בנאומו בקונגרס זיקק נתניהו את תפיסת הקולוניאליזם הישראלי

נועד לאוזניים אמריקאיות. נתניהו נואם בקונגרס (צילום: עמוס בן גרשום, לע"מ)

לפני שבועיים, כשראש הממשלה בנימין נתניהו נאם מול שני בתי הקונגרס, ראש הלשכה הפוליטית של חמאס, איסמעיל הנייה, היה עדיין בחיים, וכך גם פואד שוכר, מי שזכה אחרי מותו לתואר "רמטכ"ל חיזבאללה". כשנתניהו נאם, הוא לא היה אמור לדעת שחיסולם קרוב. שוכר חוסל בביירות בתגובה לרקטה שנורתה ארבעה ימים אחרי נאומו של נתניהו והרגה 12 ילדים במג'דל שמס, והנייה חוסל כי עשה את הטעות והגיע לטקס ההשבעה של נשיא איראן החדש בטהראן.

ובכל זאת, המלחמה האזורית ששני החיסולים האלה מאיימים להצית, מלחמה שכמוה ישראל לא ידעה לפחות מאז 1973, נטועה עמוק בתפיסה שנתניהו הציג בפני חברי הקונגרס המריעים (ברובם). נתניהו הציע לחברי הקונגרס ברית ביטחונית בין ישראל וארה"ב נגד איראן ובעלות בריתה, אבל המטרה של הברית הזו – לפי נתניהו – היא לא רק ביטחונית-צבאית. לברית הישראלית-אמריקאית הזו יש גם יעד הרבה יותר מרחיק לכת: שינוי פני המזרח התיכון, כך שיהפוך אותו למקום מתורבת. "נמשיך לפעול עם ארה"ב ועם שותפותינו הערביות כדי לשנות את האזור הבעייתי שלנו, מביצה של דיכוי, עוני ומלחמה, לנווה מדבר של כבוד, שגשוג ושלום", אמר נתניהו (התרגום של לשכת ראש הממשלה; מ"ר).

>> ישראל זיהתה סכנה: נשיא מתון באיראן

מימין, וגם ממה שמכונה שמאל, התחרו בישראל במתן סופרלטיבים לנאומו של נתניהו. ההתלהבות הזו קצת תמוהה. זה היה נאום צפוי מאוד, מלא בקלישאות ובקפיצות מנושא לנושא. לא היו בו נקודות שיא או משפטים שיכולים להיחרט בזיכרון. צ'רצ'יל (ועוד נחזור לבריטי הזה בהמשך) הוא לא.

נאמר על הנאום שהוא נועד לאוזניים ישראליות. זה לא מדויק. הוא נועד לעיניים ישראליות, כלומר לעיניים של ישראלים שראו אותו נואם באנגלית נטולת מבטא בפני הקונגרס וזוכה למחיאות כפיים, ל-standing ovations, מושג שהשתחל בטבעיות לעגה של העיתונאים הישראלים המעוניינים ליצור רושם שהם מבינים בפוליטיקה אמריקאית. אם ישראלים היו מקשיבים באמת לנאום, הם היו מופתעים לשמוע שברהט קיימת "קהילה ישראלית-מוסלמית" ושבמלחמה בעזה "חיילי צה"ל המוסלמים לחמו לצד אחיהם לנשק, היהודים, הדרוזים, הנוצרים ואחרים", כאילו הצבא הישראלי הוא סוג של "קואליציית קשת", שכל העמים וכל הדתות נוטלים בה חלק, ולא הצבא של "עַם ישראל חי".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הנאום נועד לאוזניים אמריקאיות. הוא למעשה ניסיון להחזיר את ישראל לתוך הקונצנזוס הדו-מפלגתי שבתוכו היא נחה בשלווה במשך עשרות שנים, ושהתערער, במידה כזו או אחרת, מאז תחילת ה"הפיכה המשטרית" ובמיוחד מאז מלחמת הג'נוסייד בעזה. לכן נתניהו לא השווה את המתקפה הרצחנית של 7 באוקטובר לפלישת הפתע הנאצית לברית המועצות ב-22 ביוני 1941 – פלישה שהביאה לאובדנה של מרבית יהדות מזרח אירופה – אלא למתקפה היפנית על פרל הרבור או למתקפה על מגדלי התאומים. נתניהו דיבר יותר מתוך ההיסטוריה האמריקאית מאשר מתוך ההיסטוריה היהודית.

מעבר למטרה הפוליטית של שיקום הקונצנזוס סביב ישראל – מטרה שהוא נכשל בה עוד לפני שאמר מילה, עקב ההיעדרות של עשרות חברי קונגרס דמוקרטיים, כולל סגנית הנשיא והמועמדת לנשיאות קמלה האריס – היתה לנתניהו מטרה מיידית יותר: להבטיח את משלוחי הנשק לישראל. הוא ציטט מצ'רצ'יל, שאמר לאמריקאים במלחמת העולם השנייה: "תנו לנו כלים ואנחנו נסיים את העבודה". "היום", אמר נתניהו, "כשישראל נלחמת בחזית הציוויליזציה, אני אומר לאמריקאים: 'תנו לנו כלים מהר יותר, ונסיים את העבודה מהר יותר'". גם כאן, לא בטוח שהצליח.

מלחמת הציוויליזציות של נתניהו

אבל לנאום של נתניהו היתה גם תחתית כפולה. במודע או שלא במודע, זה היה נאום שהציג את ישראל כפרויקט של "הציוויליזציה" המערבית בלב "בִּיצת הדיכוי, העוני והמלחמה" של המזרח התיכון, פרויקט שבראשו עומדת ארצות הברית של אמריקה, "מגינת התרבות המערבית". במובן זה, קשה שלא להגדיר את הנאום של נתניהו כבעל מאפיינים קולוניאליסטיים של עליונות מערבית, הנושאת את בשורת ה"ציוויליזציה" לעמי העולם. זה אירוני במיוחד, משום שחלקים נכבדים מנאומו נועדו להדוף את ההאשמה שישראל היא מדינה קולוניאלית.

המושג הזה, ציוויליזציה, שזור לאורך הנאום. "זאת אינה התנגשות בין ציוויליזציות – זאת התנגשות בין ברבריות לציוויליזציה", אמר נתניהו בתחילת נאומו, ברומזו לכך שמה שישראל מתמודדת מולו אפילו אינו ראוי לתואר "ציוויליזציה". זוהי סתם "ברבריות". "כדי שכוחות הציוויליזציה ינחלו ניצחון", הוא ממשיך, "על אמריקה וישראל לעמוד יחד". כפי שבריטניה נלחמה במלחמת העולם השנייה בחזית ה"ציוויליזציה", כך ישראל עושה היום, הוא אמר לקראת סיום הנאום, "ביחד נגן על הציוויליזציה המשותפת שלנו. ביחד נבטיח עתיד מזהיר לשני העמים שלנו".

אויבת ה"ציוויליזציה" היא כמובן איראן, המוזכרת בנאום 22 פעמים, בדיוק מספר הפעמים שמוזכר ארגון חמאס. לאיראן יש "תוכנית זדונית… לכפות אסלאם קיצוני על כל העולם", ומי שעומדת מולה היא "אמריקה, מגינת התרבות המערבית והמעצמה הגדולה ביותר בעולם".

אויבי הציוויליזציה, גרסת נתניהו. המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנהאי, עם מזכ"ל חזבאללה, חסן נסראללה

במאבק הזה להצלת הציוויליזציה המערבית ואמריקה, לישראל יש תפקיד של חלוצת המחנה. "בדרכה של איראן עומדת דמוקרטיה אחת פרו-אמריקאית גאה – המדינה שלי, מדינת ישראל", אמר נתניהו. יותר מכך, לפי נתניהו, ישראל נלחמת נגד שלוחותיה של איראן במזרח התיכון – חמאס, חזבאללה והח'ותים – כדי שחיילים אמריקאים לא יצטרכו למות. "אנחנו עוזרים להרחיק את המגפיים האמריקאיות מהקרקע בזמן שאנחנו מגינים על האינטרסים המשותפים שלנו במזרח התיכון", אמר נתניהו.

נתניהו יודע היטב שמאז כיבוש עיראק – שהוא היה אחד המטיפים לו כשהבטיח לאמריקאים "השלכות חיוביות עצומות" אם יפילו את סדאם חוסיין – גם רפובליקאים וגם דמוקרטים לא אוהבים ש"מגפיים" של חיילים אמריקאים נוחתים ונלחמים במקומות שאינם אמריקה. לכן הוא מציע לחברי הקונגרס שישראל תעשה להם את העבודה ותילחם בשבילם. בתרגום באתר לשכת ראש הממשלה, המשפט הזה מתורגם באופן הרבה יותר מתון. "אנחנו גם עוזרים למנוע את הצורך בחיילים אמריקאים בשטח", נכתב שם.

בהקשר הזה, של תפיסת הסכסוך הישראלי-פלסטיני כחלק מסכסוך נצחי בין המערב למזרח המוסלמי, נתניהו הוא בוודאי יורשו של אביו, בנציון נתניהו, שאמר בראיון לארי שביט ב-1998 כי "עלינו להבין שבינינו ובין הערבים יש ניגוד תרבותי עמוק. הציונות מיסודה היא תנועה מערבית. זוהי תנועה אשר חיה על גבול המזרח, אך פניה תמיד למערב; במובן ידוע, הציונות היתה תמיד עמדה קדמית של המערב במזרח".

היורש של צ'רצ'יל

אבל ייתכן שנתניהו הוא גם יורשו של מי שהוא מאוד אוהב לצטט ממנו ולהשוות את עצמו אליו – וינסטון צ'רצ'יל. בביקורו בקונגרס, נתניהו אפילו טרח לעצור ולהצטלם ליד פסלו של צ'רצ'יל העומד באחד המסדרונות. נתניהו הוא איש ספר המרבה לקרוא, ולכן קשה להאמין שאינו מודע לוויכוח סביב דמותו של צ'רצ'יל: מצד אחד, מצילה של בריטניה ואירופה מידי הנאצים; ומצד שני, תומך נלהב של האימפריאליזם הבריטי והאירופי בתפקידו המתרבת מול הפראים מחוץ לאירופה.

"אפילו לרגע אינני מכיר בכך שעוול גדול נעשה לאינדיאנים באמריקה או לאנשים השחורים באוסטרליה", אמר צ'רצ'יל ב-1937, דווקא ל"וועדה המלכותית בעניין פלשתינה", המוכרת גם כוועדת פיל. "אינני מכיר בכך שעוול נעשה לעמים האלה בכך שגזע חזק יותר, גזע מדרגה גבוהה יותר, גזע עם תבוּנַת עולם רבה יותר, אם נאמר זאת כך, הגיע ותפס את מקומם".

בוויכוח הנוכחי סביב דמותו של צ'רצ'יל, רבים טוענים שאת האמירות הגזעניות שלו ("אני שונא הודים", אמר ב-1942, "הם עם חייתי עם דת חייתית") צריך להבין על רקע התקופה שבה חי, כמי שנולד ושירת בצבא הבריטי בשיאה של האימפריה, לפני מלחמת העולם הראשונה, ושהן בוודאי מתגמדות מול תרומתו למלחמה נגד היטלר.

נתניהו, חייבים לומר, לא נתפס בהצהרות כה בוטות, אבל ייתכן שמשהו מרוח הבוז של צ'רצ'יל כלפי כל מה שאינו מערבי הסתנן גם אליו. מעניין לציין שאף שהוא מדבר על הפלסטינים ועל עתידה המשגשג של עזה אחרי שחמאס ייכנע ויפורק מנשקו, הוא לא מזכיר את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית. במובן זה, נתניהו נשאר תקוע בחשיבה מערבית שקודמת למלחמת העולם הראשונה, שכן לאחריה העולם המערבי הכיר – לפחות מהשפה לחוץ – בזכותם של עמי העולם להגדרה עצמית.

ייתכן שמשהו מרוח הבוז של צ'רצ'יל כלפי כל מה שאינו מערבי הסתנן גם לנתניהו. וינסטון צ'רצ'יל

אבל אם נחזור מצ'רצ'יל להווה, נאומו של נתניהו בקונגרס מגלה שהוא רואה את ישראל כמי שתפקידה להגן על הציוויליזציה המערבית מפני האויב הגדול ביותר שלה, איראן ושלוחותיה. נכון שרבים ממנהיגי הימין החדש בעולם – מוויקטור אורבן עד מרין לה פן – מדברים גם הם על הגנה על הציוויליזציה המערבית מפני האסלאם, אבל אצלם מדובר יותר על מאבק תרבותי-פוליטי. אצל נתניהו מדובר במלחמה של ממש, עם "מגפיים על הקרקע".

את הנכונות של נתניהו להרחיב את המלחמה לכל המזרח התיכון באמצעות חיסולים בלבנון ובאיראן (על החיסול באיראן ישראל לא לקחה אחריות רשמית, אבל קשה למצוא מישהו במזרח התיכון ובעולם שלא מייחס אותו לה), צריך לראות בהקשר הזה. "מאז תחילת המלחמה הבהרתי שאנו במאבק מול ציר הרשע של איראן", אמר נתניהו מיד אחרי החיסולים של הנייה ושוכר, "זאת מלחמת קיום מול טבעת חנק של צבאות טרור וטילים שאיראן מבקשת להדק סביב צווארנו". אפשר לטעון שזהו תיאור ריאליסטי, אבל גם אי אפשר להכחיש שהוא מתיישב היטב עם השקפת העולם של נתניהו: ישראל כחוד החנית של הציוויליזציה המערבית, המבקשת להפוך את המזרח התיכון "מביצה של דיכוי, עוני ומלחמה, לנווה מדבר של כבוד, שגשוג ושלום".