newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

על השמאל להפנים: המשותפת היא האחות הבכירה של המחנה

גם אם לא תתממש התחזית לעלייה בכוחה של הרשימה המשותפת בבחירות הקרובות, היא מהווה את הגורם המשמעותי ביותר בשמאל הישראלי. זה מטיל עליה את האחריות לקחת בעלות על המחנה, כולל המפלגות היהודיות בתוכו

מאת:

15 מנדטים. זה היעד שהרשימה המשותפת שמה לעצמה בבחירות מועד ג'. זה לא נראה יעד בלתי אפשרי. בין הבחירות באפריל 2019 לבחירות בספטמבר, המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת הצליחו להתאחד מחדש, להעלות את שיעור ההצבעה בקרב המצביעים הפלסטינים מ-49% ל-59%, וליצור תחושה של תנופה.

מה שקרה אחרי הבחירות – מההמלצה על בני גנץ, עם כל הקשיים שלה, דרך גיוס הציבור הפלסטיני להפגנות נגד גל מעשי הרצח ועד הפיכת האופציה של ממשלה מרכז-שמאל בתמיכת המשותפת לשאלה לגיטימית שזוכה לתמיכה מסיבית בין מצביעי המרכז-שמאל היהודים – רק ממשיך את הגל הזה. בסקרים המשותפת מקבלת בין 13 ל-14 מנדטים. איש לא יתפלא אם היא אכן תקבל 15.

הפוטנציאל הוא אפילו גדול יותר. כדי להגיע ל-15 מנדטים, שיעור ההצבעה ברחוב הפלסטיני צריך לעלות מ-59% לכ-66%. זה עדיין נמוך בהרבה משיעור ההצבעה ביישובים הערביים בבחירות המקומיות, שהוא כ-85%. כלומר אם האזרחים הפלסטינים שהולכים להצביע בבחירות המקומיות יילכו לקלפי גם בבחירות הכלליות, הרשימה המשותפת יכולה להגיע בקלות ל-20 מנדטים.

מהלך כזה ידרוש שינוי עמוק מאוד ביחס של האזרחים הפלסטינים כלפי ההשתתפות במשחק הפוליטי בישראל, בלגיטימיות שהם מעניקים למשחק הזה, באמון שיש להם בו. אבל המהלכים של הרשימה המשותפת בשנה האחרונה, ובעיקר הכיוון שמתווה יו"ר הרשימה איימן עודה, מקרבים אותנו למחוזות שנראו בלתי אפשריים עד לפני שנה בלבד.

רשימה משותפת עם 15 מנדטים, ואפילו עם 17 או 20 מנדטים, לא תביא לסיום הכיבוש וגם לא תפרק כל כך מהר את המבנה הגזעני ואת האפליה הממוסדת נגד הציבור הפלסטיני בתוך ישראל. אבל אין ספק שהיא תחולל שינוי משמעותי. בטווח המיידי היא תקשה מאוד על הימין להקים ממשלה של ליכוד-חרדים-לאומנים דתיים, ואולי אפילו תהפוך את האופציה הזאת לבלתי אפשרית, גם אם ליברמן יחליט לחזור לחיק הימין. והיא תגרום לציבור הפלסטיני בישראל להסתכל באופן אחר על עצמו ועל היחסים שלו עם הרוב היהודי ועם ה"מדינה", העמוקה והרדודה.

חברי הרשימה המשותפת בדרך לפגישה עם הנשיא להמליץ על בני גנץ להרכבת הממשלה (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

שמאלה מהרצוג וגבאי

אבל גם אם המשותפת תישאר על 13 מנדטים "בלבד", דבר אחד ברור כבר עכשיו. גם היום, ועוד יותר מכך בעתיד הנראה לעין, היא עומדת להיות המפלגה הגדולה במה שמקובל לכנות "מחנה השמאל' בישראל.

לא בטוח שמפלגת העבודה תחת בוז'י הרצוג ואבי גבאי היתה זכאית לתואר הזה, אבל עם 24 מנדטים בקדנציה של הכנסת שנבחרה ב-2015, היא היתה כמעט כפולה בגודלה מהמשותפת. היום, לעבודה ולמחנה הדמוקרטי יחד יש פחות כוח בכנסת מאשר למשותפת, וזה כנראה לא הולך להשתנות.

זה לא רק עניין מספרי. העמדות שמייצגת המשותפת הן הרבה יותר "שמאל", בטח באופן שבו נתפש השמאל בישראל, ממה שידעה הפוליטיקה הישראלית אי-פעם. בראש ובראשונה במה שנוגע להתנגדות המוחלטת לכיבוש, תמיכה במדינה פלסטינית ומאבק לא סלחני ברעיון העליונות היהודית, אבל גם בעניינים המוגדרים "חברתיים".

לחד"ש לבדה, עם האופי הקומוניסטי שלה, יש חמישה מנדטים, כמעט שווה בגודלה למפלגת העבודה. גם יתר המפלגות החברות ברשימה לא נבדלות מאוד מחד"ש בעמדות החברתיות שלהן, גם אם הן לא מגדירות את עצמן כ"שמאל". יחסי כוח כאלה לא היו קיימים בפוליטיקה הישראלית מאז 1948.

ספק אם השמאל היהודי הפנים את השינוי הזה במאזן הכוחות הפוליטי בתוך המחנה. במשך עשרות שנים, אולי בעצם מאז 1948, השמאל היהודי ראה את עצמו כמי שמייצג כמעט לבדו את המחנה. נציגי המיעוט הפלסטיני נתפשו במקרה הטוב כנספחים לשמאל "האמיתי". במקרה הבינוני הם היו מחסן קולות, ובמקרה הרע הם בכלל לא נחשבו כחלק מהשמאל.

זה בלט בכל מה שנגע ל"תהליך השלום", שהובילו אותו כמעט אך ורק יהודים, רובם בעלי רקע בצבא או בשב"כ, ושמטרתו המוצהרת היתה להיפטר מהכיבוש כדי להציל את "המדינה היהודית והדמוקרטית". אבל זה תפס גם לגבי שאלות הנוגעות ישירות למיעוט הפלסטיני. גם כשהשמאל היהודי התגייס למאבקים האלה, הוא ראה את עצמו כמי ש"עוזר" לפלסטינים, פורס עליהם את חסותו, בלי שהוא שוכח לעולם שהוא, השמאל היהודי, החזק, והם, הפלסטינים, זקוקים להגנה. היו כמובן יוצאים מהכלל מבורכים, אבל זו התמונה הכללית.

לפחות בכנסת, היום המצב הוא הפוך. בתוך המחנה שנמצא שמאלה מכחול-לבן, השמאל היהודי הוא מיעוט, והפלסטינים הם הרוב. זה קורה בזמן שמה שנותר מהשמאל היהודי – מרצ, אבל גם מפלגת העבודה תחת עמיר פרץ – מדבר יותר מתמיד על "שותפות יהודית-ערבית", תומך באופן חד משמעי בממשלה עם המשותפת, וחלקו כבר לא מתעקש על ההגדרה "ציוני". המושג הזה, ציוני, כבר אינו מופיע במצע המעודכן של מרצ, למשל.

ועדיין, נראה שרוב רובו של השמאל היהודי לא באמת הפנים שהמפלגה הגדולה של המחנה היא הרשימה המשותפת, ושאם הוא רוצה שהמחנה הזה יצבור כוח ויצליח להשפיע, הוא צריך לקבל את ההובלה של הציבור הפלסטיני.

המצביעים של מרצ לא יילכו למשותפת, מצביעי המשותפת לא כל כך רוצים את מרצ. תמר זנדברג ואיימן עודה בכנסת (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

המושג הזה, ציוני, כבר אינו מופיע במצע המעודכן של מרצ. תמר זנדברג ואיימן עודה בכנסת (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

אבל אותו הדבר תקף גם לגבי הרשימה המשותפת. גם היא לא ממש הפנימה שהיא היום הכוח המרכזי במחנה השמאל במובנו הישראלי, שהיא היום האח הגדול של המחנה. ברשימה המשותפת, ככל שידוע לי, אין חשיבה של ממש על השאלה אם המצב הזה מטיל עליה אחריות לגורל המחנה, ואם כן, מה משמעות האחריות הזאת ואיך היא באה לידי ביטוי.

אפשר להבין מדוע. כמעט לא אנושי לצפות שהציבור הפלסטיני ירגיש "אחראי" על גורלה של מדינה שמרגע הולדתה ניסתה למחוק אותו. גם קשה מאוד להרגיש חלק מ"השמאל" הישראלי, שהתגייס כמעט לכל מלחמה נגד הפלסטינים ונגד הערבים ובמשך עשרות שנים ראה ב"ערבים הישראלים" גלגל רזרבי במקרה הטוב.

אבל המציאות רצה לפעמים לפני התודעה. מאזן הכוחות בתוך השמאל השתנה, ונראה שהגיע הזמן שההכרה הזאת תחלחל לרשימה המשותפת. במקרה או שלא במקרה, היא מוצאת את עצמה בתפקיד "המבוגר האחראי" של המחנה הזה. מחנה מגוון מאוד מאוד, שנע מהרשימה האסלאמית מצד אחד למרצ בצד שני, מבל"ד מצד אחד למפלגת העבודה מצד שני, שחלוק על שאלות יסוד של זהות ושל מדיניות, אבל יש לו גם מכנה משותף לא מבוטל. קודם כל להפיל את נתניהו (ולא לשבת אתו בממשלת אחדות כמו שמבקשת כחול לבן), אבל גם להביא לסיום הכיבוש ולהקמתה של מדינה פלסטינית ולחתור לשוויון בתוך ישראל.

כן, אפילו עם ציונים

הרשימה המשותפת יכולה אולי לנצל את הרגע ההיסטורי הזה שהתגלגל לפתחה כדי להשיג עוצמה גדולה יותר למימוש המטרות שתציב לעצמה. אבל כדי להעצים את כוחה, היא תצטרך להתחיל לחשוב כיצד היא פועלת עם כוחות פוליטיים יהודיים, שרואים את עצמם כחלק מהתנועה הלאומית היהודית ומהרצון של הציבור היהודי להגדרה עצמית. במלים אחרות, איך לעבוד עם כוחות שמגדירים את עצמם ציוניים.

זה יהיה קשה מאוד. לא לשם כך הרשימה המשותפת קמה. היא קמה כדי לאחד את הציבור הפלסטיני מול איומי ההדרה והדה-לגיטימציה מצד הימין, לא כדי להיות בית לשמאל הישראלי, בוודאי לא לשמאל הציוני. אבל ההצלחה שלה מצד אחד, וההיחלשות של השמאל היהודי מצד שני, מעמידים אותה במצב חדש.

גם אם האיחוד בין מרצ לחד"ש לא יקרה עכשיו, אין ספק שאנחנו במצב חדש. הרשימה המשותפת, הציבור הפלסטיני, הוא האח הגדול, השמאל היהודי הוא האח הקטן. צריך להתחיל להתרגל

אם הרשימה המשותפת אכן תחליט "לקחת אחריות" על המחנה, אחת הדרכים שבהן האחריות הזאת יכולה לבוא לידי ביטוי היא בצירוף מפלגה יהודית לרשימה, מפלגה חמישית לצד הארבע הקיימות – חד"ש, האסלאמית, בל"ד ותע"ל. מרצ היא המועמדת המיידית. סביר מאוד שמהלך כזה יתקבל בקושי ברשימה המשותפת. בבל"ד, בתוך חד"ש ואולי גם במפלגות אחרות. התווית של מרצ כמפלגה ציונית – תהיה אשר תהיה המשמעות האמיתית של המושג הזה היום – בוודאי תרתיע רבים, ובצדק. גם במרצ הוא יעורר התנגדות גדולה, שכן הוא ייאלץ אותה להגדיר את עצמה מחדש. אבל הוא לא בלתי אפשרי.

למהלך יוכלו להיות יתרונות משמעותיים, היסטוריים ממש. לפי הערכה של בכיר במרצ, אם מהלך כזה יתממש, כ-100 אלף יהודים – מחצית ממצביעי המחנה הדמוקרטי בבחירות האחרונות – יצביעו לרשימה משותפת כזו. עם שני מנדטים נוספים, המשותפת תוכל להגיע לאזור ה-17 מנדטים ואולי יותר. חיבור כזה ישמוט את הקרקע מתחת לתהליך הדה-לגיטימציה המתמשך שהימין מוביל נגד הציבור הפלסטיני. ואולי חשוב מכל: הוא יסמן מהפכה של ממש ביחסי יהודים-ערבים. מפלגה "יהודית" שתיכנס תחת כנפיה של רשימה "ערבית", מפלגה יהודית שתקבל את הבכורה הפלסטינית, את ההובלה הפלסטינית.

הסיכוי שזה יקרה בבחירות הקרובות אינו גדול. נותרו עוד כ-20 יום להגשת הרשימות, וקשה לראות איך מהלך כל כך דרמטי מתחולל בזמן כל כך קצר. ובכל זאת, מרצ נמצאת במצב לא פשוט. היא נאבקת מול אחוז החסימה מצד אחד, ועמיר פרץ דוחה בינתיים את הרעיונות למזג אותה עם  העבודה-גשר מצד שני. גם מי שלא אוהב את מרצ ברשימה המשותפת לא רוצה שמפלגה שמתנגדת באופן עקבי לכיבוש ותומכת בשוויון תרד מהמפה. היעלמותה תגדיל את הסיכוי שנתניהו ינצח, ותנחית מכה קשה על המחנה המתנגד לכיבוש.

בכיר בחד"ש אומר שאחרי הבחירות יהיה צריך לחשוב על חיבור עם מרצ, אבל עכשיו זה מוקדם מדי. אך ייתכן שאחרי הבחירות זה עלול להיות מאוחר מדי. אולם גם אם האיחוד הזה לא יקרה עכשיו, ובתקווה שמרצ אכן תשרוד, אין ספק שאנחנו במצב חדש. הרשימה המשותפת, הציבור הפלסטיני, הוא האח הגדול. השמאל היהודי הוא האח הקטן. צריך להתחיל להתרגל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מאחר שאילוז אינה יכולה להכחיש את המוסר של תנועת הסטודנטים, היא טוענת שהיא מושפעת מהיבטים אנטישמיים הטמונים ברבדים תרבותיים עמוקים של הלא מודע. מחאת סטודנטים של אוניברסיטת SOAS בלונדון, ב-15 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

כשחוקרת ממירה מדע בעיסוק בלא מודע: תגובה לאווה אילוז

אילוז מקדישה מאמר שלם להוכחת הטענה כי מחאות הסטודנטים במערב הן אנטישמיות. אך כיוון שטענה זו משוללת כל בסיס עובדתי, היא גולשת לפסאודו-מדע ואף ממציאה הגדרה מוזרה משלה לאנטישמיות. זה מה שקורה כשמתעקשים לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf