בין יוסף לביה"ס מפרידים הצבא, מתנחלים אלימים ומחלת האפילפסיה

הילדים צוחקים עליו ומזכירים לו את התקפי האפילפסיה. יוסף אחמד אבו מוחסן, בן 13, בחצר בית הספר שבו הוא לומד, אל-פארסייה, בקעת הירדן (צילום: חולוד מסאלחה)

יוסף אחמד אבו מוחסן עמד מול שער בית הספר שבו הוא לומד, ולא נכנס. במשך ארבעים דקות הוא עמד שם. ילד בן 13, חייכן וחד מחשבה, עם מבט של מי שגופו כבר למד לחשב סכנות. שאלתי אותו: "ממה אתה מפחד, יוסף? אני איתך". הוא הביט בשער, אחר כך בילדים שבפנים, ואמר: "הם חושבים שאני מפלצת".

>> לדרוס את הכבש כדי לגרש את הבן. חג הקורבן בפלסטין 2026

יוסף גר באל-פארסייה, באזור נבע אל-ע'זאל שבבקעת הירדן. הוא סובל מאפילפסיה מאז היה בן ארבע. אימו, אימאן, מספרת שכיום יש לו בין שלושה לארבעה התקפים בשבוע. בקיץ, כשהחום בבקעה כבד, מספר ההתקפים עולה. כבר יותר משנתיים שיוסף אינו הולך לבית הספר, משום שהילדים לועגים לו, והצוות לא הצליח ליצור עבורו מרחב בטוח באמת. מנהל בית הספר, מספר יוסף, כבר העניש את הילדים שלעגו לו, ואף בחומרה. אך הילדים עדיין צוחקים עליו ומזכירים לו את ההתקפים, את הגוף שעלול לבגוד בו מול כולם.

לאימאן ואחמד, הוריו של יוסף, שישה ילדים, בני שלוש עד גיל 15. הילדים הגדולים לומדים בבית הספר עין אל-בידה והישגיהם טובים מאוד. תאלה, אחותו הגדולה של יוסף, אומרת שהיא רוצה להיות אחות כדי לטפל בו. ואז היא מחייכת ומוסיפה שהם לא תמיד מסתדרים.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

מה שהיה קשה הפך בלתי אפשרי

עד 7 באוקטובר, טופל יוסף אצל ד"ר האני אבו עיטה בג'נין. הדרך למרפאה היתה אפשרית, גם אם לא פשוטה. היו מחסומים ועיכובים, אבל המשפחה ידעה שאפשר לצלוח אותם ולהגיע. מאז 7 באוקטובר, אומרת אימאן, הכול השתנה. הקשיים הגוברים במחסומים של תיאסיר ואל-חמרה הפכו נסיעה של חצי שעה למסע תלאות שעלול להימשך ארבע שעות ויותר. לפעמים מחזירים אותם מהמחסום, לפעמים הם יוצאים לדרך מבלי לדעת אם יגיעו ליעדם. ההחלטה להתחיל בנסיעה אינה פשוטה בשל מצבו של יוסף, ולא ברור אם הדרך לרופא תסתיים במרפאה או במחסום.

וכך הופכת הזכות לטיפול רפואי בסיסי לכמעט בלתי אפשרית, כיוון שבין הילד לרופא ניצבת מערכת השולטת במרחב ובחופש התנועה בתוכו. "אנחנו חיים במקום מנותק מהעולם", אומרת אימאן. היא חוזרת להתקף הראשו של יוסף בגיל ארבע: "לא ידענו מה קורה לו ולאן לפנות. לקחנו אותו להתנחלות מחולה. מתנחלת שם אמרה לנו שהבן שלנו סובל מאפילפסיה. לא ידענו מה זה בכלל. נתנו לו טיפול ראשוני, ומשם הגענו לבית החולים בג'נין".

ד"ר אבו עיטה, הרופא המטפל ביוסף, מסביר שמצבו של הילד מוכר לו, אך ביקורו האחרון במרפאה היה לפני שבעה חודשים. לדבריו, יוסף זקוק לטיפול ולמעקב קבועים. תרופות לא משפיעות עליו, ולכן יש צורך ממשי בהתערבות ניתוחית. ניתן לטפל במחלה, מדגיש ד"ר אבו עיטה, או לכל הפחות להפחית במידה ניכרת את מספר ההתקפים. גם הוא מציין שיש קשר בין מזג אוויר חם ובין התגברות ההתקפים.

לאחרונה ניסו פעילים זרים וישראלים לסייע, והעבירו את תיקו הרפואי של יוסף לבית החולים הדסה בירושלים. יוסף אף הצליח להגיע פעם אחת לבדיקה. אולם גם הדרך הזו נתקלת במכשולים רבים: השגת היתרים, תיאומים, מחסומים והמתנות ממושכות.

דרך שנחסמת שוב ושוב

ביום שבו פגשנו את אימאן, בעלה אחמד היה במעלה אדומים. יום קודם לכן, לדבריה, פגעה בו מתנחלת בעודו נוהג בטרקטור שלהם. לדברי המשפחה, המתנחלת היא שפגעה בטרקטור, ולמרות שאחמד הגיש לה עזרה, הוא נעצר והטרקטור הוחרם לאחר שכוחות הכיבוש והמתנחלים הגיעו למקום.

האב נעצר והטרקטור הוחרם. הטרקטור שבבעלות משפחת אבו מוחסן (דראגמה), אל-פארסייה, אזור נבע אל-ע'זאל בבקעת הירדן (צילום: חולוד מסאלחה)

באל-פארסייה, מספרים התושבים, הלחץ מגיע מכמה כיוונים. מתנחלים מרותם, מחולה ומחוות בודדים בסביבה רודפים אחרי עדרי התושבים הפלסטינים, מונעים רעייה, פולשים לשטחי המרעה ומצמצמים עוד ועוד את מרחב המחיה של המשפחות. משפחת אבו מוחסן (דראגמה) מתפרנסת מגידול צאן וממכירת חלב וגבינות. מניעת הרעייה מאלצת אותה לקנות לעדר מזון בעלות גבוהה; שקי מזון שמחירם כ-1,500 שקל מספיקים לארבעה ימים בלבד. לפעמים אין ברירה, מספרת אימאן, והם נאלצים למכור כבשים כדי לקנות מזון לעדר שנותר.

סב המשפחה, חוסיין זוהדי, לא זוכר בן כמה הוא בדיוק, אך את 1948 הוא זוכר היטב: את בריחת המשפחה לירדן ואת חזרתו שלו לפלסטין אחרי שבועיים. מאז הוא חי באזור הזה. לפני כמה חודשים תקף אותו מתנחל צעיר והוא נפצע ברגלו. הפצע עדיין פתוח. אותו מתנחל ממשיך להיכנס למקום, לפלוש, להצית אש מדי פעם ולהזכיר למשפחה מי מחזיק בכוח.

אמיר שאהין, חוקר המתעד את המאבק בבניית הגדר ובהתנחלויות, אומר כי המתרחש בבקעת הירדן כבר אינו מסתכם בהצקות יומיומיות. לדבריו, מדובר במערכת שלמה שמטרתה לרוקן את האזור מתושביו הערבים באמצעות מצור, בידוד ושליטה בקרקע. המחסומים אל-חמרה ותיאסיר, מהבולטים שב-33 המחסומים שהוצבו בהדרגה ברחבי הבקעה, הפכו לדבריו לכלי חנק קולקטיבי המקשה על חולים, תלמידים ומורים להגיע ליעדם, ומונע גם ממקרים רפואיים והומניטריים לקבל טיפול בזמן.

לפני כמה חודשים הותקף ע"י מתנחל ונפצע. חוסיין זוהדי, סבו של הנער יוסף אחמד אבו מוחסן, אל-פארסייה, אזור נבע אל-ע'זאל, בקעת הירדן (צילום: חולוד מסאלחה)

במקביל, מוסיף שאהין, מתרחבות פעולות ההפקעה. בסוף 2025 הוצאו תשעה צווים רצופים לתפיסת 1,054 דונם באמתלות צבאיות, לצורך סלילת דרך מוקפת קירות באורך 22 קילומטרים החוצה את בקעת הירדן לרוחבה. לכך קדמה בסוף 2024 אחת ההפקעות הצבאיות הגדולות באזור, שכללה יותר מ-650 דונם ונועדה להרחיב בסיס צבאי על אדמות טובאס ותיאסיר. כל אלה מתווספים, לדברי שאהין, להתרחבות חסרת תקדים של ההתנחלות, ובכלל זה חוות הרועים, במסגרת מאמץ לשלוט על יותר מ-90% משטח בקעת הירדן, המהווה בעצמה כ-30% משטח הגדה המערבית ונחשבת למרחב חקלאי ואסטרטגי מרכזי.

בין רגלו הפצועה של הסב וגופו המפרכס של הנכד ובין הרחבת השליטה במרחבים הפלסטיניים בבקעת הירדן נמתח סיפורו של מקום שלם: מקום שבו מחלה שניתן לטפל בה הופכת לסיכון רפואי, משום שחיילים במחסום מחליטים אם הטיפול יתאפשר; מקום שבו מתנחל צעיר יכול לפצוע אדם מבוגר, ולשוב ולפלוש למרחב החיים של אותה משפחה; מקום שבו העדר, הטרקטור, התרופה, המחסום, בית הספר וגופו של הילד – כולם לכודים בתוך מערכת כוח שמכריעה מי יוכל לנוע, לקבל טיפול, ללמוד ולהישאר על אדמתו.

חולוד מסאלחה היא עיתונאית, עורכת ואשת תקשורת, הפועלת שנים בזירה הציבורית והתקשורתית. היא עוסקת בסוגיות של חברה, זכויות, פוליטיקה, ייצוג תקשורתי וקידום שיח ציבורי ביקורתי ומקצועי