בלינקן, עזוב את הביטוי החלול "שתי מדינות" ועסוק במהות

שלום לך, אנתוני בלינקן, שר החוץ הבא של ארה"ב. אחרי ההזיה שקוראים לה מייק פומפאו, שנפרד מתפקידו בהשקת יין על שמו מענבים שגודלו בשטח כבוש בניגוד גמור לחוק הבינלאומי, המינוי שלך מחזיר קצת שפיות למערכת.

אנתוני בלינקן ובנימין נתניהו בפגישה בירושלים, ב-16 ביוני 2016 (צילום: משרד החוץ האמריקאי)

במקום שר חוץ שמקדם חזון אוונגליסטי עם בוחן מציאות בעייתי (שבוע אחרי התבוסה המוחצת של הבוס שלו בקלפי, פומפאו המשיך לדבר על העברת שלטון מסודרת לממשל טראמפ הבא), יחזור לתפקיד אדם שמדבר לפחות בשפה של חוק בינלאומי וקואליציות בינלאומיות, בשפה של ערכים אוניברסליים, לא רק בשפה של כוח.

מספיק לראות את הדיאלוג שלו עם דמות מרחוב סומסום על החובה המוסרית לעזור לפליטים, לא משנה מהיכן הם באים, כדי להבין את השינוי.

את שיח הזכויות בלינקן מבטיח גם להביא למזרח התיכון. אתר "מידל איסט איי" ציטט קטעים מתוך שיחה שקיים בלינקן – שהסתמן כבר אז כיועץ הבכיר של ביידן לענייני חוץ – עם נציגים בכירים מהקהילה הערבית-אמריקאית, שיחה חריגה בפני עצמה.

"ברגע שהנשיא דונלד טראמפ הגדיר את נשיא מצרים עבד אלפאתח סיסי כ'דיקטטור החביב עלי'" – אמר בלינקן – "זה עירער מאוד את המעמד המוסרי שלנו ואת יכולנו להוביל". הימים הטובים שבהם סיסי זרק עשרות אלפי מתנגדי משטר לכלא בלי שאמריקה תוציא הגה אולי חלפו ללא שוב.

לגבי סעודיה, החברה הכי טובה של פומפאו, טראמפ ומשפחתו, הדברים של בלינקן היו אפילו חדים יותר. "עלינו להעריך מחדש את יחסי ארה"ב עם הממשלה בסעודיה, שהנשיא טראמפ העניק לה למעשה צ'ק פתוח לנהל רצף הרסני של מדיניות, כולל מלחמה בתימן אבל גם הרצח של ג'מאל חאשוקג'י והרדיפה של מתנגדים מבית", אמר.

יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן נחשב לאחראי לרצח הזה. אותו מוחמד בן סלמן שפומפאו וראש הממשלה בנימין נתניהו נפגשו אתו ממש השבוע.

ההצהרות היפות האלה בדבר החשיבות שיעניק ממשל ביידן לעניין זכויות האדם במצרים או בסעודיה בוודאי אינן מבשרות טובות לשלומה של הברית החדשה שישראל בנתה עם מדינות במפרץ הפרסי בחודשים האחרונים, בחסות ממשל טראמפ.

בישראל ובארה"ב קוראים למדינות האלה "הציר הסוני המתון". ההגדרה המדויקת יותר היא "הציר האוטוריטרי" – מדינות שבהן רק חלק זעיר מהתושבים הם אזרחים, וגם לאזרחים יש אפס יכולת השפעה וזכויות. שלא לדבר על האזרחיות.

אם בלינקן יקיים אפילו חלקית את האמירות שלו, למשטרים במדינות האלה הולכת להיות בעיה רצינית מול הממשל בוושינגטון. "הסכמי אברהם" עשויים לאבד מקסמם מהר הרבה יותר מהצפוי.

אבל, לפי מיטב המסורת של הממסד של המפלגה הדמוקרטית באמריקה, שיח הזכויות הזה נעצר בשערי הכניסה לישראל. אף שישראל מקיימת משטר כיבוש עם סממנים אפרטהיידיסטים חזקים בגדה המערבית ובעזה כבר 53 שנה, היא נהנית מפטור מכיוונו של בלינקן, ומן הסתם גם מצד הבוס שלו, ביידן.

"כמה עקרונות יסוד יישארו יציבים", מצטט אתר מונדווייס מדברים שאמר בלינקן במכון הדסון ביולי השנה, "החל מהיחסים שלנו עם ישראל כעוגן ויסוד של דמוקרטיה באזור. זה לא ישתנה. המחויבות לביטחונה של ישראל לא תיעלם".

המחויבות הזו, לפי בלינקן, אינה תלויה במה שישראל תעשה. ביוני השנה, כשהיה נדמה שהסיפוח הוא רק שאלה של זמן, הבהיר בלינקן שזה לא ישפיע על היחס אליה מצד ממשל ביידן. ביידן, אמר בלינקן לוועד היהודי האמריקאי, מתנגד לצעדים חד צדדיים, אבל גם אם ישראל תלך לצעד כזה, לא תהיינה לו כל השלכות.

"הוא (ביידן) הבהיר לחלוטין שהוא לא יקשור את הסיוע הביטחוני לישראל לדברים כמו סיפוח או החלטות אחרות של ממשלת ישראל שאנחנו עלולים לחלוק עליהן", אמר בלינקן. כלומר, גם אם ישראל תהפוך למדינת אפרטהייד באופן רשמי, הוא, בלינקן, ימשיך לראות בה "עוגן ויסוד" של הדמוקרטיה במזרח התיכון.

הנשיא הנבחר ג'ו ביידן (צילום: פיטר סטיבנס CC BY 2.0)

כשזוהי נקודת המוצא, יהיה קשה לשכנע את בלינקן שישראל היא משהו אחר. זה עניין רגשי. גם אצלו ומן הסתם גם אצל ביידן, שמתגאה בכך שהוא "ציוני" ומתפאר שנפגש עם כל ראש ממשלה ישראלי מאז גולדה מאיר בתחילת שנות השבעים. הנקודה שיהיה צריך להבהיר לבלינקן היא אחרת.

בלינקן, כמו הבוס שלו, אומר שהמודל שלו לפתרון הסכסוך הוא שתי מדינות. "הדרך הכי טובה ובעצם הדרך היחידה להבטיח את עתידה של ישראל (לחיות) בביטחון כמדינה יהודית ודמוקרטית ולהעניק לפלסטינים מדינה היא באמצעות פתרון שתי המדינות", הוא אמר באותה הזדמנות לוועד היהודי האמריקאי. לכאורה, זו בשורה. הנה הממשל האמריקאי חוזר לפתרון שתי המדינות. בפועל, זה ממש לא כך.

אם היה צורך להבהיר עד כמה המושג "שתי מדינות" התרוקן מתוכן בשיח הפוליטי-מדיני בישראל, באה "עסקת המאה" של טראמפ והוכיחה זאת.

התוכנית דיברה על "שתי מדינות", אבל בפועל דיברה על מדינה אחת, ישראל, שלצדה תתקיים ישות בנטוסטנית ללא שום רציפות טריטוריאלית ולמעשה בלי שום שליטה בגורלה, שאולי, בשלב מסוים, תזכה לתואר מדינה. כל ההתנחלויות, שהוקמו בניגוד לחוק הבינלאומי כפי שאישרה החלטת מועצת הביטחון 2334 בדצמבר 2016, היו אמורות לפי התוכנית להישאר בתחומה הריבוני של ישראל.

ואף על פי כן, מתוך 105 חברי הכנסת המייצגים מפלגות ציוניות או יהודיות-חרדיות, יותר ממאה הביעו תמיכה בתוכנית. רק שני הח"כים של מרצ, ניצן הורוביץ ותמר זנדברג, הביעו התנגדות מפורשת.

אם יותר ממאה ח"כים בישראל חושבים שמה שהוצע לפלסטינים בעסקת טראמפ הוא מדינה, פירוש הדבר שהמושג הזה, שתי מדינות, איבד כל משמעות מעשית. הוא הפך לססמה, להולוגרמה, חסרת כל תוכן פוליטי.

זה מה שכל ישראלי ופלסטיני שרוצה באמת בסיום הכיבוש ובהסכם שלום אמיתי צריך להגיד לבלינקן, אם וכאשר הם ייפגשו אותו. עזוב את הביטוי החלול הזה – "שתי מדינות" – ועבור לעסוק במהות. סיום הכיבוש ושוויון אזרחי ולאומי לכל מי שחי בין נהר הירדן לים התיכון.

מה הצורה שההסדר הזה ילבש בסופו של דבר – שתי מדינות, קונפדרציה, אולי אפילו מדינה אחת – צריך לראות בהמשך. אבל זה צריך להיות הכיוון, ולא אשליות ומלים ריקות.