newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בין הכיבוש לפטריארכיה, קל יותר להתעסק בכמה דקות של עירום

הסרט "הסלון של הודא" של האני אבו אסעד עורר סערה גדולה בקרב הפלסטינים, בגלל סצינה שבה נראית השחקנית הראשית בעירום מלא. אך מה שמטריד בו במיוחד הוא ההצגה השטחית של מצב הנשים הפלסטיניות בהתמודדות מול שני סוגי הדיכוי

מאת:
עלי סולימאן ומנאל עוואד ב"סלון הודא", סרטו של הני אבו אסעד (צילום: IFC Films)

תופעה חשובה, התייחסות רדודה. עלי סולימאן ומנאל עוואד בסרט "הסלון של הודא", סרטו של האני אבו אסעד (צילום: IFC Films)

מי שעוקב אחרי הרשתות החברתיות עלול להתרשם שכל הפלסטינים, ברשות הפלסטינית ובחברה הערבית בישראל, מבלים את כל זמנם מול המסכים בצפייה בסרטי נטפליקס ובשאר תוצרת הוליווד, ועוקבים אחר התפתחות הקולנוע הפלסטיני באדיקות רבה.

אחד הביטויים הבולטים של התופעה הזו הוא שכל סרט שמעז לגעת בנושא הפלסטיני, בכיבוש או בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מקרוב או מרחוק, הופך למשחק מסוכן באש. סרט כזה הוא מתכון בטוח לטלטלה חברתית, פוליטית ולאומית, שמצריכה התערבות בדרגים הבכירים ביותר, ואולי אף מעורבות בינלאומית.

נראה שיש ציפיה מכל במאי פלסטיני שעוסק בכיבוש לגייס את יצירתו למאבקו הצודק של העם הפלסטיני, וכל מסר אחר פוסל את הסרט ומביא להתנערות ממנו.

כך היה, למשל, עם הסרט "אמירה", העוסק בהברחת זרע של אסירים ביטחוניים מהכלא הישראלי, שהותקף ברשתות והקרנתו נאסרה במקומות מסוימים. וכך קורה בימים אלה עם הסרט "הסלון של הודא" של הבמאי האני אבו אסעד והכוכבת שלו, השחקנית מנאל עוואד.

"הסלון של הודא" מוצג בימים אלה בארה"ב. הוא הוקרן כבר בלבנון ובסעודיה, וניתן לצפות בו גם בכמה שירותי סטרימינג. עלילת הסרט מתרחשת בבית לחם, ובמרכזו אישה בשם הודא, שפתחה סלון יופי לנשים, שבאמצעותו היא מגייסת צעירות פלסטיניות לשירותי המודיעין הישראלי, תמורת כסף והטבות אחרות.

רים, אם טרייה שחיה בזוגיות לא יציבה וקשה, משתפת את הודא במה שעובר עליה בבית, והודא מזהה בה את הקורבן הבא שלה. היא משקה את רים בסם מרדים, ובסיוע שותף צעיר הם מפשיטים אותה מבגדיה ומצלמים אותה בתנוחות אינטימיות עם אותו צעיר. שתי תמונות, שתי תנוחות, והודא סוגרת את הבסטה. היא נוזפת בעוזר, שמנסה לגעת  בגופה של רים המורדמת. "אל תיגע בה כמו חיה!" היא גוערת בו, ומורה לו לקחת את הכסף וללכת.

עוואד, מרמאללה, שהתפרסמה כקומיקאית מצליחה באחת מסדרות הסאטירה המפורסמות בפלסטין (وطن على وتر – "מולדת על הכוונת"), מגלמת את דמותה של הודא. את דמותה של רים מגלמת השחקנית עטורת הפרסים מייסא עבד אל-האדי, מנצרת. את הדמות הגברית הראשית מגלם עלי סולימן, שמשחק מנהיג חוליית לוחמים וחוקר מטעם כוחות ההתנגדות בפלסטין.

יוצרי הסרט מתמקדים בתופעת ה-الإسقاط ("איסקאט"), כלומר הפלת פלסטינים במלכודת של שיתוף פעולה עם מנגנוני הביטחון של ישראל. וליתר דיוק: גיוס נשים פלסטיניות למלאכה המכוערת של איסוף מידע על צעירים ופעילים נגד הכיבוש; אלה נסחטות כדי לרגל לטובת הכובש, ובוגדות, כביכול, בעם שלהן על רקע מצוקה אישית, רגשית וחברתית קשה.

מה שמסעיר את העולם הערבי הן חמש הדקות הראשונות של הסרט, שבהן רואים את רים (וגם את העוזר) בעירום מלא. כמעט כל הפוסטים, הציוצים וסרטוני הטיקטוק עוסקים בסצינה הזאת. רבים ברשת כינו את התמונות "הפקרות" ו"סרט הפורנו הראשון בפלסטין". אנשי דת קראו למנוע את הקרנתו ולהשמיד את עותקיו.

אנשים קראו להחרים את הסרט ואת השחקניות שמשתתפות בו, להעניש אותן ולמצות איתן את הדין. היו גם קריאות לפגוע בהן פיזית ולהשליך אותן לכלבי הרחוב, בגל של הסתה אלימה וחסרת תקדים. מדהים שלא נשמעו טענות דומות כלפי השחקן הגבר, שמופיע גם הוא בעירום מלא באותה סצינה. כל הביקורת האלימה הזאת הופנתה רק כלפי השחקניות.

גם אינטלקטואלים ערבים שהעזו לכתוב פוסטים שתמכו בסרט ובשחקנים ספגו תגובות קשות. גם הם הואשמו בהפקרות מינית ובפגיעה קשה בכבודן ובצנעת גופן של נשות פלסטין, שנשמר עד הסרט הזה קדוש, טהור, בתול וחסין.

מוות או בגידה

בתוך כל הרעש הזה סביב סצינת העירום והמתקפות חסרות התקדים על שתי השחקניות הגדולות יותר, רק מעטים הצליחו להמשיך לצפות בסרט וניסו להתמודד עם הסוגיה הרגישה שהוא מעלה, של שיתוף הפעולה עם האויב, ואיך זרועות הכיבוש מגיעות בעצם לחדר המיטות של הפלסטינים.

זאת תופעה שבהחלט ראויה לדיון ציבורי. הרי נחשף כבר מה באמת עושים חיילים ביחידת 8200, ואיך ישראל פיתחה מנגנון משוכלל שמגייס את המיניות של גברים ונשים פלסטיניים באמצעות סחיטה ואיומים לטובת איסוף מידע. אבל בדיוק כאן נמצאת הרדידות הבעייתית של הסרט, לא בשימוש בעירום – בחירה אמנותית שנועדה לזעזע את הצופה ולעורר סקרנות – והעיסוק המופרז בו.

"הסלון של הודא" ממקם את הכיבוש ברקע. לא רואים בו פנים של אף חייל. בשתי סצינות, הסרט משקף את המלכודת הכפולה שבה נמצאת רים: כשהיא רצה ומחבקת את התינוקת שלה ליד גדר ההפרדה הענקית, שאין לה איך לברוח ממנה; וכששומעים את קול הכיבוש בטלפון – קולו של איש המודיעין מוסא, שאליו מגיעות הקורבנות של הסלון כדי להציל עצמן מההשפלה ומאיומי הרצח שיקבלו עם פרסום התמונות שלהן, ותמורת כסף או אשרות כניסה לישראל הן מוסרות מידע על צעירים פלסטינים.

רשת המשת"פיות של הודא נחשפת דרך מכתב התאבדות ששלחה אחת הקורבנות לצעירי ההתנגדות, מה שמוביל למעצרו של הסייען בסלון. הוא מוסר את המידע שבידיו אחרי חקירה בידי פעילי ההתנגדות, ולאחר מכן הפעילים שורפים אותו למוות כעונש על מעשיו. גם סיפור מכתב ההתאבדות וגם סיפור ענישת הסייען מבוססים על סיפורים אמיתיים: באינתיפאדה השנייה התפרסמו שני מקרים קשים של הוצאה להורג של סייענים לכיבוש.

הודא עצמה נעצרת ונחקרת במרתף של צעירי ההתנגדות, שמנסים לאתר את 15 הנשים שנפלו ברשת הריגול שלה. שם אנחנו מגלים, באמצעות שיחה רדודה, מטיפנית ומוסרנית בינה לבין החוקר הראשי, שהיא בעצמה היתה קורבן של הצבא, שצילם אותה עם גבר שאינו בעלה, והעמיד בפניה ברירה – להירצח על ידי הבעל, או לרגל לטובת הכובש.

בעיני, המסר המעוות שמעביר הסרט הוא שבפני האישה הפלסטינית נפגעת האלימות עומדות רק שתי אפשרויות: מוות או בגידה. לפי הסרט, אישה פלסטינית שלא טוב לה בבית ובורחת לחיקו של גבר אחר (כמו הודא), תגיע בהכרח לבגידה במולדת.

אבל האם אלה המסלולים היחידים שניצבים בפני הנשים הפלסטיניות? האם בן זוגה של רים, שאישתו מספרת לו מה קרה ותוך שתי דקות הוא כבר בורח עם הילדה ונוטש אותה לבדה במערכה, הוא הגבר הפלסטיני הממוצע? כזה שלא פונה לעזרה, לא משתף את מנגנוני הביטחון של הרשות, לא את המשפחה ובמקום, פשוט בורח ונעלם?

במקום להעמיד בפני הצופים סוגיה כה רגישה בחברה הפלסטינית שנמצאת תחת כיבוש, שבה מצטלבים דיכוי לאומי ודיכוי מגדרי, בחר אבו אסעד בקיצורי דרך, שאולי יביאו לו רגעי תהילה בפסטיבלים בעולם המערבי. הרי המערב הנאור נהנה לחזות בגבר פלסטיני שחושף את הריקבון המגדרי בחברה הערבית. אצלם, במערב, אין חלילה סיכוי שירצחו אישה בגלל תמונה.

על אף יומרת האומץ של אבו אסעד, הסרט הוא בעיני מיחזור רדוד של מנגנון דיכוי נשים בדרך לשחרור המולדת הכבושה. הבמאי משעתק את אותן מטאפורות מאוסות, שבהן פלסטין היא אישה נאנסת ומנוצלת, חשופה, עירומה וחסרת אונים, מוטלת על מיטת הסלון של הודא, וגבר פלסטיני מנצל את חולשתה. תפקידו של איש המודיעין הציוני הוא רק לשלם 1,200 שקל תמורת עוד מעוז שנכבש, או לחלופין – להציע לרים אישור בריחה לגן העדן הישראלי תמורת מידע חשוב. שם, מעבר לגדר, היא תזכה בגאולה המיוחלת, מידי הציונים.

במציאות, הנשים הפלסטיניות הן גיבורות, שנלחמות לצד הגברים בכיבוש ונאבקות בשתי חזיתות – פעם בפטריארכיה, ופעם בצבא הדיכוי. מגיע להן קצת יותר קרדיט, אחרי עשרות שנים של הקרבה עצמית ומאבק בלתי פוסק, למען חירותן כנשים ולמען חירותן כנשים בפלסטין.

שכונה שהפכה סמל לעוול. שוטרים עוצרים מפגינה פלסטינית בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

במציאות, הנשים הפלסטיניות הן גיבורות. שוטרים עוצרים מפגינה פלסטינית בשייח' ג'ראח (צילום: אורן זיו)

אכן, נשים במצבי מצוקה הן טרף קל לניצול מיני, כלכלי ותעסוקתי, ואם הן תחת הכיבוש, הן עלולות ליפול קורבן לניצול על רקע לאומי, כפי שאני מכנה זאת. התופעה של נשים ונערות מוחלשות ונפגעות אלימות שמגיעות למחסום עם מספריים, למשל, כדי להתאבד, היא תופעה ידועה ולא מדוברת דיה. עוד לא נמצא הבמאי האמיץ שיעסוק בה באמת, בלי לומר: "מרביצים לה בבית, לכן החייל במחסום יציל אותה במקרה הטוב, ו'ינטרל' אותה במקרה הרע, ואז היא תהפוך לשהידה מהוללת".

זו המורכבות והעומק שחסרים לי בסרט הזה, והפספוס הגדול שלו. חבל שבמקום לדון לעומק בתופעה, ולנתח את הקשר הישיר בין דיכוי מיליטנטי לדיכוי מגדרי, אבו אסעד בחר לזעזע את העולם עם גופה העירום של שחקנית מוכשרת, לצד טקסט חלש ומלא ניגודים, ונאומי סרק על נאמנות ומוסר. אמנם הוא הצליח לעורר דיון ציבורי סוער, אבל כזה שתקוע בעירום עצמו, ולא עוסק כלל בתופעת ניצול של נשים פלסטיניות בידי זרועות הכיבוש.

מלבד שתי השחקניות הגדולות, יתר השחקנים חלשים ולא משכנעים, ומדקלמים את הטקסט בצורה טכנית ולא אמינה. לדעתי, מדובר בסרט שאינו עומד בסטנדרטים שאנחנו מצפים לקבל מבמאי בסדר הגודל ובחשיבות של האני אבו אסעד.

שתי השחקניות הראשיות עומדות כיום בחזית המתקפה הציבורית לבדן. מנאל עאווד הוכרזה כבוגדת לאומית – בדיוק כמו הודא מהסלון, שמוצאת להורג בסוף הסרט. מייסא עבד אל-האדי נצלבה וירטואלית והותר דמה, אחרי שכינו אותה "כוכבת הפורנו הראשונה של פלסטין", בלי לזקוף לזכותה היסטוריה מפוארת של עשייה קולנועית ברמה עולמית, שבמסגרתה הצליחה לא פעם ולא פעמיים להביא בכישרון נדיר סיפורי נשים פלסטיניות לוחמות וגיבורות.

גם במציאות הנשים פלסטיניות נשארו לבד במערכה. לעם המיואש והמתלהם הזה, שמתחבא מאחורי ערכי הצניעות והאדיקות הדתית, כנראה נוח לשים על כתפיהן את כל עוולות הכיבוש והפטריארכיה גם יחד.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פגיעה בכבוד המת. הפטריארך הלטיני של ירושלים, פיירבטיסטה פיצבאלה, במסיבת עיתונאים בבית החולים הצרפתי בירושלים (צילום: אורן זיו)

פגיעה בכבוד המת. הפטריארך הלטיני של ירושלים, פיירבטיסטה פיצבאלה, במסיבת עיתונאים בבית החולים הצרפתי בירושלים (צילום: אורן זיו)

הכנסיות הנוצריות: "אלימות המשטרה בהלווית אבו עאקלה - פגיעה בחופש הדת"

"לא היתה שום הצדקה לפיזור האבלים במכות ובאלות", אמרו ראשי הכנסיות הקתוליות במסיבת עיתונאים בירושלים. מנהל ביה"ח הצרפתי סיפר שהמשטרה הודיעה שאם יונפו דגלים, היא תפזר את הלוויה בכוח

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf