בנבכי מנגנון העוועים שמאפשר את הרס הבתים הסיטונאי בנגב
זה מתחיל בהחלטה של רשות הבדואים לפנות אזרחים למקום שהחליטה עבורם. הפרקליטות מגייסת את פקחי רשות האכיפה להכין תיקי הריסה, בית המשפט נותן את חותמת הגומי, ומאות אזרחים שכלל לא היו צד לתהליך מאבדים את ביתם
בעשור האחרון פינתה המדינה אלפי בתים ומבנים בנגב שהיו קורת גג לאזרחים הבדואים במשך עשרות שנים. רק בחודשים האחרונים, מאז תחילת המלחמה, נהרסו בנגב כ-200 מבנים, בין אם בהריסות עצמיות מאימת הקנסות או בידי הרשויות.
אזרחים רבים תוהים כיצד יכולה המדינה לעשות זאת בהליכים כה מהירים, כפי שקרה לאחרונה בפינוי ובהריסת עשרות בתים ומבנים של משפחת אבו עסא באזור ואדי ח'ליל בדרום? התשובה לשאלה זו היא שעל מנת לקבל צווי פינוי והריסה מהירים מבית המשפט, משתמשים מוסדות המדינה בטכניקות משפטיות מוזרות, שלא אמור להיות להן מקום במדינה דמוקרטית ומתוקנת.
הסיפור מתחיל בהחלטה של הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב (רשות הבדואים), להעביר את התושבים מהמקום שבו הם מתגוררים עשרות שנים, ובמקרים רבים נמצא בתחום תביעת הבעלות שלהם, למקום אחר שאותה רשות תכננה עבורם. הרשות מחליטה כך ללא התייעצות מוקדמת עם התושבים, ללא התחשבות ברצונותיהם, ללא קבלת הסכמתם למקום החלופי, ואפילו ללא קבלת הסכמת הרשות המקומית שעתידה לקלוט אותם במקום החלופי.
בהמשך, ועל בסיס מצג שווא שלפיו היא ניסתה לקיים הידברות עם התושבים וכי התושבים כביכול לא משתפים פעולה איתה, פונה רשות הבדואים לפרקליטות המדינה (המחלקה המיוחדת לעבירות תכנון ובנייה) – ומבקשת ממנה לפעול להוצאת צווי הריסה מהירים לפינוי התושבים. על בסיס בקשה זו, מבלי שתבחן את מהימנות טענת הרשות לחוסר שיתוף הפעולה מצד התושבים ואת מידת ההידברות שקוימה איתם, אם בכלל, ומבלי שתבחן את התאמת הפתרון החלופי שמציעה להם רשות הבדואים – מגייסת הפרקליטות את פקחי רשות האכיפה במקרקעין להתחיל בהכנת תיקי ההריסה.
פקחי רשות האכיפה מגיעים למקום בליווי משטרתי כבד, תוך יצירת אווירה של פחד ופאניקה בקרב התושבים. הפקחים עורכים ביקור ראשון, מסתובבים בין המבנים, לא מדברים עם אף תושב ולא מסבירים להם מה הפעילות הנעשית ומה מטרתה, מדביקים על המבנים התראות שנמענן "אלמוני" ועוזבים את המקום. לאחר זמן מה, חודש בערך, חוזרים הפקחים ועושים את אותה הפעולה, שוב מבלי לדבר עם מי מהתושבים, מדביקים על המבנים התראות כלפי "אלמוני" ועוזבים את המקום.
מאוחר יותר, רושמים הפקחים בדו"חות ובתצהירים לבית המשפט כי בשני הביקורים לא נכחו בעלי הבתים, או שמי שנכח לא הסכים להזדהות ולא שיתף פעולה עימם. לפיכך, כך לפי הפקחים, לא היה ניתן לאתר את בעלי המבנים, ולכן יש להפנות את צווי ההריסה כלפי "לא ידוע". זו הגרסה היחידה של כל המפקחים (והם רבים), בכל התיקים (והם רבים).
פרקליטות המדינה לא בודקת את תקינות פעילות המפקחים, ועל סמך הצהרתם כי בעלי המבנים, עשרות מבנים, "לא ידועים", היא אצה רצה להגיש לבתי המשפט במחוז דרום בקשות לצווי הריסה נגד "לא ידוע". הבקשות לצווי הריסה מוגשות לכאורה לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה, אשר מאפשר לבית המשפט להוציא צו הריסה כלפי מבנה במקרה שהבעלים שלו נפטר, בחו"ל, פסול דין, או שהעבירה בגינה מבוקש צו ההריסה התיישנה.
בתיקון 116 לחוק התכנון והבנייה (חוק קמיניץ), הוסף לחוק סעיף שגם החלטה של התובע המוסמך כי המקרה לא מצדיק העמדה לדין היא עילה להוצאת צו שיפוטי מהיר. פרקליטות המדינה, שיודעת היטב כי האפיק המשפטי האמור לא הולם ולא מידתי בנסיבות העניין, במיוחד במצב שבו התושבים גרים במקום עשרות שנים והם מוכרים היטב למוסדות המדינה, טוענת בפני בית המשפט כי"אינטרס ציבורי" חשוב מצדיק את הוצאת הצווים בהליך דורסני שכזה.
לבסוף, על סמך מצגי רשות הבדואים, מצגי פקחי רשות האכיפה כי בעלי המבנים "לא ידועים", ועל פי טיעון הפרקליטות לקיומו של "אינטרס ציבורי" כביכול לפינוי מהיר – מקבל בית המשפט את בקשות המדינה ומוציא את צווי ההריסה והפינוי. בתוך כך, נמנע בית המשפט מלבדוק עד תום את טענת פקחי רשות האכיפה כי בעלי המבנים עלומים, ומקבל מצג זה כמעט בכל המקרים. בנוסף, בית המשפט לא מעסיק את עצמו בשאלה אם הפתרון ההתיישבותי החלופי המוצע לתושבים על ידי רשות הבדואים מקובל על התושבים או מתאים להם, ולא מוכן לדון בטענות התושבים בקשר לכך.
כך מייצרת המדינה הליך בזק, חד צדדי, לפינוי שכונות ויישובים שלמים בנגב תוך רמיסת זכויות בסיסיות של התושבים להליך הוגן, ואף את זכותם הבסיסית להיות שותפים להחלטה על מקום המגורים והחיים שלהם. התנהלות זו אינה הולמת את הגישות הנהוגות בעולם, שלפיהן הקהילה והאזרח הם מוקד העניין, וניתן כבוד רב לזכותם להחליט על העתיד שלהם, תוך ניהול ההליכים בשיח, בהידברות ובשותפות.
התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד גם עם הצהרות המדינה שהבדואים הם אזרחים שווים, "עצם מעצמה של המדינה". פינוי האזרחים הבדואים בכוח, ללא הידברות ושיח, מעצים בקרבם את רגשי הקיפוח ואת הניכור והעוינות כלפי המדינה. אין לזלזל בכך. הגיעה העת, כבר מזמן, להתחיל בתהליכים בוני אמון עם האזרחים הבדואים בנגב ולהסדיר את התיישבותם, יחד איתם, בצורה מותאמת, משתפת ומוסכמת.
עו"ד קייס נאסר הוא דוקטור למשפטים מאוניברסיטת תל אביב וראש תחום תכנון ובנייה במשרד פירון – חיפה.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן