במעמקי התהום המוסרית, שקט הוא אכן רפש
כל מלחמה דורשת דה-הומניזציה מסוימת של האויב, אבל נדמה שבמלחמה הנוכחית, הדה-הומניזציה של הפלסטינים היא קרובה למוחלטת. לא מובן כיצד המחנה הליברלי שעדיין קיים בתוך ישראל ממשיך לשתוק, בתחתית התהום המוסרית שמאיימת על עצם קיומה של המדינה
אף שהצבא הרג כבר כשני אחוז מתושבי הרצועה, הדיון המוסרי בישראל כמעט לא קיים. תושבות עזה פלסטיניות מתאבלות על יקיריהן שנהרגו בהפצצה ישראלית, ב-10 ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בשעה 5:40 בבוקר שבת, שלח דובר צה"ל הודעה לכתבים: "כלי טיס של חיל האוויר תקף, בהכוונה מודיעינית של אמ"ן, שב"כ ופיקוד הדרום, מחבלים שפעלו במפקדה צבאית שמוקמה במתחם בית ספר 'אלתעבין' בסמוך למסגד במרחב דרג' תפאח, אשר משמש כמחסה לתושבי העיר עזה.
"המפקדה שימשה את מחבלי ארגון הטרור חמאס למסתור וממנה תיכננו וקידמו פעולות טרור נגד כוחות צה"ל ואזרחי מדינת ישראל. טרם התקיפה, ננקטו צעדים רבים בכדי לצמצם את הסיכוי לפגיעה באזרחים, לרבות שימוש בחימוש מדויק, אמצעי חוזי ומידע מודיעיני".
התמונות המזעזעות של ערימות הגופות המפורקות שהוצאו בשקיות מבית הספר הגיעו זמן קצר אחרי פרסום ההודעה הזו, וכך גם הידיעות הראשונות שלפיהן כ-100 פלסטינים נהרגו בהתקפה, ביניהם נשים וילדים רבים, ושרוב ההרוגים השתתפו בתפילת השחר במסגד. בשעות ובימים הבאים, התפתחה, כצפוי, מלחמת גרסאות סביב מספר ההרוגים. דובר צה"ל פרסם את תמונותיהם ושמותיהם של 18 פלסטינים שלכאורה היו פעילים בחמאס או בג'יהאד האסלאמי ונהרגו בתקיפה. רבים מהם זכו לתואר "פעיל חמאס", בלי לציין תפקיד ספציפי או דרגה. חמאס הכחיש את הטענה, ופעיל זכויות אדם מעזה טען שחלק מהאנשים ברשימה נהרגו בהזדמנויות קודמות, ואחרים מעולם לא היו תומכי חמאס, ואף התנגדו לו. מאוחר יותר פרסם הצבא רשימה של 13 פלסטינים נוספים, שלכאורה היו גם הם פעילי טרור ונהרגו בהפצצה.
מבלי להכריע בין הגרסאות השונות – שרק חקירה בלתי תלויה תוכל להכריע ביניהן – עצם ההודעה הראשונית של דובר צה"ל מלמדת על השינוי הדרמטי שעבר על החברה הישראלית ביחס לחיי הפלסטינים בעזה. בהודעה נכתב במפורש שמדובר בבית ספר סמוך למסגד, "אשר משמש מחסה לתושבי העיר עזה", כלומר נמצאים בו פליטים שברחו אליו מאימת ההפצצות של הצבא עצמו. בהודעה לא נטען שמהמבנה נורתה אש או יצאו התקפות, אלא ש"מחבלי חמאס… תכננו וקידמו" ממנו "פעולות טרור", וגם לא נטען שלאותם פליטים שמצאו מקלט בבית הספר נמסרה התראה כלשהי. במלים אחרות, הצבא הפציץ בית ספר בשלושה טילים, מתוך ידיעה שנמצאים בו אזרחים תמימים, פליטים, במספר לא ידוע, בלי לטרוח אפילו להזהיר אותם מראש.
אין להתפלא שהתקשורת הישראלית אימצה את הטענות של דובר צה"ל. כלומר יש מה להתפלא, שכן אחרי הכישלון המהדהד של 7 באוקטובר, בתקשורת הישראלית, ובמיוחד בתקשורת הימין, מותר לפקפק בהודעות הצבא. אבל החשדנות הזו נעצרת כאשר מדובר בהרג פלסטינים. שם הצבא תמיד, אבל תמיד, צודק. ובכל זאת, אפשר היה לצפות שיהיו קולות שיתהו מה פתאום הצבא מחליט להפציץ, ללא אזהרה, בית ספר בידיעה שיש בו פליטים, גם אם ייתכן שמסתתרים בו "אנשי חמאס". פרופ' יולי תמיר, לשעבר שרת החינוך, עשתה זאת בעיתון "הארץ". "במלחמה, בתי ספר הם מחוץ לתחום", היא כתבה, "האם אין מפקד אחד שיגיד 'עד כאן'?".
"כל מי שהרגנו היה צריך להיהרג"
התשובה לשאלה של פרופ' תמיר היא כנראה שלילית. לא, אין. איך מזהים מיהו מחבל, נשאל ב-ynet סא"ל א', מפקד טייסת 200, המפעילה את צי הכטב"מים בחיל האוויר, שלדבריו הרגה 6,000 פלסטינים במלחמה בעזה. "תקפנו בצד הרחוב כדי להבריח משם אזרחים", ענה סא"ל א' בהתייחס לפעולת הכטב"מים בעת חילוץ בני הערובה במחנה נוסיראת ביוני השנה, "ומי שלא ברח, גם אם הוא לא היה חמוש – מבחינתנו היה מחבל. כל מי שהרגנו היה צריך להיהרג".
כל מלחמה דורשת דה-הומניזציה מסוימת של האויב, אחרת כנראה אי אפשר להילחם. אבל נדמה שבמלחמה הנוכחית בעזה, הדה-הומניזציה של הפלסטינים בעזה, בעיני הישראלים, היא קרובה למוחלטת. על "שיח לוחמים", שקיבץ דברי חיילים שנלחמו במלחמת ששת הימים, נאמר שהוא שיקף מנטליות של "יורים ובוכים". אבל החיילים ההם לפחות בכו. אחרי הטבח בסברה ושתילה, יצאו מאות אלפי ישראלים לרחובות למחות נגד הפשעים שהצבא – שרבים מהם שירתו בו – ביצע בלבנון. באינתיפאדה הראשונה היו חיילים שקמו וסיפרו על התעללות בפלסטינים, והאינתיפאדה השנייה הולידה את "שוברים שתיקה". השיח המוסרי בנוגע לכיבוש היה אולי צבוע, אבל קיים.
השיח המוסרי בנוגע לכיבוש היה אולי צבוע, אבל קיים. הקראת עדויות של חיילים במהלך אירוע של ארגון שוברים שתיקה, ב-6 ביוני 2014 (צילום: אורן זיו/אקטיבסטילס)
לא הפעם. אף שהצבא הרג לפחות 40,000 פלסטינים בעזה, כשני אחוז מתושבי הרצועה; אף שהוא זרע חורבן מוחלט בעזה והרס בשיטתיות שכונות מגורים, בתי ספר, בתי חולים ואוניברסיטאות; אף שמאות אלפי חיילים לחמו בעזה לאורך עשרת החודשים האחרונים; הדיון המוסרי כמעט לא קיים. את מספר החיילים שיצאו ודיברו על פשעים שראו או אפילו על קשיים מוסריים שנתקלו בהם, בגלוי או אפילו בעילום שם, אפשר לספור על אצבעות יד אחת, אולי שתיים.
באופן פרדוקסלי, על ההרס הסתמי והלא נחוץ שהצבא זורע בעזה אפשר ללמוד מתוך מאות סרטונים שחיילים צילמו ושלחו לחברים, למשפחה או לבת הזוג מתוך גאווה במעשיהם. כך למדנו על פיצוץ אוניברסיטאות בעזה או על פיצוץ מתקן מים ברפיח, אם להזכיר רק שתי דוגמאות מתוך רבות אחרות. גם תא"ל דן גולדפוס, מפקד אוגדה 98, שראיון הפרישה שלו הוצג כדוגמה למפקד מתלבט, השומר על ערכי הדמוקרטיה, אמר: "אני לא מרחם על האויב. לא מרחם עליו, לא תראה אותי בשדה הקרב מרחם על האויב. או שאני הורג אותו, או שאני שובה אותו". בכל הריאיון הארוך לא נאמרה מילה על אזרחים עזתים שנהרגו מאש הצבא, או על התלבטויות שהתלוו להרג הזה.
הביטוי של הדה-הומניזציה הזו הגיע לשיאים חדשים בשבועות אחרונים. הדיון סביב הלגיטימיות או אי-הלגיטימיות של אונס עצירים פלסטינים הוא דוגמה בולטת לכך. לא רק ה"פרשן" יהודה שלזינגר ביקש למסד את האונס כחלק מפקודות הצבא. גם ניב רסקין, שניהל את השיחה בערוץ 12, תהה "האם זה ראוי" שחייל צה"ל "יחדיר חפץ חד לעכוזו של אדם", ולפחות שלושה חברי כנסת ממפלגת השלטון, הליכוד, אמרו כי חיילים ישראלים רשאים לעשות הכול, כולל אונס. אין לכך קשר ישיר למעשים המזוויעים שביצעו "מחבלי הנוח'בה" (העציר שבו בוצע לכאורה מעשה הסדום היה בכלל שוטר במחלק הסמים במשטרה בעזה). הרי אם היה מתברר שסוהר אנס את האנס המורשע בני סלע, היה ברור לכולם שהסוהר צריך להיענש. לא כך לגבי אונס פלסטיני.
אבל השיא שמור לשר האוצר והשר במשרד הביטחון, בצלאל סמוטריץ'. "אף אחד בעולם לא ייתן לנו להמית ברעב או בצמא שני מיליון אזרחים, למרות שזה אולי צודק ומוסרי עד שמחזירים את החטופים שלנו", הוא אמר בכנס קטיף לפני שבוע. אמירה שלפיה "אולי צודק ומוסרי" להרעיב למוות שני מיליון בני אדם היא חריגה בכל קנה מידה. בעולם גינו את הדברים בחריפות, אבל בישראל הם התקבלו באדישות, כאילו הרעבת מיליונים למוות היא מעין תחביב של סמוטריץ', שאין טעם להתרגש ממנו. אבל אלמלא קרקע הדה-הומניזציה היתה זרועה, סמוטריץ' לא היה מעז לומר את הדברים בפומבי. הרי הוא עצמו רואה איך הממשלה והצבא אימצו בפועל בעזה את "תוכנית ההכרעה" שלו.
הנבואה של ליבוביץ'
כשמדברים על ההשחתה המוסרית שמביא אתו הכיבוש, מצטטים, ובצדק, את דבריו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ' מאפריל 1968, אז כתב כי "המדינה השלטת על אוכלוסייה עוינת של 2-1.4 מיליון זרים תהיה בהכרח מדינת ש.ב., עם כל מה שמתחייב מזה כהשלכות על רוח החינוך, על חופש הדיבור והמחשבה ועל המשטר הדמוקרטי. השחיתות האופיינית לכל משטר קולוניאלי תדבק גם במדינת ישראל".
כשאנחנו רואים את התהום המוסרית שהחברה הישראלית נמצאת בה, קשה שלא לייחס לליבוביץ' יכולת נבואית. אלא שבחינה מדוקדקת של דבריו מעלה תמונה יותר מורכבת. אפשר בהחלט לטעון שישראל של 1968 היתה חברה פחות דמוקרטית כלפי אזרחיה מאשר ישראל של היום. היא היתה מדינה של מפלגה אחת, מפא"י, שהדירה לחלוטין לא רק את אזרחיה הערבים (שיצאו רק שנתיים קודם לכן ממשטר צבאי), אלא גם את היהודים ממדינות ערב והאסלאם, ואת הדתיים והחרדים היא שמה בפינה. התקשורת כמעט לא ביקרה את הממשלה (אם אורי אבנרי עוד היה בחיים, הוא היה יכול להעיד), והזיכרון האישי שלי מספרי הלימוד שלמדתי מהם בשנות ה-60 וה-70 איננו פרוגרסיבי במיוחד.
ישראל, בתוך הקו הירוק כמובן, היא היום הרבה יותר ליברלית ממה שהיתה ב-1968. נשים נמצאות בעמדות כוח שלא חלמו עליהן לפני 56 שנה, שלא לדבר על להט"בים, שהיו בכלל מחוץ לחוק. גם כלכלית, ישראל היא מדינה הרבה יותר חופשית מהכלכלה הריכוזית של שנות ה-60 (וגם הפערים צמחו בהתאם, כמובן), והרבה יותר מחוברת לעולם. חשבו רק על מאות אלפי הישראלים שעד 7 באוקטובר נהגו לנסוע מדי קיץ וחורף לכל היעדים האפשריים בעולם, לעומת הישראלים שב-1968 הסתפקו בבית הארחה בכרמל, במקרה הטוב.
ישראל בתוך הקו הירוק היא היום הרבה יותר ליברלית ממה שהיתה ב-1968. מצעד הגאווה בירושלים, ב-21 ביולי 2016 (צילום: גילי יערי / פלאש90)
אפשר לטעון שלא מדובר בסתירה, אלא בתהליכים משלימים: הכיבוש לא רק העשיר את ישראל (היצוא הביטחוני הגיע לשיא של 13 מיליארד דולר ב-2023, רק לשם דוגמה), הוא גם חייב אותה לקיים שתי מערכות שלטון מקבילות – קולוניאליזם ואפרטהייד בשטחים הכבושים, ודמוקרטיה ליברלית בתוך הקו הירוק – ואפילו שתי מערכות מוסר מקבילות. הנתק בין הרחבת הזכויות של מי שהוא אזרח ישראל לבין מחיקת הזכויות של הנתינים הפלסטינים שתחת שלטונה הפך לחלק בלתי נפרד מהמשטר הישראלי. "וילה בג'ונגל" הוא לא סתם מושג ציורי, הוא מתאר את מהות המשטר הישראלי.
ממשלת הימין הפשיסטי הנוכחית ערערה קצת האיזון העדין הזה. בכך שהפכו את ה"ליברליזם" לאויב, יריב לוין, שמחה רוטמן וחבריהם ניסו, ועדיין מנסים, להפיל את המחיצות האלה באמצעות ההפיכה המשפטית שיזמו. התפקידים הבכירים שקיבלו גזענים ופשיסטים מובהקים כמו סמוטריץ' ואיתמר בן גביר תרמו את תרומתם לאובדן הבושה. המעריץ של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין הפך לשר האחראי על המשטרה. אל מול הזוועות שחולל חמאס ב-7 באוקטובר, השיח שלהם נשאר היחיד במערכה, שכן ישראל הליברלית, שהתעלמה מהכיבוש במשך כל השנים האלה, לא ידעה לפתח כלים כדי לשים את האלימות המחרידה של חמאס בתוך הקשר רחב יותר של דיכוי ואפרטהייד. ככה הגענו למצב שבתוך המחנה המרכזי של החברה הישראלית, אין אופוזיציה של ממש לדה-הומניזציה הגמורה של הפלסטינים במלחמה בעזה.
מכונת ההשמדה הישראלית לא יודעת לעצור, כתבה אורלי נוי בדף הפייסבוק שלה אחרי הירי על בית הספר בעזה, שכן היא פועלת מכוח האינרציה והטאוטולוגיה. "היא פועלת מתוך אינרציה כי הפסקתה תכריח את ישראל להפנים מה היא חוללה, איזו זוועה בקנה מידה היסטורי רשומה על שמה… וכאן נכנס ההיגיון הטאוטולוגי: כל עוד אנחנו הורגים, מאליו ברור שמגיע להם עדיין למות". בדיוק כמו שאמר מפקד טייסת 200 כמה ימים מאוחר יותר.
אולי בגלל עוצמת הזוועות של חמאס מצד אחד, והקושי להכיר בעוצמת הזוועות שישראל מבצעת בעזה מצד שני, ואולי משום האופי הפשיסטי של הפוליטיקאים השולטים היום בישראל, הדה-הומניזציה הזו זולגת פנימה, לתוך הקו הירוק. קשה להבין את הזלזול המוחלט של חלקים ניכרים בימין בחיי החטופים ואת הצגת בני משפחותיהם והתומכים בהם כאויבי העם, בלי הלגיטימציה שניתנה לשיח הדה-הומניזציה הנוכחי. גם האלימות הגוברת של המשטרה כלפי מפגינים היא חלק מאותו תהליך. איש לא באמת יופתע אם המשטרה, שבן גביר הוא הבוס הפוליטי שלה, תירה במפגינים.
ובכל זאת, בתוך הקו הירוק עדיין יש משחק דמוקרטי, בכל זאת יש בה חברה אזרחית ומחנה ליברלי בעלי עוצמה לא מבוטלת. ההפגנות השבועיות ההמוניות נגד הממשלה, מימי בלפור ועד עכשיו, הן ביטוי לעוצמה הזו. השאלה היא מה יקרה אם תושג הפסקת אש, ו"מכונת ההשמדה" הישראלית תיאלץ לעצור, אפילו לחודשים ספורים. האם חלקים בחברה הישראלית יהיו מסוגלים להביט סביבם ולתוך עצמם ולהבין שהאלימות נטולת הסייגים שישראל מפעילה מאז 8 באוקטובר מאיימת על עצם קיומה של מדינת ישראל? האם הם יבינו שכוחות הדה-הומניזציה מאיימים לפרק את המרחב הליברלי בתוך ישראל, מערערים את קירות ה"ווילה בג'ונגל"?
בנימין נתניהו ושותפיו מבינים היטב את הסכנה הזו, ולכן הם רוצים שמכונת המלחמה תמשיך לפעול, אפילו אם בהספק נמוך יותר. "שקט הוא רפש", כתב זאב ז'בוטינסקי בשיר שהפך להמנון בית"ר. זה שנתניהו ושותפיו רוצים רעש של מלחמה מתמדת, זה ברור. השאלה היא למה המחנה הליברלי שומר על שקט.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
