בין "פולין לפולנים" ל"ישראל ליהודים"

ממשלת ישראל, משטרת הביטחון שלה ונבחרי ציבור בוחרים שוב ושוב בדה-לגיטימציה של קבוצה שלמה, במלחמה, באלימות המונית ובמוות. הפגנת פעילי ימין, 16 בספטמבר 2029 (צילום: אריק מרמור / פלאש90)

לפני כשישה עשורים, ב-1968, האשימה ממשלת פולין את אזרחיה היהודים בחתירה תחת המשטר הקומוניסטי בשירותן של ממשלות זרות ולמען קידום אינטרסים זרים. אלפי יהודים נזרקו מהמפלגה הקומוניסטית, פוטרו מעבודותיהם וגורשו מהמדינה בעקבות טענת המשטר כי היהודים עמדו מאחורי גל הפגנות סטודנטים נגד המפלגה, ששטף את פולין באותו אביב.

לפני יותר ממאה שנה, ב-1922, נרצח בוורשה גבריאל נארוטוביץ', שבעה ימים לאחר שהאספה הלאומית בחרה בו לנשיאה הראשון של פולין העצמאית. במשך חודשים לפני הבחירות הסית הימין הפולני נגד נארוטוביץ' וטען כי התמיכה בו מצד "גוש המיעוטים", שכלל מפלגות שייצגו יהודים, אוקראינים, גרמנים ומיעוטים נוספים, אינה לגיטימית. לאחר שנבחר טען הימין כי נשיאותו אינה לגיטימית. נארוטוביץ', אגב, כלל לא היה מועמד של השמאל הפולני אלא של מפלגת איכרים פופוליסטית, והוא נבחר להוביל את "גוש השמאל" כמעט במקרה. רציחתו סימנה כי פולין העצמאית אינה מוכנה לקבל מיעוטים כשווים ולהקים "רפובליקה של לאומים רבים", אלא ממשיכה לחלום על "פולין לפולנים".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

קראתי והסכמתי לתנאי השירות ולמדיניות הפרטיות וברצוני להירשם לניוזלטר

השמאל הפולני (מלבד הקומוניסטים) יישר במהרה קו וחדל מלתמוך פומבית במודל של שותפות אזרחית. הדרך שבה בחרה פולין לצעוד הובילה לאסון בימי מלחמת העולם השנייה. מיליונים מאזרחי פולין בגבולותיה מ-1922 נרצחו או נהרגו, ובהם יהודים, קתולים, אוקראינים ובסופו של דבר גם גרמנים אזרחי פולין. הם נרצחו ונהרגו קודם כל בגלל הכיבוש הגרמני, אבל גם העובדה שבפולין נדחה מודל השותפות, שפירושו הקמת מדינה רב-אתנית, רב-לשונית ורב-דתית משגשגת, תרמה את תרומתה. במקום המודל הזה העדיפו מנהיגים וחלקים גדולים מהציבור בפולין לאומנות, מלחמה ומוות.

דחיית מודל השותפות הדהדה בכל רחבי מזרח אירופה. המדינות שקמו לאחר מלחמת העולם הראשונה כללו פסיפס של דתות, שפות וקבוצות אתניות. ההתנגדות לאזרחות שווה ולמדינה שאינה מבוססת על לאום אחד דומיננטי הובילה למתחים פנים-מדינתיים ובין-מדינתיים. הנאציזם הבטיח, בין היתר, את איחודם של כל דוברי הגרמנית באירופה תחת הרייך השלישי. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה על ידי הגרמנים והסובייטים, היעדרם של סולידריות חברתית, שוויון אזרחי אמיתי ותחושת שותפות הוביל לאלימות לא רק מצד הכובשים, אלא גם בין קבוצות. בין השאר, פולנים ואוקראינים חמושים התעמתו אלה עם אלה ותקפו גם יהודים. בסוף המלחמה גורשו גרמנים אתניים מפולין.

ממשלת ישראל מפעילה היום את המנגנון המשטרתי שלה כדי לרדוף את נציגי המפלגות הערביות ואת הציבור הפלסטיני ולהפוך את אזרחותם לבלתי לגיטימית. נבחרי ציבור שוב דוחים את רעיון השותפות ואת תפיסת המדינה שבה כולם אזרחים שווים. ישראל מתמידה בניסיון לשמר את מודל מדינת הלאום ההומוגנית של המאה ה-20, מודל שהוביל לשתי מלחמות עולם ולפחות לשני מקרים של רצח עם על אדמת אירופה – רצח היהודים וקבוצות נוספות במלחמת העולם השנייה, ורצח הבוסנים המוסלמים במלחמות האזרחים שפירקו את יוגוסלביה בשנות ה-90.

פולין העצמאית של 1922 היתה אחרי ארבע שנים של מלחמת עולם, ושנתיים של מלחמה עם רוסיה הסובייטית (1919–1921). המלחמות לוו בפוגרומים ובאלימות רצחנית חסרת תקדים כלפי היהודים, בין השאר מידי מיליציות אוקראיניות ופולניות. ובכל זאת, יהודי פולין שילבו ידיים עם המיעוטים האחרים ב"גוש המיעוטים", קואליציה של מפלגות בעלות אינטרסים שונים, בניסיון להקים מדינה יציבה לאחר כל האלימות הזאת.

האזרחים הפלסטינים בישראל, כמו היהודים בפולין בין המלחמות, רוצים לחיות ולשגשג במקום שבו נולדו ובו חיו משפחותיהם זה דורי-דורות. הם מוכנים להשתתף בחיים הציבוריים במדינה שרודפת אותם במולדתם. כמו יהודי פולין, הם מבינים שכל מודל אחר יסכן אותם. בתגובה, ממשלת ישראל, משטרת הביטחון שלה ונבחרי ציבור בוחרים שוב ושוב בדה-לגיטימציה של קבוצה שלמה, במלחמה, באלימות המונית ובמוות.

מסע הדה-לגיטימציה שניהלו המשטר הקומוניסטי והמשטרה החשאית נגד יהודי פולין ב-1968 לא הסתיים ברצח המוני, אלא בגירוש של כמעט 20 אלף יהודים. רובם לא שמו פעמיהם לישראל, שכן התקשורת הישראלית תיארה אותם כבוגדים וכקומוניסטים. הם התפזרו ברחבי העולם, משוודיה ועד אוסטרליה, ובמשך שנים רבות החזיקו בזהות ייחודית של "גם פולנים וגם יהודים" והמשיכו לדחות לאומנות שהביאה – וממשיכה להביא – רק למוות ולחורבן.

ד"ר אנת פלוצקר היא היסטוריונית של מזרח אירופה וחוקרת תולדות היהודים בפולין לאחר השואה