newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במקום להתנות סיוע, הדמוקרטים נחלצו לעזרת ישראל

בעוד הבוחרים של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב מראים שהם רוצים דין וחשבון מישראל על הכיבוש, הפוליטיקאים שלהם עוצרים אותם. הקפאת הסיפוח משמשת את הפוליטיקאים האלה כתירוץ להמשיך לסייע למדינה כובשת

מאת:

יולי 2020 היה חודש מכריע בדיון בסוגיית ישראל-פלסטין בארה"ב. במשך שנים, הפער בין שתי המפלגות הגדולות בדעת הקהל האמריקאי הפך ליותר ויותר ברור. המפלגה הרפובליקאית, שאימצה בגלוי את השקפת העולם האתנו-לאומנית שמקדמים הנשיא דונלד טראמפ והמעגלים הפוליטיים שלו, מוכנה לעשות מעל ומעבר כדי לתמוך בישראל.

בו בזמן, המפלגה הדמוקרטית נעה בכיוון ההפוך, ומכירה בכך שהמדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים מנוגדת לערכי הליברליזם, הדמוקרטיה והצדק שהחברים במפלגה אמורים להחזיק בהם.

על אף השינוי הקריטי הזה, הדמוקרטים – המקיימים השבוע את הוועידה הלאומית של המפלגה – עומדים בפני עימות פנימי גדול בין העקרונות שהם שואפים אליהם, לטענתם, לבין האינטרסים שמובילים אותם לתמוך במציאות הקיימת.

עד לאחרונה, הדבר היחיד שמנע מהמתח הגובר הזה להתפרץ היה הקונצנזוס המפלגתי סביב פרדיגמת שתי המדינות. כל זמן שהיתה תקווה כלשהי או אופק לסיום השליטה הצבאית הישראלית על מיליוני פלסטינים, הדמוקרטים יכלו לנסות, גם אם בקושי גובר והולך, להכיל את המתח הזה.

בחודש שעבר הדינמיקה הזאת השתנתה בצורה משמעותית. ישראל היתה צפויה להודיע ב-1 ביולי כי היא מתקדמת לקראת סיפוח של טריטוריה פלסטינית נוספת בגדה המערבית הכבושה, צעד שהיה הופך את העמדת הפנים סביב פתרון שתי המדינות למטופשת. אף שנראה כי הסיפוח ירד בינתיים מסדר היום, היסודות הפוליטיים שדוחפים את ישראל לבצע את הסיפוח עדיין קיימים.

סקרים מראים שרוב בוחרי המפלגה הדמוקרטית תומכים בצעדים נגד ישראל אם תמשיך בהתנחלויות. הוועידה הדמוקרטית במילווקי השבוע (צילום: המפלגה הדמוקרטית)

סקרים מראים שרוב בוחרי המפלגה הדמוקרטית תומכים בצעדים נגד ישראל אם תמשיך בהתנחלויות. הוועידה הדמוקרטית במילווקי השבוע (צילום: המפלגה הדמוקרטית)

אחד הסימנים הבולטים לשינוי הטקטוני בתוך המפלגה הדמוקרטית הוא ניצחונו של המועמד הפרוגרסיבי-ביקורתי ג'מאל באומן בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בניו יורק. באומן הביס את אליוט אנגל, תומך ישראל הוותיק ויו"ר ועדת יחסי החוץ של בית הנבחרים, בפער דו-ספרתי.

אילהאן עומאר, חברת הקונגרס ממינסוטה ומבקרת חריפה של ישראל, הביסה גם היא ברוב מוחץ )של כמעט 60%) את המתחרה שלה בפריימריז, אנטון מלטון-מיוקס, שהקמפיין שלו קיבל תרומות פיננסיות גדולות מקבוצות לובי שתומכות בישראל, בניסיון להדיח עומאר. אין כל ספק שהמפלגה הדמוקרטית עוברת שינוי משמעותי.

ביקורת חסרת תקדים על ישראל

בזמן שכולם ציפו להודעת הסיפוח, מועמדים דמוקרטים חשו מחויבים לבטא את עמדתם בנושא.

אף שהסנאטור ברני סנדרס היה נושא הדגל בכל הנוגע לדרישה מישראל לקחת אחריות על הפרת זכויות אדם, עניין הסיפוח יצר מרחב שאיפשר לפוליטיקאים כמו פיט בוטיג'ג, אליזבת וורן ואחרים לטעון במהלך הקמפיין שלהם, שכספי משלם המסים האמריקאי לא צריכים לממן יישום של סיפוח.

במהלך הקיץ, הסנאטור כריס ון הולן ממרילנד אפילו הגיש הצעה להפוך את העמדה הזאת לחוק, והצטרפו אליו עוד 12 סנאטורים.

הנפח הגדל שתופסת העמדה הזאת בא לידי ביטוי גם בוועדת יחסי החוץ. ברגע שהתברר כי אנגל מפנה את עמדת היו"ר, המועמדים הבולטים להחליפו התחילו להשמיע אמירות חסרת תקדים בנוגע לישראל.

שלושת המועמדים הבולטים להחליף את אנגל בוועדה כיום הם בראד שרמן מקליפורניה, שיושב בוועדה כבר שנים ומי שככל הנראה יקבל את תמיכתן של קבוצות האינטרס הפרו-ישראליות; גרגורי מיקס מניו יורק, חבר בולט בקבוצה השחורה בקונגרס שיהיה היו"ר האפריקאי-אמריקאי הראשון של הוועדה אם ייבחר; וחואקין קסטרו מטקסס, המתמודד הצעיר ביותר על התפקיד, שנתפס כיותר פרוגרסיבי ויריב אידיאולוגי לעמדות של אנגל.

קסטרו מציין במפורש כי היעדרו של הקול הפלסטיני בדיוני הוועדה על מדיניות חוץ הוא בעיה. מיקס הביע את התנגדותו לסיפוח ואת נכונותו לתמוך בהתניית הסיוע האמריקאי לישראל כדי לעצור אותו. אפילו שרמן, בעל ברית ותיק של איפא"ק, אמר כי "יתנגד לכל שימוש בכספי משלם המסים האמריקאי לצורך יישום תוכנית הסיפוח או בנייה של כל מתקן ישראלי קבוע בגדה המערבית או בעזה".

הסיפוח הופך קו אדום

שלושת חברי הקונגרס הצטרפו לקבוצה גדלה והולכת של דמוקרטים שקובעים שהסיפוח הוא הקו האדום שלהם. אבל זה לא בהכרח דבר טוב; למעשה, ייתכן שזה יירע את המצב. רוב הפוליטיקאים האלה מפרשים את בעיית הסיפוח בתוך מסגרת התייחסות ליברלית-ציונית: ישראל היא קורבן של הסיפוח, מכיוון שהצעד עלול לחסל את פנטזיית שתי המדינות שתבטיח את קיומה של "מדינה יהודית", ולכן זה "פרו-ישראלי" להציל את ישראל מעצמה.

הסנטור ברני סנדרס בוועידת ג'יי סטריט, ב-28 באוקטובר 2019 (צילום: גילי גץ)

"אנחנו לא יכולים להעניק צ'ק פתוח לישראל". ברני סנדרס בוועידת ג'יי סטריט, ב-28 באוקטובר 2019 (צילום: גילי גץ)

דבר נוסף שמשותף לשרמן, מיקס וקסטרו הוא שאף אחד מהם לא חתם על הצעת החוק פורצת הדרך של חברת הקונגרס בטי מק'קולום (HR 2407), שתמנע העברת סיוע צבאי כדי ללחוץ על ישראל להפסיק להתעמר בקטינים פלסטינים ולכלוא אותם בבתי כלא צבאיים. גם קבוצת הלובי הציונית-ליברלית ג'יי סטריט, שלכאורה קידמה בברכה את הדיון על התניית הסיוע כדי למנוע את הסיפוח, מסרבת לתמוך בהצעת החוק האמורה.

זהו המקום שבו הדיבור על התניית הסיוע סוטה מהמסלול. התניית הסיוע האמריקאי כדי "להציל את ישראל מעצמה" מחזק את התפיסה שישראל היא זו שזקוקה להגנה, ותוקע מקלות בגלגלי המומנטום הגדל מאחורי הדרישה להבטיח את שלומם של הקורבנות הפלסטינים של ישראל – אלה שזכויותיהם מופרות באופן ישיר באמצעות מדיניות שארה"ב מממנת.

במודע או שלא במודע, ג'יי סטריט עושים למעשה את העבודה המלוכלכת של איפא"ק במקומות שבהם איפא"ק איבדה את אמינותה. קיימים כבר מנגנונים שדורשים מישראל לקחת אחריות על הפרת זכויות, כולל חוקי ליהי, (חוקים האוסרים על סיוע אמריקאי לכוחות צבאיים זרים שיש חשד סביר שהם מעורבים בהפרה חמורה של זכויות אדם, המתרגמת), שהצעת החוק של מק'קולום מתייחסת אליהם. אך במקום לתמוך במאמצים האלה, ג'יי סטריט מעלה את הרף כדי למנוע כל דרישה אמיתית ללקיחת אחריות.

במלים אחרות, במקום לדרוש מישראל אחריות על הפשעים היומיומיים שלה, הקו האדום שיעלה את הדרישה להתניית הסיוע האמריקאי לישראל, סובב סביב מצב היפותטי שבו תימסר הודעה רשמית על סיפוח.

ומה אם ההודעה הזאת לעולם לא תימסר? במקרה כזה, הדמוקרטים נותנים בפועל אור ירוק לישראל להמשיך לבצע את כל שאר פשעי המלחמה – רק לא סיפוח.

אין כמעט משהו שמדגיש את העניין הזה יותר מה"הסכם", שעליו הוכרז בשבוע שעבר בין איחוד האמירויות הערביות לישראל, שבמסגרתו איחוד האמירויות הסכים לכאורה לנורמליזציה של היחסים עם ישראל, בתמורה להקפאת הסיפוח.

בעבר, במסגרת יוזמת השלום הערבית מ-2002, הנורמליזציה הותנתה בסיום הכיבוש ושלום צודק עם הפלסטינים. איחוד האמירויות זרק את המדיניות הזאת מהחלון, ובעשותו זאת איפשר למעשה לראש הממשלה, בנימין נתניהו, להפוך את הסיפוח לרף העליון שבאמצעותו ייחלץ ויתורים.

איחוד האמירויות היה טיפש דיו כדי לשחק את המשחק הזה, ממש כמו שאנשים היו טיפשים דיים כדי לשמוח על ההסכם; ההסכם עם האמירויות פשוט אומר לישראל שהסטטוס קוו הוא מתקבל על הדעת.

עוצרים את המומנטום

מדובר כאן בנסיגה ממשית מהכיוון שאליו הדמוקרטים צריכים ללכת. סקרים מראים בשנים האחרונות, שחברי המפלגה הדמוקרטית תומכים ב"סנקציות או צעדים חריפים אחרים" בתגובה להמשך הבנייה בהתנחלויות. היה ניתן לחשוב, שדמוקרטים המתנגדים להתנחלויות, יתנגדו גם למעצר של קטינים, להוצאות להורג ללא משפט ולהריסות בתים.

חברת בית הנבחרים אילהן עומאר, נציגת המפלגה הדמוקרטית ממינסוטה (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

חברת בית הנבחרים אילהן עומאר, נציגת המפלגה הדמוקרטית ממינסוטה (צילום: Gage Skidmore, CC BY-SA 2.0)

אבל במקום להמשיך במומנטום הזה, ההחלטה לקשור בין התניית הסיוע להודעה היפותטית שאולי לא תגיע לעולם קובעת שסדר העדיפויות הפוליטי של ארה"ב מעדיף הצלה של פרדיגמה על פני הצלת בני אדם. הדבר מאפשר לפוליטיקאים, שעדיין לא אזרו אומץ להצטרף לעמיתיהם הפרוגרסיביים, לתמוך בדרישת דין וחשבון סמלית, בלי להידרש לעמוד במילתם בפועל.

בזמן שהפוליטיקאים הדמוקרטים דנו בסיפוח, דולרים אמריקאים המשיכו לזרום לצבא שיורה בעיתונאים, הורג פלסטינים לא חמושים, והורס בתים של פלסטינים. הפשעים האלה מתרחשים עכשיו, כפי שהתרחשו במשך עשרות שנים. שלא כמו ההודעה על הסיפוח, הדם הפלסטיני שנשפך והחיים שאבדו אינם היפותטיים.

מעודד לחשוב שרעיון התניית הסיוע ככלי של מדיניות צובר תאוצה בקרב הדמוקרטים. אבל חשוב גם לזכור שזה התאפשר מכיוון שחברים וקבוצות פרוגרסיביים הפכו את זה לאפשרי באמצעות התמקדות בקורבנות הפלסטינים. כדי שהמדיניות הזאת תהיה יעילה ומבוססת מוסרית, הם חייבים להמשיך לעשות את זה.

יוסף מונייר הוא אקדמאי פלסטיני-אמריקאי שיושב בוושינגטון DC. המאמר פורסם במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

עיד הדאלין על הריסות ביתו בכפר אום אל ח'יר (צילום: אורן זיו)

"תיעדתי הרבה הריסות בחיי. את הריסת ביתי לא הייתי מסוגל לצלם"

ביתו של הצלם, האקטיביסט והאמן עיד הדאלין באום אל ח'יר – כפר בדרום הר חברון שההתנחלות כרמל מקיפה כמעט מכל הכיוונים – נהרס בסוף יוני. "אני לא אוהב להכניס לראש של הבנות שלי מילים גדולות כמו גזענות ואפרטהייד, אבל זאת המציאות"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf