בין איימן עודה לעלי סלאם: סוף עידן פוליטיקת ההשתלבות

ח"כ איימן עודה בדיון בוועדת הכנסת, ב-24 ביוני 2025 (צילום: אורן בן חקון / פלאש90)

בשבוע שעבר התרחשו שני אירועים מכוננים, שעשויים להשפיע השפעה דרמטית על עתיד הפוליטיקה הפלסטינית בישראל. הראשון היה הדיון הראשון בוועדת הכנסת סביב הדחת חבר הכנסת איימן עודה (הדיון השני התקיים היום, ובו אושרה ההדחה בתמיכת ח"כים מהאופוזיציה). האירוע השני היה החלטת משרד הפנים להדיח את ראש עיריית נצרת, עלי סלאם, ולהקים ועדה קרואה שתנהל את העיר – אחרי שבמשך כמעט שנה העירייה לא הצליחה למצוא נוסחה לפינוי האשפה.

במקביל לאירועים האלה הופץ ברשתות החברתיות סרטון אייקוני מהעבר הלא רחוק, שבו בזמן ראיון של איימן עודה לתקשורת הישראלית עוצרת מרצדס לבנה, שבה יושב עלי סלאם, שנבחר לא מזמן לראשות העיר, ומתחיל לגדף את עודה ולתקוף אותו על כך שלטענתו ההפגנה בנצרת שהוביל עודה "הורסת לו את העיר".

הפסילה הפוליטית של שני האישים האלה אינה רק מתקפה על פוליטיקאים ערבים, אלא סיום עידן של שתי פרדיגמות מנוגדות שהובילו את הפוליטיקה הערבית בשני העשורים האחרונים. מצד אחד עמד עודה, שעם כניסתו לכנסת הציב במרכז את רעיון השותפות הפוליטית בין ערבים ליהודים. באופן עקבי, בכל ראיון והפגנה, הוא הדגיש את חשיבותה של השותפות הזאת. מיד אחרי 7 אוקטובר הוא גינה את המתקפה, וביקש מהציבור הערבי לנהוג באחריות. עם זאת, עודה המשיך לשמור על שיח פלסטיני אותנטי ומוסרי, שמגנה את הכיבוש ומתנגד לעליית גורמים קיצוניים, גם במחיר סיכון השותפות עם מפלגות יהודיות ציוניות – כפי שבא לידי ביטוי בראיון עם נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", שבו הצהיר לראשונה מנהיג פלסטיני על נכונות עקרונית להיכנס לקואליציה תחת תנאים מסוימים.

אחרי ההצלחה ההיסטורית של הרשימה המשותפת בבחירות 2020, אז השיגה 15 מנדטים, הוביל עודה מהלך שנוי במחלוקת של המלצה על בני גנץ לראשות הממשלה. הצעד עורר ויכוחים חריפים בתוך הרשימה, אך בסופו של דבר התקבל – עד לרגע שבו גנץ ריסק את הפרויקט של עודה, מה שהוביל להידרדרות ממושכת של הרשימה. עודה הציע אז לגנץ את תמיכת המפלגות הערביות ללא דרישות ממשיות, מתוך פחד מהמשך שלטון נתניהו ועליית כוחות פשיסטיים. גנץ בחר לזנוח את ההמלצה הזאת, בהחלטה פוליטית קצרת רואי שהעידה על חוסר הבנתו את התהליכים בחברה הערבית, במיוחד בקרב אלה שהאמינו בשותפות יהודית-ערבית.

מהצד השני ניצב עלי סלאם, ראש העירייה בעיר הערבית החשובה ביותר בישראל – נצרת. סלאם הוביל פרדיגמה הפוכה לחלוטין מעודה. הוא החזיק בגישה נטולת עקרונות מוסריים-לאומיים, שמתנגדת לפוליטיקה עם תוכן פלסטיני שמניע את הציבור להפגין ולמחות. האסטרטגיה של סלאם היתה לעקוף את המפלגות הערביות ולפעול ישירות מול משרדי הממשלה. במסגרת זאת הוא אף החמיא לשרים ימנים מובהקים, כמו איילת שקד (שלדבריו, הוא "התאהב בה").

סלאם החזיר למעשה את דפוס "פוליטיקת המוכתרים" מתקופת הממשל הצבאי. אך בעוד אז לא היה למנהיגים פלסטינים מרחב פעולה אמיתי, החלטתו של סלאם לוותר על פוליטיקה לאומית נעשתה מבחירה מודעת ומתוך אמונה שגישה ממלכתית-ביורוקרטית תביא תקציבים לעיר. הימין הישראלי, בתורו, חיבק את סלאם. נתניהו ("אבו יאיר") אף הגיע אליו למשרד והתחבק איתו, בחיבוק שמסמל היטב את הברית בין המוכתר לימין.

שתי הפרדיגמות נשענו על הנחת יסוד משותפת: שבצד היהודי יש שותף שיקשיב אם הערבים יפגינו נוכחות לפשרה. עודה האמין שהוא יכול לבנות שותפות עם המרכז-שמאל הציוני, וסלאם האמין שדרכו יכולה להניב שותפות עם מנגנוני המדינה, שהפכו בשנים האחרונות יותר ויותר ימניים. שניהם גילו בסוף שהמציאות שונה בתכלית.

המרכז-שמאל הציוני דחה את עודה משיקולים פוליטיים וניסיון להתקרב להלך הרוח הציבורי בישראל, שהפך יותר ויותר אנטי ערבי. הימין לא שיתף פעולה עם סלאם, כפי שהתברר במובהק מפעולותיו של שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', שהתחיל עוד לפני 7 באוקטובר לפעול לדילול התקציבים לרשויות הערביות. באופן אירוני, השב"כ היה זה שהתגייס למאבק בקיצוץ התקציבים לחברה הערבית, ופרסם "אזהרה חמורה" כי הקיצוץ הוא "איום אסטרטגי".

בציבור הרחב ובמערכת הפוליטית היהודית בישראל הדברים האלה אולי אינם מעוררים עניין רב, אולם בחברה הערבית המסר ברור: המערכת הישראלית דוחה את החברה הערבית גם כשהיא מדברת בשיח מוסרי של שותפות, וגם כשהיא מאמצת שיח ביורוקרטי נטול זהות לאומית.

האירועים הללו ממחישים היטב את מגמת ההקצנה בחברה ובמערכת הפוליטית הישראלית. ספק אם יש כיום פוליטיקאים שמבינים או עוסקים באופן רציני במשמעויות העמוקות של תהליכים אלה, או שיש "מאסטר מיינד" שמנווט את היחסים בין יהודים וערבים. בפועל, ישראל חוסמת באופן שיטתי את האופק הפוליטי של האזרחים הפלסטינים, הן בזירה הארצית, הן בזירה המקומית, בלי קשר לרמת הפשרות שהמנהיגות הערבית מוכנה להציע. בינתיים, מי שמשלם את המחיר הוא הציבור הערבי, שמנסה בכל דרך אפשרית להביא את דרישותיו במישורים הפוליטיים, ופעם אחר פעם נזרק מהמדרגות.

כעת, הכדור נמצא בידי ההנהגה הפלסטינית בישראל. האם להמשיך לחפש דרכים אחרות להשתלבות במערכת הישראלית, בתקווה לשותפות שתמנע הדרה? או שאולי עדיף לשנות כיוון, ולפתח אסטרטגיה פוליטית של התנגדות, חזרה לרחובות והגברת הדרישות הפוליטיות?

דווקא עכשיו, אחרי ההדחה של סלאם וניסיון ההדחה של עודה, המפלגות וראשי הרשויות הערביות חייבים להבין כמה חשוב קיומם של תיאום ושל פעילות משותפת כדי לקדם את האינטרסים של האוכלוסייה הערבית. אם יבחרו ללכת לבדם, המדינה תפעל להחליש אותם עד להדחתם.

עבד אבו שחאדה הוא פעיל פוליטי מיפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2018–2024. כיום מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48