newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בני ציפר, מי כאן הברברי?

ברשימתו האחרונה קונן עיתונאי "הארץ" על כך שהקולוניאליזם לא בזז יותר אוצרות תרבות של עמי המזרח התיכון. כמה רשעות צריך כדי להאשים קרבנות של אלימות משתוללת על שאינם מצליחים להגן על האוצרות שלהם, וכדי להשכיח את החלק של המערב עצמו בהשמדת האוצרות הללו?

מאת:

כותבת אורחת: רחל בית אריה

ב"הארץ" של סוף השבוע, בני ציפר כותב בהשראת הרס אוצרות התרבות של תדמור בידי הברברים מדאע"ש: "אני נושא תפילה לנשמת הקולוניאליזם, שחבל שלא שדד יותר ולא בזז יותר ולא רוקן יותר את המזרח התיכון מאוצרותיו. מי שנחשבים ליורשיהם החוקיים של אותם אוצרות אינם ראויים להיות בעליהם".

ציפר יוצא כנגד "הצדקנים" שדורשים להשיב את פסלי הפרתנון מהמוזיאון הבריטי ליוון ואת האובליסק מכיכר קונקורד למצרים (ובמשתמע, כנראה גם את פסלי המזלות של ארמון הקיץ ואת אוצרות מערות דונחואנג לסין, את יצירות הזהב השדודות להודו ולאפגניסטן ועוד ועוד). לא הייתי טורחת להתייחס למה שציפר כותב – לרוב אין טעם – אם זאת לא הייתה דעה נפוצה כל כך. "מזל שהפסלים/המגילות/ציורי הקיר הועברו לאירופה. רק בזכות זה הם ניצלו מקיצוניות הרסנית במקום שבו נוצרו".

> שנה למתקפה על עזה: קמפיין לזכר 142 המשפחות שנמחקו

פול פוליו, שודד עתיקות צרפתי, במערת הספרייה בדונחואנג שעל דרך המשי 1908

פול פוליו, שודד עתיקות צרפתי, במערת הספרייה בדונחואנג שעל דרך המשי 1908

כמה רשעות צריך כדי להאשים קרבנות של אלימות משתוללת על שאינם מצליחים להגן על האוצרות שלהם, כדי להגיד שמישהו אחר היה עושה את זה טוב יותר. הרשעות הזאת, כמובן, גם עומדת בסתירה בולטת לעובדות בסיסיות: חלק גדול מאוצרות דרך המשי השדודים, למשל, הגיע לברלין ואז אבד לנצח בהפצצות של בעלות הברית. דברים דומים קרו בהתקפות האמריקאיות על עירק, ולעומת זאת, אנשים מלומדים וגם אנאלפביתים סיכנו את חייהם כדי לשמור על אוצרות המורשת שלהם.

פגשתי בעצמי לפחות שני אנשים כאלה: שואן קה, מוזיקאי שהחביא כלי נגינה ותווים ייחודיים של המוזיקה של אבותיו מעמק ליג'יאנג בתקופת מהפכת התרבות, תחת איום במאסר או גרוע מכך, ומאוחר יותר החיה את המוזיקה העתיקה של הנאש'י כפרויקט אישי, הרבה לפני שהיא זכתה לעניין ממשלתי או תיירותי, ונזיר ממזרח טיבט ששמר על כתבים של המנזר שלו מפני המשמרות האדומים תוך סיכון חיים ממשי באותה תקופה אפלה. אפגנים כמו אמרודין אסקרזאי עשו אותו דבר תחת שלטון הטאליבן. קרוב לוודאי שיש סורים בתדמור או בחלב שנוהגים באופן דומה, גם בתוך האימה היומיומית שהם חיים בה, ונדע עליהם רק בעתיד אם יהיה לנו ולהם מזל. כמה נוח להתעלם מאלה שמשמרים אוצרות תוך סיכון חיים מתוך מחויבות למורשת ולקהילה, כמה נתעב להלל שודדי אוצרות שעשו את זה בעיקר מתוך גאווה ורדיפת כבוד – וגרמו להשמדה של לא פחות אוצרות מששימרו.

וכמה מרחיק לכת לתמוך ב"עמותות ימין" שחופרות אוצרות יהודיים, כפי שעושה ציפר, ולהתעלם מכך שעל פי העדות שלהן עצמן, הן מנסות לטשטש ולהעלים היסטוריה לא יהודית. כמה קל לשכוח את הערבים אנשי המזרח התיכון ששמרו על ספרי התנ"ך התימניים והסוריים (שהממסד הציוני גנב אחר כך), את הערבים שעדיין שומרים על בתי תפילה יהודיים במרוקו. כמה יהירות וכיעור. כשנעמיד זה מול זה את הרקורד של שימור תרבותי במזרח ובמערב, לא רק בעשורים האחרונים אלא לאורך כל ההיסטוריה, האם ברור לנו שהמערב ינצח "בתחרות" לכאורה?

בדיון שהתנהל בדף הפייסבוק שלי בעניין כתב אלי נבו:
"הספק ההרס של שכיות החמדה הארכיאולוגיות שדאע"ש הרסו בשנתיים האחרונות אינו קרוב אפילו לשעה אחת של ההרס של הקתדרלות והמוזיאונים (ובתי חולים, גני ילדים וכו') של התרבות המערבית (ומוסיפה: וגם הלא מערבית), על ידי התרבות המערבית, שהגיע לשיאו ב-2 מלחמות העולם. נראה שעל מנת להגן על התרבות המערבית, לרבות הגזל אשר הובא לאירופה, ראוי לאכסנם בסוריה או קטמנדו או בהרי געש. רק לא באירופה".

מעבר לזה, יש המון צביעות בדאגה הגדולה לחפצים, כמו שנילי גורין כתבה באותו הדיון: "הורס אותי איך הכאב והדאגה של 'הנאורים' במערב נוכח הרס של פסלים בני אלפיים שנה יחד עם האדישות מול הרג אנשים חושפת מי באמת 'הברברים' אבל הם תמיד מחמיצים את זה". ומחמיצים גם את התובנה המובנת מאליה, שההרס והתפרצויות הבוז השונות לתרבות הם גם תגובה למאות שנות אימפריאליזם לא פחות מביטוי לקיצוניות דתית. אבל איכשהו בעולם של ציפר, כתמיד, קולוניאליזם הוא הפתרון, כשלמעשה הוא הבעיה.

רחל בית אריה כותבת על תרבות, חברה ופוליטיקה במזרח אסיה.

> הולך בתלם: יריחו, העיר העתיקה בעולם, לא מפסיקה להשתנות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

מרבית האנשים אינם מצליחים להצדיק הפרה בוטה של הקוד המוסרי על ידי מעשיו של הצד השני, נוראים ככל שיהיו. ילדים בעזה על חורבות ביתם (צילום: עמאד נאסר / פלאש90)

הפציעה המוסרית עוד תסתבר כאחד הנזקים הגדולים של המלחמה

פציעה מוסרית היא סינדרום ייחודי המתבטא ברגשות אשמה ובושה ומלווה בתחושת דיכאון, חרדה ואף מחשבות על נזק עצמי. לכשיתבררו הממדים המלאים של הזוועה בעזה, כולנו עלולים להימצא בקבוצת הסיכון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf