בני ציפר, מי כאן הברברי?
ברשימתו האחרונה קונן עיתונאי "הארץ" על כך שהקולוניאליזם לא בזז יותר אוצרות תרבות של עמי המזרח התיכון. כמה רשעות צריך כדי להאשים קרבנות של אלימות משתוללת על שאינם מצליחים להגן על האוצרות שלהם, וכדי להשכיח את החלק של המערב עצמו בהשמדת האוצרות הללו?
כותבת אורחת: רחל בית אריה
ב"הארץ" של סוף השבוע, בני ציפר כותב בהשראת הרס אוצרות התרבות של תדמור בידי הברברים מדאע"ש: "אני נושא תפילה לנשמת הקולוניאליזם, שחבל שלא שדד יותר ולא בזז יותר ולא רוקן יותר את המזרח התיכון מאוצרותיו. מי שנחשבים ליורשיהם החוקיים של אותם אוצרות אינם ראויים להיות בעליהם".
ציפר יוצא כנגד "הצדקנים" שדורשים להשיב את פסלי הפרתנון מהמוזיאון הבריטי ליוון ואת האובליסק מכיכר קונקורד למצרים (ובמשתמע, כנראה גם את פסלי המזלות של ארמון הקיץ ואת אוצרות מערות דונחואנג לסין, את יצירות הזהב השדודות להודו ולאפגניסטן ועוד ועוד). לא הייתי טורחת להתייחס למה שציפר כותב – לרוב אין טעם – אם זאת לא הייתה דעה נפוצה כל כך. "מזל שהפסלים/המגילות/ציורי הקיר הועברו לאירופה. רק בזכות זה הם ניצלו מקיצוניות הרסנית במקום שבו נוצרו".
> שנה למתקפה על עזה: קמפיין לזכר 142 המשפחות שנמחקו
כמה רשעות צריך כדי להאשים קרבנות של אלימות משתוללת על שאינם מצליחים להגן על האוצרות שלהם, כדי להגיד שמישהו אחר היה עושה את זה טוב יותר. הרשעות הזאת, כמובן, גם עומדת בסתירה בולטת לעובדות בסיסיות: חלק גדול מאוצרות דרך המשי השדודים, למשל, הגיע לברלין ואז אבד לנצח בהפצצות של בעלות הברית. דברים דומים קרו בהתקפות האמריקאיות על עירק, ולעומת זאת, אנשים מלומדים וגם אנאלפביתים סיכנו את חייהם כדי לשמור על אוצרות המורשת שלהם.
פגשתי בעצמי לפחות שני אנשים כאלה: שואן קה, מוזיקאי שהחביא כלי נגינה ותווים ייחודיים של המוזיקה של אבותיו מעמק ליג'יאנג בתקופת מהפכת התרבות, תחת איום במאסר או גרוע מכך, ומאוחר יותר החיה את המוזיקה העתיקה של הנאש'י כפרויקט אישי, הרבה לפני שהיא זכתה לעניין ממשלתי או תיירותי, ונזיר ממזרח טיבט ששמר על כתבים של המנזר שלו מפני המשמרות האדומים תוך סיכון חיים ממשי באותה תקופה אפלה. אפגנים כמו אמרודין אסקרזאי עשו אותו דבר תחת שלטון הטאליבן. קרוב לוודאי שיש סורים בתדמור או בחלב שנוהגים באופן דומה, גם בתוך האימה היומיומית שהם חיים בה, ונדע עליהם רק בעתיד אם יהיה לנו ולהם מזל. כמה נוח להתעלם מאלה שמשמרים אוצרות תוך סיכון חיים מתוך מחויבות למורשת ולקהילה, כמה נתעב להלל שודדי אוצרות שעשו את זה בעיקר מתוך גאווה ורדיפת כבוד – וגרמו להשמדה של לא פחות אוצרות מששימרו.
וכמה מרחיק לכת לתמוך ב"עמותות ימין" שחופרות אוצרות יהודיים, כפי שעושה ציפר, ולהתעלם מכך שעל פי העדות שלהן עצמן, הן מנסות לטשטש ולהעלים היסטוריה לא יהודית. כמה קל לשכוח את הערבים אנשי המזרח התיכון ששמרו על ספרי התנ"ך התימניים והסוריים (שהממסד הציוני גנב אחר כך), את הערבים שעדיין שומרים על בתי תפילה יהודיים במרוקו. כמה יהירות וכיעור. כשנעמיד זה מול זה את הרקורד של שימור תרבותי במזרח ובמערב, לא רק בעשורים האחרונים אלא לאורך כל ההיסטוריה, האם ברור לנו שהמערב ינצח "בתחרות" לכאורה?
בדיון שהתנהל בדף הפייסבוק שלי בעניין כתב אלי נבו:
"הספק ההרס של שכיות החמדה הארכיאולוגיות שדאע"ש הרסו בשנתיים האחרונות אינו קרוב אפילו לשעה אחת של ההרס של הקתדרלות והמוזיאונים (ובתי חולים, גני ילדים וכו') של התרבות המערבית (ומוסיפה: וגם הלא מערבית), על ידי התרבות המערבית, שהגיע לשיאו ב-2 מלחמות העולם. נראה שעל מנת להגן על התרבות המערבית, לרבות הגזל אשר הובא לאירופה, ראוי לאכסנם בסוריה או קטמנדו או בהרי געש. רק לא באירופה".
מעבר לזה, יש המון צביעות בדאגה הגדולה לחפצים, כמו שנילי גורין כתבה באותו הדיון: "הורס אותי איך הכאב והדאגה של 'הנאורים' במערב נוכח הרס של פסלים בני אלפיים שנה יחד עם האדישות מול הרג אנשים חושפת מי באמת 'הברברים' אבל הם תמיד מחמיצים את זה". ומחמיצים גם את התובנה המובנת מאליה, שההרס והתפרצויות הבוז השונות לתרבות הם גם תגובה למאות שנות אימפריאליזם לא פחות מביטוי לקיצוניות דתית. אבל איכשהו בעולם של ציפר, כתמיד, קולוניאליזם הוא הפתרון, כשלמעשה הוא הבעיה.
רחל בית אריה כותבת על תרבות, חברה ופוליטיקה במזרח אסיה.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, "שיחה מקומית" גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים.
התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות "שיחה מקומית", על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.