בין סגר לסגר, שלושה ימים של יצירה נשית פלסטינית

נשים שהפכו את האוכל הביתי למנוף לשינוי, מחזה מקומי המתבסס על חוויות נשים ביפו, ומופע שמשחזר את ימי המוזיקה ביפו לפני 1948. פסטיבל יאפאוויה העניק הפוגה מרוממת רוח, למרות החום והמסכות  

מאת:
השאירו תגובה
א א א

פסטיבל יאפאוויה (יפואית) הסתיים בסוף השבוע שעבר, שהיה חם מאוד. שלושה ימים מלאים של הצגות, סדנאות, סרטים, מוזיקה, וקונצרט מרהיב של שירת נשים ומופע מחולות.

הקורונה, הקפסולות, ההגבלות במספר הצופים, הריחוק חברתי, המסכות בחום והלחות הבלתי נתפסת – כל התנאים הפיזיים היו נגד המארגנים השנה, ולמרות הכל התרבות ניצחה את הקורונה, החיים ניצחו את השממה, לפחות לשלושה ימים נשמנו לרווחה, הפסטיבל הזה זכה להצלחה גדולה, חגיגת אמנות ויצירה, נשית ופמיניסטית בעיר יאפא (יפו).

donate

את פסטיבל יאפאוויה מארגן תיאטרון אלסראיא ביפו כל קיץ כבר ארבע שנים, משב רוח רענן לחיי התרבות בעיר יאפא, הצמאה לחיי לילה כבר שבעים שנה, מאז שאום כולתום ביקרה כאן, ובמות התיאטראות ביאפא חיבקו את גדולי האמנים והשחקנים מהעולם הערבי. חיי התרבות ביאפא התרסקו תחת ההריסות של 1948, ומלאכת השיקום של האמנות ושל בני האדם בעיר נמשכת.

הצגה המבוססת על ניסיון החיים הקשה של נשים ביפו. מתוך המחזה "אשה" של איה פח'ר (צילום: סמאח סלאימה)

הצגה המבוססת על ניסיון החיים הקשה של נשים ביפו. מתוך המחזה "אשה" של איה פח'ר (צילום: סמר סמנודי, תאטרון אלסראיא )

תיאטרון אל סראיא שוכן ברחוב סולטאני (היום מפרץ שלמה), בתוך מבנה עות'מני עתיק, שהבריטים הרסו כמעט לחלוטין במהלך המרד הפלסטיני הגדול ב-1936. עברו להם 84 שנים, והיום האקטיביסטית הפוליטית פאטמה חילווי היא היושבת ראש השותפה של התיאטרון, אשה פלסטינית ראשונה בתפקיד כזה בחברה הערבית. המרד כנראה עוד לא נגמר. "אני שמחה שהנוכחות היתה מעודדת", אומרת פאטמה חילווי, "כמו בכל תחומי החיים, אנחנו מתעקשים לחזור לחיים נורמליים בצל המגפה. שמרנו על הכללים. עם כל התנאים הקשים ההצגה חייבת להימשך. הקהל הפתיע לטובה, במיוחד הנשים".

בגלל הקורונה, חלק מהאירועים התקיימו בזום, אך רוב המופעים נערכו ברחבת התיאטרון. מלבד מופעי תיאטרון וקולנוע, התכנית הגדושה כללה סדנאות ודיונים בנושא יזמות נשים, מהפכת המטבח היפואי והעצמה נשית. סוגיות מגדריות והאלימות נגד נשים צצו כמעט בכל אירוע.

לעודד נשים מקומיות להגיע לתיאטרון

"המטרה המקורית של הפסטיבל היתה להציג עבודות של אמניות פלסטיניות, לחשוף את הנשים המקומיות ולעודד אותן לבוא לתיאטרון", אומרת המנהלת האומנתית של הפסטיבל כיפאח עבד אלחלים, "להוות חוליה מקשרת בין היוצרות לקהל הנשים שהן לא צרכניות התרבות הטיפוסיות״.

למארגני הפסטיבל היה חשוב גם לחבר את הנשים למורשת, לשפה ולתרבות הפלסטינית, שכן אין זה סוד שהעברית משתלטת באופן טוטלי על המרחב ועל האוכלוסייה ביפו. "שפה היא תרבות, ולא יכולה להיות תרבות בלי שפה", אומרת עבד אלחלים, "זה מאבק מאוד חשוב שהפסטיבל מנסה לתרום בו את חלקו מדי שנה".

אני עצמי השתתפתי בפסטיבל בשנה שעברה וארגנתי תצוגת אופנה של שמלות פלסטיניות רקומות, בליווי הרצאה על התפתחות אומנות הרקמה ותפקיד הרקמה הפלסטינית במאבק בכיבוש. השנה התרחק הפסטיבל מארון הבגדים של הנשים הערביות ונכנס למטבח הפלסטיני, עם פאנל של נשים יפואיות, שיזמו עסקים שונים בתחום האוכל והאירוח ביתי.

הרעיון היה לקחת את הסטריאוטיפים על נשים ערביות שיודעות לבשל אוכל טעים, לגלגל עלי גפן ולאפות מעמולים, אך לא יוצאות מהבית, ולהביא לבמה נשים שהפכו את סיר המקלובה למנוף חברתי-כלכלי, נשים שמנהלות עסקים משגשגים.

הגיעו למרות החום והלחות. קהל בפסטיבל יאפאוויה (צילום: סמאח סלאימה)

הגיעו למרות החום והלחות. קהל בפסטיבל יאפאוויה (צילום: סמר סמנודי, תאטרון אלסראיא)

אחת מהנשים האלה היא דוריס חיפאווי, בת 47. דוריס מספרת שנולדה בשכונת עג’מי ביפו, התחתנה בגיל 16 "כמו כל הבנות", חיה בצל בעלה ומשפחתו, ילדה ילדים, ניקתה, בישלה, ראתה סדרות טלוויזיה בזמנה החופשי וזהו. "אלו היו החיים שלי עד גיל 35", היא אומרת.

דוריס עבדה במכולת משפחתית שהתחילה לשווק קפה ערבי, "קפה אנטון". לחנות הגיעה במקרה מדריכת טיולים שבאה עם קבוצת יהודים-ישראלים לשכונת עג’מי להסביר להם על הסרט המפורסם. המפגש בין עקרת הבית למדריכה הוביל להרפתקה חדשה. קבוצות התחילו להגיע לשמוע את הסיפור של האשה מעג'מי ,להתארח בביתה, לאכול ולשתות קפה משובח. העסק גדל ודוריס גדלה איתו, כלכלית וחברתית.

"משהו קרה לי עם המפגש הראשון", אומרת דוריס, "הבנתי שיש לי גישה לאנשים, והם מעוניינים לשמוע את הסיפור שלי ושל הקפה המשפחתי ולאט לאט בניתי לי שם ועסק".

דוריס גאה באורחים מפורסמים שהגיעו אליה, כמו שרה ג'סיקה פרקר מהסדרה "סקס והעיר הגדולה" ואחרים. "בקהל ישבה אישה ובכתה למרות שהפאנל לא היה עצוב", מספרת דוריס. "שאלתי אותה למה היא בוכה, והיא ענתה שהיא גרושה עם שלושה ילדים, שבזבזה את החיים שלה ולא עשתה כלום מהפחד להיכשל. היא שאלה אותי: מה יגידו אנשים על אישה גרושה שמארחת אנשים זרים בביתה? כנראה כל אחד מאיתנו צריך דחיפה".

שחקניות לא מקצועיות, מחזאית מתנדבת בעמותה

נושא נוסף שעמד במרכז הפסטיבל הוא האלימות המגדרית והאלימות בכלל בחברה הערבית. "בלי להתכוון, הנושא הזה שב ועלה", אומרת כיפאח, "זה אומר הרבה על המצב כיום. לא יכולנו להתעלם מזה".

הנושא הזה בא לידי ביטוי, בין השאר, בהצגה "אשה" שכתבה איה פח'ר, מורה בבית ספר יסודי ביפו, בהשתתפות שחקניות לא מקצועיות מקומיות. "היה צריך לתת מקום ראוי להצגה של הנשים מיפו, לסיפורים שלהן ולמציאות חייהן", אומרת כיפאח ומסבירה שניסתה לאזן בין יצירות מקומיות, קטנות ככל שיהיו, לבין יצירות יותר חשובות, מוכרות ויוקרתיות.

איה פח׳ר, כותבת המחזה, היא מתנדבת בעמותת הנשים היחידה הפעילה ביפו, "ערוס אלבחר" (כלת הים). "אגב ההתנדבות שלי עם הנשים, התחלתי לכתוב סיפורים ומחזות מתוך הסיפורים האמיתיים ששמעתי", מספרת איה, "כתבתי מחזה על תשע נשים שלמדו ביחד והחליטו להיפגש אחרי עשר שנים בפגישת מחזור. ההצגה היא עליהן ומה עלה בגורלן".

כמעט כל הסיפורים קשים ועצובים, ואיה מתעקשת שזו המציאות שהנשים הביאו איתן. אחת מתשע הנשים נרצחה – איך לא? – אחרת למדה ועבדה אך לא מצאה אהבה ונכנעה ללחץ למצוא זיווג עם גבר מנצל ואלים, אחרת מטפלת בבעל פגוע סמים. שישה חודשים השחקניות והמחזאית התאמנו ועשו חזרות, עד שהגיעה הקורונה ועצרה הכל. לקראת הפסטיבל הן חזרו לחזרות.

במקביל, מפיקי הפסטיבל הזמינו קבוצות ועמותות נשים להשתתף באירועים. עמותת ערוס אלבחר הציגה בחצר את הבגדים והבובות שהכינו הנשים למכירה. עמותת נעם, נשים ערביות במרכז, ארגנה קבוצת נשים גדולה שהגיעה במיוחד מלוד. בדרך חזרה, כתבה לי אחת מהנשים מלוד, אלמנה ואמא לששה ילדים. "רציתי להודות לך על הערב הזה. לא יצאתי מהבית שבעה חודשים, גם בגלל הקורונה וכי אין לי רכב. אמא כמוני לא תצא לחפלה ואין לנו כאלו דברים בלוד. אז תודה על ההפסקה הזו מהחיים הקשים שלי".

תיאטרון אלסראיא העלה בפסטיבל הצגה חדשה בשם "איאם אל תנזים" (ايام التنظيم, ימי הארגון) שכתב ד״ר איימן אגבאריה. ההצגה מספרת את סיפורם של שלושה צעירים, שהיו חברים בארגון פוליטי מחתרתי. המנהיג הכריזמטי של הקבוצה נאלץ לעזוב את הארץ לצרפת והשאיר אחריו את חברי הארגון בכפר הקטן. אחרי שנים רבות הוא חוזר לכפר, מרוסק נפשית ומובס כלכלית. חבריו בינתיים התעשרו מתעשיית הפשע, הלבנת כספים, וסחר בנשק בלתי חוקי.

מי שהיה יד ימינו של מנהיג הקבוצה הוא היום מועמד לראשות המועצה, נהנה מהתהילה של מי שהיה חבר ב"תנזים" ונאבק למען המולדת, אבל בפועל הוא מתקדם בזכות ברית שכרת עם השב"כ, המעלים עין מעסקיו המפוקפקים. בת דודו של ראש הארגון החוזר מובס מצרפת בחרה להתחבא אחרי תהילת הדת, הרוחניות המזויפת, והחזרה בתשובה למראית עין, ובמחשכים מנהלת אימפריה של סחר בסמים ונשק.

המפגש בין העבר להווה, בין האידיאולוגיה לאינטרסים האישיים, בין ההקרבה למען פלסטין לשיתוף פעולה עם האויב בשם פלסטין – מטלטל את הגיבור שלנו, שמגלם אותו השחקן הענק מכרם ח׳ורי, ליד יוסף אבו וורדה, במאי ושחקן, והשחקנית המוכשרת ראודה סולימן.

ההצגה הוקרנה גם על מסכי ענק עם תרגום לעברית לטובת הקהל היהודי, שהתעקש להשתתף בחגיגת התרבות הערבית הזאת. ההצגה הייתה אולי עבורו סטירת לחי מצלצלת וכואבת, שמשקפת את המציאות החברה הערבית בישראל של היום.

הפסטיבל גם שילב בין סרטים מקומיים ועולמיים. סאהרה דירבאס, במאית מקומית, עם הסרט "בפתח הבית" (على عتبة الدار), סרט צרפתי בשם "פלסטיניות" שהוקרן בפעם הראשונה מחוץ לצרפת כאן ביאפא, וסרט אפגני בשם "אלף נשים כמוני", המביא את סיפורה האמיתי של אשה שתבעה את אבא שלה בגין אונס והתעללות מינית.

טרב, תלמדו את המלה הזו בערבית

מחווה לרקדן איימן סאפייה. להקת אלאמל בהפופעה בפסטיבל יאפאוויה (צילום: סמאח סלאימה)

מחווה לרקדן איימן סאפייה. להקת אלאמל בהפופעה בפסטיבל יאפאוויה (צילום: סמר סמנודי, תאטרון אלסראיא)

האירוע המרכזי, שחתם את שלושת ימי הפסטיבל, היה קונצרט של הזמרת המוכשרת מירא עאזר מרמלה עם להקת قرار (קראר) במופע ששמו الورد جميل (ורדים יפים). מירא בחרה לקט של שירים מפורסמים ממצרים, עיראק ולבנון, שירים שבנות גילי מכירות והצעירות יותר פחות. שירים של פיירוז, אום כולתום, עבד אל ווהאב, ועוד מלחין לבנוני שהקליט ושידר את שיריו מתחנת הרדיו ביאפא בשנות הארבעים. עשרות נשים וגברים התמוגגו מהשירים עם עיניים מחייכות, כי הרי לא רואים את החיוך מתחת למסכות. שפת הגוף מעידה על אושר ותחושת התרוממות רוח. עוד לא מצאתי מילה בעברית לתחושת שיכרון החושים, שגורמת מוזיקה טובה לגוף, אז תכירו את המילה ״טרב״ طرب בערבית. זו הייתה אווירת ״טרב״ מושלמת.

אחרי השיר חילווה יא בלדי حلوة يا بلدي (מולדתי היפה), שיר הסיום של המופע של מירא, הגיע דובדבן מיוחד לקצפת המתוקה: מופע המחול של עמותת אלאמל, להקת מחול של 18 רקדניות בלט עם רקדן צעיר אחד. "מי אני" היה שם המופע, פרקים ססגוניים של ריקוד ומחול ומוסיקה מרהיבה כל פרק מתמודד עם סוגיה אחת מחיי הצעירים הערבים: אהבה, בחירה חופשית, הגירה, דיכוי מגדרי, ואלימות רחוב, וכן גם מה עובר על צעירים שרוצים לעסוק בריקוד ואומנות. המופע המיוחד הזה הוקדש לזכרו של איימן ספייה, הרקדן הנפלא שטבע למוות השנה.

להקת אלאמל (התקווה) החלה לפעול ב-1991, והכשירה מאז 500 רקדני ורקדניות בלט, ג׳אז, מחול מודרני ועוד. חלק מהבוגרים המשיכו ופיתחו קריירה של ריקוד מקצועי באקדמיה למחול בירושלים, בגרמניה, בדנמרק ובמקומות אחרים.

ודאד עאטללה, המנהלת האמנותית של הלהקה, סיפרה שהתרגשה מאוד מההופעה שלהם ביאפא. "כולם מבטלים לנו הופעות בדקה התשעים, והחברים מתיאטרון אלסראיא פתרו כל מכשול בדרך, וקהל הנשים והגברים שבאו ונשארו עד שעה מאוחרת וחיכו לנו – זה ממש לא מובן מאליו", אמרה ודאד. "פתחו לנו את הלב ואת הנשמה ובאמת נתנו לנו אמל-תקווה".

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

עונשים של קטיעת כפות ידיים למי שלא הפיק מספיק גומי. פסל של המלך ליאופולד השני מלך בלגיה בכניסה למוזיאון הממלכתי למרכז אפריקה (צילום מקוויקיפדיה, CC-BY SA 3.0)

אנו, האפריקאים, רוצים שהפסלים של מי שטבח בנו ייפלו

ליאופולד מלך בלגיה שיעבד את קונגו והביא למותם של מיליונים. אין סיבה שאנחנו נמשיך לראות את הפסלים שלו ושל אחרים ששיעבדו את אפריקה. מנהיג בקהילה הקונגולזית בישראל כותב ל"שיחה מקומית"

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf