בית ספר בגינת לוינסקי יהרוס את הריאה הירוקה של נווה שאנן

כותבת אורחת: שלי דביר*

כוונת עיריית תל אביב-יפו לבנות בית ספר על גינת לוינסקי היא בבחינת הוספת חטא על פשע כלפי תושבי ותושבות המקום. מעבר לדרישה הצודקת לשילוב ילדי מבקשי המקלט בבתי ספר קיימים ברחבי העיר כולה, גוזלת עכשיו העירייה מהתושבים את הריאה הירוקה החשובה ביותר של השכונה, אחרי שנים של הזנחה פושעת.

איכות החיים בכל שכונה נמדדת, בין יתר הפרמטרים, גם באיכות השטחים הציבוריים הירוקים המצויים בתחומה. גינות ירוקות ציבוריות פתוחות הן נכס ציבורי לרווחת התושבות והתושבים. למרבה הצער אנו עדים במקרה הזה שוב להתנהגות אופיינית לעירייה, שבוחרת בפתרון "הקל" ביותר, ובעיקר הזול ביותר. שוב השיקול הכלכלי הוא שמכריע, ודוחק שיקולים ציבוריים שדווקא הם היו אמורים להיות בעלי עדיפות לו הייתה העיר משרתת את תושביה, ולא מתנהגת כחברה כלכלית שסופרת רק את שורת הרווח.

> אורטל בן דיין: הקמת בית הספר לילדי הזרים היא כלי להרחקתם מצפון העיר

במה דברים אמורים? בתוכניות בניין עיר (תב"ע) קיימים סוגים שונים של שטחים. "שטח חום" הינו שטח לייעוד ציבורי, שניתן להקים עליו מרכזים קהילתיים, בתי ספר, גני ילדים, מעונות לסטודנטים, מרפאות וכדומה. "שטח ירוק", לעומת זאת, הינו שטח שמוגדר לגינה ציבורית. אלא שהשטחים הירוקים מבחינה תכנונית כמעט ולא קיימים בשכונות עצמן. רובן המכריע של הגינות הציבוריות וגינות המשחקים נמצאות דווקא על "שטח חום", דבר שמעמיד אותן בסכנה תמידית של פינוי לטובת בנייה.

כך יוצא למשל, שתושבי שכונת פלורנטין מתעוררים בוקר אחד לגלות כי הגינה היחידה בשכונה, גינת דרויאנוב, שהיוותה ריאה ירוקה באזור צפוף, תעלם לטובת בניית בית ספר מכיוון שישבה על "שטח חום". זאת, במקום שהעירייה תקים את בית הספר על שטח החניון העירוני שבבעלותה, הנמצא ממש מעבר לכביש. אבל גינות קל לחסל, חניון לא.

באופן דומה גילו תושבי ביצרון ששטח ניכר בגינת בצרון יצומצם לטובת בניית גני ילדים. בלי שיתוף ציבור, בלי לשמוע את צרכי התושבים בגינה, פשוט מנחיתים החלטה שיש לה השפעה על איכות החיים של השכונה. אותו סיפור חזר גם בגינה ציבורית ברמת אביב. גם ביפו רק בחודש האחרון גילו התושבים כי הגינה הציבורית בפינת הרחובות עזה ורבנו ירוחם עתידה להיעלם לטובת מעונות סטודנטים.

ריאה ירוקה אחרונה בנווה שאנן. גינת לוינסקי (אקטיבסטילס)

פחות מגדל, יותר בית ספר

לכן המאבק על גינת לווינסקי הוא גם מאבק על שמירת שטח ירוק פתוח עבור השכונה ורווחת תושביה. הפרקטיקה של בניית בתי ספר או גני ילדים על גינות משחקים ירוקות צריכה להסתיים. הדבר נכון במיוחד בשכונות צפופות בהן מיעוט השטחים הירוקים כל כך ניכר.

הבעיה הגדולה היא, שעד שכבר קיימים שטחים בבעלות עירונית שהם גם "שטח חום" וגם פנויים, העירייה עושה הכל כדי לשנות את היעוד התכנוני שלהם מציבורי למגורים פרטיים, למסחר או למלונות ומוכרת את השטח, שנועד במקור לשרת את כולנו, לכל המרבה במחיר (במקרה הפחות רע), או שנותנת אותו בהחלפות שטחים במסגרת עסקאות תמוהות מאד בהגדרה זהירה (במקרה הרע ממש) – כמו בעסקת בוכמן והדולפינריום, שם הופך שטח ציבורי נטוש מול חוף הים למגדל מגורים למילארדרים, למגדל נוסף שיהיה בית מלון, ולעוד מבני מגורים לעשירים.

אם כבר נמצא שטח "חום" פנוי בדרום העיר, מבחינה חינוכית העדיפות הראשונה של העירייה צריכה להיות לייעד אותו לטובת הקמת תיכון עיוני, כדי לתת מענה למאבק מוצדק של התושבים והתושבות מזה שנים רבות. את המענה לילדי מבקשי המקלט יש למצוא בקליטתם בבתי הספר בכל רחבי העיר תוך מימון הסעות עירוניות, רק שהייתי מצפה מהעירייה במקביל לבנות עוד בתי ספר שכל כך דרושים כעת, שכן בעיית הצפיפות בבתי הספר וכיתות הילדים היא חמורה מאד.

נכון שאין להתעלם מניסיון העבר שהצטבר במקומות בהם הייתה "אינטגרציה", ומהכשלים שזו הולידה בין היתר עקב שליחת הילדים לבתי ספר רחוקים מבתיהם. צריך ללמוד מהניסיון הזה. אבל במציאות, חייבים לערוך איזונים בין קבוצות וצרכים שונים, ולדעתי באיזון הנוכחי, בשקילת כלל השיקולים, שילוב ילדי מבקשי המקלט בכל בתי הספר בעיר, הוא המתבקש, וודאי שלא בניית בית ספר על חשבון גינת לוינסקי.

* עו"ד שלי דביר היא חברת מועצה מטעם סיעת "עיר לכולנו".