לחגוג עיד אל-פיטר בין ההריסות בעזה
במלחמת 2009 נהרג בנם איברהים על ידי חייל ישראלי למול עיניהם, וביתם נהרס. כשבנו את הבית מחדש דאגו לשמור את "העץ של איברהים", תחתיו הסתתרו בזמן שנהרג. ב-2014 נאלצה המשפחה שוב לברוח וכשחזרו לביתם גילו שבין ההריסות נותר רק שריד מהעץ של בנם
משפחתה של ופאא עוואג'ה התיישבה במעגל כיסאות הפלסטיק כאשר הפשיל אחיה את מכנסיו כדי להראות לי את הצלקות על רגלו איפה שנפצע על ידי חייל ישראלי. אח אחר נפצע גם הוא על ידי הצבא. גם הוא הראה לי את פצעיו. בשעה שוופאא העבירה במעגל מגש של משקאות קלים וקערות של פיצוחים וממתקים (כפי שנהוג בעיד אל-פטר), סיפר לי אח שלישי איך לפני שנים פגע בו מתנחל ברכבו – לדעתו בכוונה – בזמן שרכב על אופניו בשולי הדרך. אח רביעי נכלא פעמיים, לא על ידי ישראל, אלא על ידי החמאס. "בגלל שדיברתי יותר מדי", הוא סיפר לי בחיוך, כששאלתי למה.
הגעתי לקרוואנים שבהם גרה עכשיו משפחת עוואג'ה בבית לאהיה ברצועת עזה כמה שעות קודם, בעיצומן של ההכנות לעיד אל-פיטר, החג בן שלושת הימים המציין את סוף הרמדאן. הילדים התרוצצו מסביב, הסתרקו ולבשו את בגדי החג החדשים שלהם. כמה מטרים מאתנו עמדו הריסות ביתם, שנהרס במלחמת 2009, סוף סוף נבנה מחדש ב-2013 ונהרס שוב במלחמת 2014.
היומיים שביליתי עם המשפחה היו שמחים, אך עדיין חלחלה אליהם הזוועה שמשפחה זאת (ומשפחות כה רבות בעזה) חוותה. איברהים הקטן, בן השלוש, משחק באובססיביות ב"חמאס נגד חיילים". "חדל אש! חדל אש!" מקרקר באנגלית אקדח הצעצוע שלו המופעל בסוללות כשהילד הקטן משתופף בחול ומכוון לעבר חיילים ישראליים דמיוניים. אחותו מצביעה על הפסלון הקטן המורכב על אקדח הצעצוע, של חייל בטנק. "אלה הישראלים, לא החמאס", אמרה. "רק לישראלים יש נשק כזה". אבל איברהים התעקש שטנק או לא טנק, הוא והאקדח שלו הם חמאס.
> שתי מלחמות, שני בתים הרוסים וילד אחד שנורה למוות מול העיניים: הסיפור של משפחת עוואג'ה מעזה
אחר הצהריים שכבנו, אֹמסיאת בת ה-17, הַלָא בת ה-13 ואני, על מזרן על גבי הריסות ביתן. הקרוואנים היו רותחים אבל כאן, תחת חופת הבד, הפיג משב רוח קל את החום הכבד. הצטערתי, ולא בפעם הראשונה, שהערבית שלי לא שוטפת יותר. הצלחתי להבין באופן כללי את מה שאמסיאת והלא אמרו לי. הן הראו לי איזה חלק של ההריסות היה חדר השינה שלהן, מה הן חוו במלחמה, ומה הן חושבות שיקרה בעתיד, אבל כל כך הרבה פרטים חשובים נעלמו ממני בגלל חוסר שליטתי בערבית. אני לא יודעת כמה פעמים יצא לבנות אלה לעבד את חוויות המלחמה שלהן בקול רם. אני לא יודעת אם הייתה תועלת עבורן בכך שהן דיברו על כך, בין אם הבנתי את הכל או לא.
"יש לך את הסרט שבו אני בוכה על הריסות הבית? אני יכולה לראות אותו?" שאלה אותי ופאא, האם, מאוחר יותר באותו הערב. חיברתי למחשב את הכונן החיצוני שלי עם הסרט שצילמתי שישה חודשים קודם, כשוופאא הראתה לי את הריסות ביתה בפעם הראשונה. זכריאת בת השבע ישבה בחיק אמא כשראינו יחד את הסרט הבלתי-ערוך.
לא ידעתי בוודאות כמה זכריאת מבינה ממה שאמה אמרה בסרט, מילים שביטאו ייאוש וחוסר תוחלת. אבל כשוופאא התחילה לבכות (בסרט), זכריאת פרצה בבכי וחפנה את פניה בחיק אמה. לאחר כמה דקות ניתקה זכריאת את עצמה מזרועות אמה ורצה לתוך הקרוואן, כשהיא לא יכלה לראות או לשמוע יותר. "זה בגלל שבכיתי", אמרה ופאא. ופאא כמעט שלא בכתה. יכול להיות שזכריאת מעולם לא ראתה את אמה בוכה קודם.
ופאא החזירה אותי להריסות, אך הפעם שלא על מנת להראות לי את ההרס. היא הצביעה על שיח קטן בשולי הגל, חבול אך ניכר שעודנו חי. "העץ של איברהים", אמרה לי. "לא האמנתי כשצובחי (בנה הבכור) מצא אותו, לאחר שפינינו חלק מההריסות".
> שאלת המוסריות של צה"ל היא הסחת דעת
את עץ הזית שתל איברהים, בנה של עוואג'ה, שהיה בן 15 היום אילולא נורה ונהרג על ידי חייל ישראלי במתקפה על עזה בשנת 2009 (איברהים בן השלוש, שנולד בשנת 2011, נקרא על שם אחיו). המשפחה תפסה מחסה מתחת לעץ זה כאשר נהרס ביתם הראשון, שעות בלבד לפני שנהרג איברהים הראשון. כשבנו את ביתם מחדש, דאגו שהעץ של איברהים יעמוד בדיוק לידו.
כמה ימים לאחר שהחלה מלחמת 2014 ברחה המשפחה מאזור הגבול המסוכן שבו היא חיה ומצאה מחסה בעיר עזה. הם חזרו בסוף המלחמה אך אז גילו שביתם שנבנה מחדש נהרס לגמרי. "כשחיפשתי בין ההריסות, ניגשתי לעץ של איברהים. כשלא ראיתי אותו, משהו מתוכי נפל על הארץ", סיפרה לי ופאא בוידיאו לפני חצי שנה. "זו הייתה מזכרת, השארתי אותה לזכר איברהים. היא כבר לא הייתה, הם ניתקו כל קשר של איברהים לאזור זה".
אך כפי שהמשפחה גילתה לא מכבר, חלק קטן מהעץ כן שרד את ההרס, ולמרות שנלכד תחת ההריסות כמשך כשנה, נשאר בחיים. התברר שלמרות הכל, הקשר הפיזי בין בנה ההרוג של משפחת עוואג'ה וביתו לא ניתק לגמרי.
למחרת לקח כמאל (האב) את הילדים ואותי למסעדה בעזה לחגוג את היום השני של החג, ואז לגינת החייל האלמוני במרכז העיר עזה. בגינה היו מתקני שעשועים לילדים, אמנם רעועים ומסוכנים, אך בכל זאת מתקנים. ילדי משפחת עוואג'ה הצעירים עלו על נדנדות שסבבו במעגל (בהתנעה ידנית) ואז נסעו על רכבות צעצוע, ורקדו ושרו כשנסענו כולנו סביב גבולות הגינה בסוס וכרכרה.
כמאל חייך למראה ילדיו המשחקים בשמחה. "את רואה? איברהים שכח את החמאס והישראלים", אמר בהקלה, למראה בנו בן השלוש צוחק ובועט בשמחה כשהנדנדה מרימה אותו אל על ומעיפה אותו במעגל.
> האו"ם: "תוך שנה אקוויפר החוף יתמוטט, תוך חמש הנזק יהיה בלתי הפיך"
ג'ן מרלו, היא רכזת תקשורת בארגון Just Vision, מייסדת donkeysaddle, סופרת ומפיקת סרטים דוקומנטריים, ופעילת זכויות אדם וצדק חברתי. בין ספריה: "שעת השמש: מסעו של פלסטיני אחד מאסיר לפעיל שלום", והספר "אני טרוי דייויס". בין סרטיה: "עדות מבחריין" ו"משפחה אחת בעזה". ניתן לעקוב אחריה בטוויטר: @donkeysaddleorg. הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+. תרגום: שושנה לונדון-ספיר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן