בין שני השקרים שלו גנץ בחר: שחיתות עדיפה על ערבים

בסופו של דבר, לבני גנץ היו שלוש אפשרויות: לבגוד בהבטחת הבחירות המרכזית שלו להיות האלטרנטיבה לבנימין נתניהו; לבגוד בהבטחת הבחירות השנייה שלו שלא להסתמך על קולות הרשימה המשותפת; או בחירות רביעיות. הקורונה, כמובן, חיסלה את האפשרות השלישית, שלא היתה אידאלית ממילא.

כך נשארו שתי בחירות: להכשיר שחיתות פוליטית, מדיניות סיפוח ומתקפה על המוסדות הדמוקרטיים, או להכשיר שותפות יהודית-ערבית, עם הנציגות הפוליטית של רובם המכריע של האזרחים הפלסטינים.

אף שסקרים הצביעו על רוב אדיר של בוחריו שתמכו באפשרות השנייה, כמו שכתב כאן רק אתמול מירון רפופורט, ולמרות כל ההבטחות על חקיקה שתאסור על כהונת ראש ממשלה תחת כתב אישום, גנץ בחר באפשרות הראשונה.

בני גנץ, יו"ר כחול לבן, באירוע בחירות ב-25 בפברואר 2020 (צילום: גילי יערי / פלאש90)

זה הלקח העיקרי שמלמדת אותנו מערכת הבחירות המוטרפת הזאת: עדיף לתמוך בשחיתות ולא בערבים. לפרק את הפרויקט הפוליטי שהובלת במשך שנה ושלוש מערכות בחירות, פרויקט "רק לא ביבי" שהיה נטול כל אג'נדה מלכדת אחרת, ולחבור לביבי תחת המסר "רק לא ערבים".

יש פה גם שיעור של ממש לגבי הצבעות "פרגמטיות" למרכז. קשה לספור את כל אנשי ומוסדות השמאל שהעלו על נס את כחול לבן מטעמים פרגמטיים, שאמרו שצריך להחליף את נתניהו בכל מחיר וכרגע הדרך לעשות את זה היא לתמוך ברשימה הזו.

מצביעים עזבו את מרצ, עזבו את העבודה, ותמכו ברשימה של משה (בוגי) יעלון, צבי האוזר ויועז הנדל, ברשימה של רמטכ"ל לשעבר שהתרברב בכך שהחזיר את עזה לתקופת האבן, ושמו על מדף את האידאולוגיה – הכל בשביל להעיף את ביבי.

וראו איזה פלא: כשמצביעים לרשימה בלי שורשים, בלי אידאולוגיה ובלי זהות, בלי דמוקרטיה פנימית ובלי דין וחשבון לחברים, מנהיגיה (או לפחות כמה מהם) מנצלים את הקולות האלה לפי גחמותיהם האישיות. אפילו פרגמטית, הוויתור על האידאולוגיה השמאלית לא משתלם.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

את המחיר כולנו נשלם

אפשר, כמובן, למצוא לגנץ תירוצים. הקל ביותר הוא לתלות את האשמה בהאוזר והנדל: הם לא נתנו לו להקים את ממשלת המיעוט בתמיכת המשותפת, ולכן לא היתה לו ברירה. יש רק שלוש בעיות בתירוץ הזה:

1. הרי גנץ ידע לפני הבחירות מה הקלפים שיחולקו לו. היה ברור שאין ממשלה שהיא גם בלי ליכוד וגם בלי המשותפת. ולכן ברור ששיקר לבוחריו כל הדרך, והוא זה שהכשיר את הדה-לגיטימציה של הערבים שממנה הוא נפגע כשבא להקים ממשלה.

2. האם לא ידע מה עמדתם של השניים? למה אפשר לשני סוסים טרויאנים כאלה לרוץ ברשימה שלו אם כך, כשברור שערכם האלקטורלי אפסי?

3. מנהיג בקנה המידה של גנץ לא אמור להתקפל בפני יושבי ספסלים אחוריים כמו הנדל והאוזר. אם הוא היה רוצה, הוא היה צריך להצהיר שהוא נכנס לממשלה בתמיכת המשותפת, ולתת לשניים להתקפל, או שייקחו אחריות אישית על בחירות רביעיות.

לא אמור להתקפל בפני יושבי ספסלים אחוריים. חברי הכנסת יועז הנדל וצבי האוזר, ב-29 באפריל 2019 (צילום: נעם רבקין פנטון / פלאש90)

וזה מביא אותנו לתירוץ השני, והכבד יותר: משבר הקורונה. ללא ספק מדובר במשבר אמיתי וחמור שמצריך חשיבה מחדש. אבל גם כאן היו לגנץ שתי אפשרויות: הוא היה יכול עדיין לדחוף בכל הכוח להקמת ממשלת המיעוט בתמיכת המשותפת, לעשות היסטוריה, לחייב את הימין לסתום את הפה בגלל תקופת החירום, לא לסתום את הפה בעצמו. אין שום סיבה שממשלה כזו לא תוכל להוביל את ההתמודדות עם המשבר טוב מנתניהו.

האפשרות השנייה, שעליה דיברו בימים האחרונים, היתה להודיע לליכוד שמתוך אחריות הוא מאפשר להם להמשיך לכהן חצי שנה במתכונת הנוכחית – הקפאת מצב – ואז שהוא יקים ממשלה או שנלך לבחירות אחרי המשבר (או תוך כדי המשבר, ויהיה זמן מספיק להתכונן לכך לוגיסטית).

את המחיר כולנו נשלם: את הכשרת השחיתות, את השלטון הבלתי מוגבל של נתניהו שחוגג את פירוק האופוזיציה שלו, את הדרך לסיפוח, כמובן שאת המשך האפליה, הגזענות, המדיניות הכלכלית האכזרית לחלשים (שמהם עומדים להיות רבים הרבה יותר בקרוב), הכיבוש והמצור.

השמאל צריך להתארגן מחדש עכשיו, לצאת קודם כל באופן מיידי למאבק על הזכויות הכלכליות של כלל הציבור בתקופת המגיפה – משכורת אוניברסלית מהמדינה לכולם; דחיית תשלומי מסים וחשבונות; משכנתאות ושכר דירה; הגדלת גירעון משמעותית; החלת מס קורונה לעשירים; תמיכה משמעותית במשבר ברשות הפלסטינית; וסיוע כלכלי למבקשי מקלט ומהגרי עבודה ועוד – ובהמשך למנף את המאבק הזה לבנייה מחדש של המחנה סביב העקרונות של שלום, שוויון וצדק חברתי.

אם יש נחמה אחת בכל הסיפור הזה, היא הידיעה שמי שעומדים בראש מחנה השמאל בכנסת כיום הם האנשים הנכונים לעשות את זה.