בלשון כרותה ובוטחת: הקובץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית בעברית

האנתולוגיה "בלשון כרותה", המקבצת את יצירותיהם של 57 סופרים פלסטינים בעברית, מאתגרת הן את המבט האוריינטליסטי הישראלי והן את ההסתייגות הערבית מפני נורמליזציה תרבותית עם ישראל. "הבנתי שליהודים, דווקא ליהודים, אני צריכה לספר את הסיפור שלי"

מאת:
השאירו תגובה
א א א

"אבל הלשון כבר לא כרותה!", התרעם הסופר א.ב. יהושוע מעל בימת האודיטוריום, כשראה את צמד המילים הידוע מסיפורו "מול היערות", מתנוסס על אנתולוגיית סיפורים פלסטינית שאת השקתה ציינו השבוע. "שמחתי לראות את הספר הזה, שמאגד כל כך הרבה סיפורים, הוויות פלסטיניות שלא מהשטאנץ הרגיל. אבל אין, אין לשון כרותה. פלסטינים כותבים בערבית, יש להם בית משלהם והבית הזה יעבור גם אלינו".

הסכמתם של 57 סופרים פלסטינים לפרסם את סיפוריהם בעברית, בספר שמהווה את המקבץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית שראה אור בעברית וזוכה לתמיכת "מפעל הפיס", מכון ון ליר ומתפרסם בהוצאת "ידיעות אחרונות", אינה מובנת מאליה באקלים הנוכחי. "ראית כמה פעמים ניסינו לראיין סופרים מהגדה ומעזה וכמעט כולם סירבו?" אומרת ראויה בורבארה, סופרת ועורכת הספר. "זה מאוד קשה כי הם מאוד מפחדים מהחברה סביבם. יגידו מה זה אתה סופר פלסטיני ומתעסק עם עיתונות ישראלית? הקוראים יפסיקו לקרוא אותו, במיוחד עכשיו. הם פשוט יחרימו אותו".

"להיפגש עם פלסטינים בספרות זה הרבה פחות מאיים". ערב ההשקה ל"בלשון כרותה" במכון ון ליר (צילום באדיבות הוצאת "מכתוב")

אפשר להתווכח עם א.ב. יהושוע, האם הלשון הפלסטינית אינה מאוימת עוד במרחב הישראלי, אך דבר אחד בטוח – הגרזן המבקשת להשתיקה נראית בבירור מהכיוון השני. "אחד החברים שלי שתורגם לעברית בקובץ הזה, אמר לי שהוא מאמין באופן אישי שהקול שלנו חייב להגיע לקהל הישראלי יהודי", משתפת פידא ג'ריס, סופרת פלסטינית מרמאללה. "אבל הוא לא הגיע לכנס היום, כי הוא יותר מדי פחד".

פחד מישראל? מהנסיעה?

"לא, פחד מהנורמליזציה. פחד להיות מואשם בשיתוף פעולה עם ישראל".

הלהט להקריב קורבנות, לערוך משפטי שדה

"'אנשים', פתח המוחת'אר בנעימה של קוצר רוח, 'החוואג'ה בא מרחוק, מלונדון, והוא ישב אצלנו כמה ימים. הוא כותב ספר על האזור שלנו.' /  'ואיך נבין אותו, הוא מדבר ערבית?' / המוח'תאר פנה לסמית במבוכה, וזה השיב לו בחיוך סתום. 'אהה, אהה! אראבי! שוויה שוויה'". (מתוך: "האדון הזר" מאת פידא ג'ריס).

"מעולם לא דמיינתי שעבודותיי יתורגמו לעברית", אומרת פידא ג'ריס, ילידת לבנון. סיפור חייה מעורר השתאות: היא נולדה בלונדון, גדלה בקפריסין ו"עלתה" לארץ ב-1995, כאשר משפחתה החליטה לחזור למולדתה, לכפר פסוטה שבגליל. "בכלל לא האמנתי שאגור פה. בלי הסכמי אוסלו היינו בגלות כל חיינו, פלסטין הייתה תמיד רק חלום. זה לא היה משהו אפשרי".

אחרי שמונה שנים של ניסיונות התאקלמות כושלים, בהן הרגישה את לשונה נכרתת שוב ושוב במפגש עם ישראלים, עברה לקנדה. אך ב-2009 הרגישה שהיא אינה רוצה עוד לכתוב על החברה הפלסטינית מבחוץ ועברה לגור ברמאללה, שם היא מתגוררת בעשר השנים האחרונות.

"אני יודעת שתגיע ביקורת על ההשתתפות שלי בפרויקט. אני מצפה לה משני הצדדים", היא מודה. "ישראלים אומרים – את בחרת לגור ברמאללה. מצד שני פלסטינים אומרים לי – זו נורמליזציה, את עוזרת לישראל להראות את פניה היפות. אבל זה לא מפחיד אותי".

את הסיפור "האדון הזר" פרי עטה, המתפרסם בקובץ "בלשון כרותה", לא כתבה לקורא הישראלי. הסיפור מתאר את הגעתו של גבר בריטי, ככל הנראה אנתרופולוג, לכפר פלסטיני. בעוד שהוא ממלא דפים על דפים במילים לועזיות, הוא נכשל באופן מגוחך בכל ניסיון להתאים עצמו למרחב. ג'ריס בוחרת להעניק קול לבני הכפר ולספר את האנתרופולוגיה מנקודת מבטם, בעוד שהבריטי, שמילותיו אולי יהפכו לעובדות מדעיות אודות המקום – נותר כמעט אילם בסיפורה.

"אם הייתי יודעת שהסיפור יגיע לקורא ישראלי, יכול להיות שלא הייתי כותבת בצורה כל כך חופשית וזורמת", היא אומרת. "במובן מסוים אני שמחה שכך יצא, שבזמן הכתיבה לא הייתי צריכה לדאוג איך המילים שלי יתפרשו".

המקבץ הגדול ביותר של פרוזה פלסטינית שראה אור בעברית. "בלשון כרותה" (באדיבות הוצאת ידיעות אחרונות)

מבין הסופרים הבולטים בקובץ, אפשר למצוא את אברהים נצראללה, סופר פלסטיני חשוב, מתורגם, ועטור פרסים, שקיבל לאחרונה ביקורות נוקבות על הסכמתו להתפרסם בעברית. "קמה סערה בעולם הערבי אחרי שהוצאנו את ספרו 'זמן הסוסים הלבנים'", מספרת בורבארה. "אני הצעתי לעזור לו, אבל הוא לא התרגש: 'אל תדאגי, זה יעבור', הוא אמר, וצדק – הוא המשיך לקבל פרסים גם אחר כך".

בטור שפירסם נצראללה בעיתון אלקודס אלערבי בינואר השנה ותורגם באתר "מכתוב", הוא כותב כי "הלהט להקריב קורבנות הפך רווח מאוד בעולם הערבי, לעתים עד כדי משפט שדה באחדים, אם באשמת בגידה ואם באשמה אחרת, עם או בלי סיבה, או בשל סיבות מומצאות".

אך על רקע עריפת הראשים, נצראללה טוען כי "כל כתיבה של אמת, כל משפט, מילה ואות שאנו כותבים, אומרת לכל ציוני המתגורר בביתם של הסבים והסבתות שלנו: זוהי ארצנו, וזהו הנרטיב שלנו להיסטוריה שלנו, ולא ניסוג עד שלא נממש את מלוא שיבתנו".

עמדה זו אינה עומדת בניגוד לתמיכתו ב-BDS. "תנועת החרם היא הישג הגדול ביותר של בנינו בפלסטין ובעולם הערבי זה שנים רבות", הוא אומר, ומדגיש כי הסכמתו לתרגום נעשית בתנאי שאינו חותם על חוזה עם ישות ציונית. הוא לא מקבל תשלום וממאן להיפגש עם כל גורם ציוני.

"כשאני מנסה לשכנע את הסופרים", מתארת ראוויה, "אני אומרת להם 'למה שהקורא היהודי לא יקרא את הסיפור שלכם, את הרגש והדעה שלכם? מי היה יודע מה קורה לאישה פלסטינית בביתה בעזה, שסובלת כי אינה יכולה להגיד 'לא' לבעלה? האם המרצה היהודי שיושב בבן גוריון יודע מה עברה הסטודנטית הבדואית הזו עד שהיא מגיעה אליו ב-8 בבוקר? האם הוא יודע שהיא קמה ב-4 בבוקר כדי ללוש בצק ולאפות לחם לאבא שלה, ובקושי מספיקה לשתות תה לפני שהיא יוצאת מהבית?"

סיפור חיים מעורר השתאות. פידא ג'ריס (באדיבות פידא ג'ריס)

מאוריינטליזם לשותפות

שיתוף הפעולה מהצד הפלסטיני אינו מגולם רק בתוכן, אלא גם בתהליך התרגום עצמו: כשליש מהמתרגמים הינם פלסטינים. במידה רבה, ההסכמה לתרגום נובעת מאמון של הסופרים במודל התרגום הייחודי של מכתוב, שבו פועלים יחד יהודים ופלסטינים המעבירים ביניהם את הטקסט הלוך ושוב.

"פעם המודל היה אחר", מסביר ד"ר יונתן מנדל, עורך-משנה של סדרת מכתוב ומרצה בחטיבה לשפה ותרבות ערבית באוני' בן גוריון. "המתרגם היהודי יושב לבד, כמובן לא נמצא בקשר עם הסופר הערבי, מסיים לתרגם ושולח לעורכת הלשונית היהודייה, אחר כך שולחים להוצאה לאור ועושים 'גשר בין התרבויות'. אין בזה באמת גשר בין התרבויות".

"המתרגמים לא מכירים עד הסוף את הקודים התרבותיים", מוסיפה בורבארה, "הם לא יודעים איזה רגש מסתתר מאחורי המילים. האינדיבידואליות לא טובה לתרגום, אפשר לטעות ולקלקל את הטקסט המקורי. כשתרגמנו את תאופיק פיאד, סופר פלסטיני שחי בתוניס, היה משפט שלא הבנו, אף אחד מאיתנו. רק כשהתקשרנו אליו הוא הסביר שבעבר איכרים פלסטינים היו משתמשים בו. יש משהו מעבר לשפה".

בעיני מנדל, המשמעות של הוצאת "מכתוב", במסגרתה התפרסמו עשרה ספרים עד כה, היא מעבר למילים הכתובות. "זה דיאלוג גם במובן הפוליטי שלו. אנחנו גם רוצים שתהיה לנו פעולה בעולם", הוא מדגיש. "חוג המתרגמים שלנו הגיע ל-100 איש, שנפגשים ומדברים על סוגיות של תרגום ומנסים לייצר מודל לא אוריינטליסטי, אלא משותף. כל הספרים שלנו מקבלים ביקורות גם בעולם הערבי. רק עכשיו יצא מאמר בעיתון אל קודס".

"כל כתיבה של אמת, כל משפט, מילה ואות שאנו כותבים, אומרת לכל ציוני המתגורר בביתם של הסבים והסבתות שלנו: זוהי ארצנו, וזהו הנרטיב שלנו להיסטוריה שלנו, ולא ניסוג עד שלא נממש את מלוא שיבתנו"

שיתוף הפעולה הזה מגלם שאיפות רחוקות יותר. "העיסוק שלנו הוא איתות לכל מי שעוסקים בתחום, מאקדמאים, דרך עיתונאים וסופרים, שאנחנו עושים לא רק תרגום דו לאומי ודו לשוני, אלא מציעים לאזרחי ישראל מודל לריבונות משותפת במקום הזה. תראו מה קורה כשעובדים ביחד, מבחינת אופק האפשרויות שנפתח לנו במזרח התיכון, מבחינת היחס אלינו".

לרגע אחד הבועה הזו נסדקת. באודיטוריום בון ליר, שהתמלא באופן מפתיע ביחס לכנסים מסוגו, נשמעו מפעם לפעם התייחסויות למצב הביטחוני בישראל ובעזה. כשאחד הנואמים ביקש לבטא את תקוותו, שהצבא הישראלי יזכור בזכות הספר שבעזה מתגוררים גם סופרים, זעק לעברו אחד היושבים מקצה האולם: "אולי שחמאס יחשבו שגם פה יש סופרים לפני שהם יורים עלינו? די כבר להתלונן, נמאס!"

אבל דווקא הוויכוח הזה, עם כל אי הנעימות שבו, נוסך תקווה בעיני – הנה מגיעים להשקה של ספר כזה גם מי שלא מסכימים עם הביקורת על ישראל, שקריאה של הספר לא תעורר בהם רגשות אשם אלא כעס ואי נוחות. "להיפגש עם פלסטינים בספרות זה הרבה פחות מאיים", מסכימה ג'ריס. "זו לא שיחה שבה כל צד מתגונן. הם יכולים להניח את הספר בצד אם זה קשה להם, ולהגיע לדברים בזמן שלהם".

מה יכולה להיות ההשפעה של פרסום ספר כזה בעיניך?

"אני יודעת מה זה עבורי קודם כל. זה שובר טאבו ענק שהיה בתוכי: תמיד חשבתי שלישראלים לא אכפת. הם לא רוצים לקרוא, הם לא רוצים לשמוע, נוח להם בחיים שלהם. אנחנו תחת הכיבוש, אבל לא אכפת להם. הספר הזה סודק את התמונה הזאת. אנחנו צריכים לדבר על הדברים, לא משנה כמה זה קשה. הבנתי שליהודים, דווקא ליהודים, אני צריכה לספר את הסיפור שלי".

נעמי נידם היא עיתונאית

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

אישה בזנות בדרום תל אביב (צילום: פלאש90)

"מי שחושבת שזנות מעצימה לעולם לא תעצים את עצמה דרכה"

ברקע המחלוקת סביב החוק לאיסור צריכת שירותי זנות, מצביעות שורדות זנות על הבעייתיות המוסרית בנורמליזציה של התופעה ובהצגתה כפרקטיקה מעצימה של התנגדות. "שיקומו נא אשכנזיות עשירות וימכרו את גופן לסוטים מטורללים כמחאה"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf