מה המצב עכשיו? 

כשהמלחמה נגמרה זה היה כמו חלום. קשה לתפוס שחיינו ככה במשך 52 ימים. אתם יודעים, התקשורת הישראלית סופרת 50 יום למלחמה, אבל פה אנחנו סופרים 52 ימים. כשהכל נגמר זה כאילו מתעוררים מחלום. המוח לא מצליח לעכל את הטרגדיה. עכשיו אני זוכר רק מעט מאד מהימים האלה. הרבה דברים כמו שכחתי.

אחרי הפסקת האש, הצלחנו להגיע לאזורים שהיו חסומים כמו בית ח׳נון, רפח (רפיח) ואחרים. השוק האמיתי תופס כשאתה הולך ברחובות ורואה את החורבן. אני ואן ניסינו להתמקד באנשים שאין להם בכלל עזרה. יש מספר עצום של אנשים שלא מקבלים עזרה עד עכשיו. כשאנחנו פוגשים משפחה, פתאום אני מבין, שמחר נפגוש משפחה, שהסיפור שלה אפילו יותר קשה מזו שאנחנו מצלמים היום.

הלווית 26 בני משפחת אבו ג׳מעה שנהרגו בהפצצות ישראליות יום קודם לכן, חאן יונס, רצועת עזה, 21 יולי, 2014. באסל יאזורי / אקטיבסטילס

איך היתה המלחמה הזו לעומת המלחמות של 2009 ו-2012?

במלחמות הקודמות הייתי בבית. לדעתי, לחיות את המלחמה כאדם "רגיל" הרבה יותר מפחיד מלצלם. יש לנו פה ביטוי, "אתה בא אל הפצצות, לא הן אליך". אתה רואה מה מתקרב, אבל כשאתה בתוך הבית זה פשוט פחד אלוהים. אמא שלי ישבה בבית והתקשרה אליי כל הזמן. הרבה יותר קשה לשבת ולשמוע את הפצצות נופלות מסביב.

איך אתה מרגיש לגבי ההצגה של הצילומים בתערוכה ביפו?

האמת שאף פעם לא ראיתי אנשים מגיבים לתמונות שלי מחוץ לעזה. אני מקווה שהם יבינו את המסר שניסיתי להעביר. אני מקווה שאנשים יבחרו לשפוט את התמונות לפי הנושאים שמופיעים בהן, והקריאה להתמודד איתם.

תערוכת אקטיבסטילס "קיץ 2014" תפתח ביום חמישי, 30.4, ב 20:00, בתיאטרון יפו.

איוונט בפייסבוק, עוד על פסטיבל סולידריות.

> הספורט האתגרי שסוחף את עזה: "פארקור זה החמצן שלי"

שיחה בין חברי הקולקטיב: באסל יאזורי, אורן זיו, יותם רונן, שירז גרינבאום / אקטיבסטילס