newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בכיר בצלב האדום: "נוכל להשפיע באמת רק כשתסתיים הלחימה"

כריסטיאן קרדון דה-ליכטבאואר מתוסכל מכך שהארגון לא הצליח להשיג גישה לעצורים ולחטופים, אך אומר: "אנחנו ממשיכים להפעיל לחצים". הוא מתאר את הפעולות הרבות שבהן מעורב הצלב האדום, את הקשיים ביצירת תנאי חיים בסיסיים במצב הנוכחי, ואת ההיערכות לתגובה הומניטרית מסיבית. ראיון

מאת:
כריסטיאן קרדון דה-ליכטבאואר, המנהל הראשי לפעולות הגנה על אוכלוסיות מוגנות בצלב האדום הבינלאומי (צילום: באדיבות הצלב האדום)

"אנחנו לא מדרגים סבל אנושי". כריסטיאן קרדון דה-ליכטבאואר, המנהל הראשי לפעולות הגנה על אוכלוסיות מוגנות בצלב האדום הבינלאומי (צילום: באדיבות הצלב האדום)

הוועד הבינלאומי של הצלב האדום, ארגון סיוע הומניטרי שפועל כבר 161 שנה ברחבי העולם, ובישראל מאז 1948, מגדיר את עצמו כ"ארגון ניטרלי ועצמאי, שמשימתו ההומניטרית היא להגן על חייהם ועל כבודם של קורבנות באזורי מלחמה ועימות אלים, ולסייע להם". לעיתים קרובות ארגונים הומניטריים מתמודדים מול ביקורת מצד מדינות וארגונים שנמצאים במצב לחימה, ואכן, לאחרונה מצא עצמו הארגון הוותיק נתון לביקורת ציבורית חריפה בישראל, בטענה שלא עשה די כדי לסייע לחטופים בעזה.

כריסטיאן קרדון דה-ליכטבאואר, המנהל הראשי לפעולות הגנה על אוכלוסיות מוגנות בצלב האדום הבינלאומי, מכחיש שהארגון מוטה או מתעדף צד אחד. בראיון לפרופ' ליאת קוזמא הוא מכיר בסבל של שני הצדדים, ומתאר את המצב השורר בעזה כיום, ואת העומס, המורכבות והמכשולים שעומדים בפני פעילות הצלב האדום במלחמה במצב של לחימה מתמשכת.

הצג את עצמך בקצרה.

"אני מכהן כאחראי הראשי לפעולות הגנה על אוכלוסיות מוגנות בצלב האדום הבינלאומי. אני עובד בצלב האדום כבר 18 שנה, 12 מהן בשטח, בעיקר במזרח התיכון. כיהנתי כמעט שנתיים כמנהל הסניף בעזה, גם בזמן ההסלמה ב-2014 (מבצע "צוק איתן"). לאחר מכן הייתי ראש הנציגות שלנו בירושלים, ועבדתי בישראל ובגדה המערבית".

אני בז'נבה עכשיו, וחוקרת את עבודת הצלב האדום בגדה המערבית בין ינואר 1949 לאפריל 1950. כיום, אנחנו שומעים בעיקר על הפצועים וההרוגים, אבל כהיסטוריונית של הרפואה, כשאני מסתכלת על עזה מרחוק, אני חושבת על תנאי תברואה, על רעב, על היעדר שירותי רפואה, ועל חיים בקור ובגשם בלי קורת גג ראויה או בגדים יבשים. אני חושבת גם על חולי סרטן, סוכרת, על אנשים שצריכים דיאליזה או פיזיותרפיה, שאינם יכולים לקבל את הטיפול שלו הם זקוקים. מה אתה יודע על התנאים בעזה בהקשר הזה?

"דבר ראשון, השוואה בין מצב מלחמה אחד לשני היא בלתי אפשרית. אנחנו לא מדרגים סבל אנושי, אפילו שלעתים קרובות מפעילים עלינו לחצים לתמוך, לגנות או להאשים צד אחד או אחר. אנחנו עוסקים בסיוע הומניטרי, אנחנו לא פוליטיקאים.

"ממה שאני שומע מעמיתים ומקהילות בעזה ובישראל, סבל קיים בשני הצדדים. בשני הצדדים יש הורים שנמצאים בחרדה עמוקה. אני נמצא בקשר רציף עם עמיתים וחברים בעזה, שמספרים לי שבשלושת החודשים האחרונים הם נעקרו ממקומם שלוש פעמים, והותירו מאחור קרובי משפחה בלי לדעת אם הם מתים או חיים, וכעת הם מתמודדים עם משבר הומניטרי עצום וצפיפות חסרת תקדים.

"מהצד השני, אני שומע מעמיתים וחברים ישראלים על הסבל הנורא של החברה כולה, שעדיין נמצאת בהלם, וכל כך הרבה משפחות תוהות אם אי פעם ייראו שוב את יקיריהם, שנמצאים בשבי בעזה כבר יותר מ-100 ימים ולילות… וזה ממשיך, וזה נהיה גרוע יותר. המצב הזה, בשני הצדדים, הוא לא אנושי ופשוט בלתי מתקבל על הדעת.

רכב של הצלב האדום שבו החטופים הראשונים שהשתחררו בעסקה עם חמאס, במעבר רפיח ברצועת עזה, ב-24 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

"אני שומע מעמיתים וחברים ישראלים על הסבל הנורא של החברה כולה, שעדיין נמצאת בהלם". רכב של הצלב האדום שבו החטופים הראשונים שהשתחררו בעסקה עם חמאס, במעבר רפיח ברצועת עזה, ב-24 בנובמבר 2023 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש90)

"אתן לך הצצה אל מה שקורה בעזה, ולא בהכרח שומעים עליו. מאות אלפי אנשים נאלצים לגור במקלטים, בתי חולים, בתים של קרובים, או לישון במכונית שלהם או ברחוב, אחרי שהבתים והשכונות שלהם הפכו לעיי חורבות. במחוז רפיח התגוררו לפני 7 באוקטובר כ-300 אלף איש. כיום, רוב אוכלוסיית עזה, 1.6 מיליון איש, מצאו שם מפלט.

"גם לפני 7 באוקטובר רצועת עזה הייתה מקום צפוף מאוד, אבל כיום, בדרום הרצועה, אנשים נמצאים בכל מקום, וצפיפות היתר מגיעה לרמות מדאיגות. אוהלים מוקמים בכל מקום. הרחובות מלאים באנשים, וכמעט אי אפשר לזוז. עמיתים וחברים מספרים לי שהם גרים פתאום עם עוד מאות אנשים, מה שמשפיע לרעה על המשפחה שלהם, וגורם למתחים ולאלימות, ואפילו מפצל את המשפחה.

"אני מבקש להבהיר, בכל הנוגע לעזה, לא עברנו ממצב נורמלי למשבר הומניטרי מורכב. עברנו ממצב שברירי מאוד מלכתחילה למה שניתן להגדיר כיום כאסון הומניטרי. נקודה. בנוסף לכל זה, הלחימה נמשכת באינטנסיביות רבה ביום ובלילה, גם במקומות שאמורים להיות 'בטוחים'. ילדים מבועתים. דור שלם מצולק לכל החיים".

מה רואה הצלב האדום בכל הנוגע לרעב?

"לרצועה מגיע מעט מאוד מזון. ב-2014 הייתי בקשר רציף עם מתאם הפעולות בשטחים. תמיד היה קו אדום ברור. בכל לחימה שמתרחשת בעזה, שומרים על ערוץ החיים, ומעבר כרם שלום נשאר פתוח. קרו מקרים שבהם במשך כמה שעות המעבר נחסם ומשאיות לא יכלו להיכנס מסיבות ביטחוניות. זה קורה לפעמים, למרבה הצער. אבל באופן כללי היה ברור שצריך לשמור על ערוץ החיים הזה. ועכשיו, ההחלטה הראשונה שהתקבלה ממש בתחילת המלחמה היתה לעצור את זה כמעט לגמרי.

"רק לסבר את האוזן: לפני המלחמה, עברו 500 משאיות מדי יום. עכשיו, בימים הטובים ביותר, בזמן שחרור העצורים והחטופים, המקסימום היה 200 משאיות, פחות ממחצית ממה שהיה בעבר, והצרכים בטח הוכפלו פי 10. מאז 7 בנובמבר, לא פועלות מאפיות בעזה בגלל המחסור בדלק, מים וקמח חיטה והנזק הרב שנגרם מההפצצות.

>> עם התפשטות הרעב והצמא, בעזה מפחדים מ"מוות איטי"

>> המצב ברפיח קטסטרופלי: "ילדים בוכים מרעב"

"התוצאה הראשונה היתה שהמחירים זינקו בחדות, ורוב האנשים מתקשים לרכוש מזון. למשל, ביצה אחת ברפיח עולה היום דולר אחד. דוגמה נוספת היא שבצפון, אנשים התחילו לעשות לחם מקמח בשר (שמשמש בעיקר להכנת מזון לבעלי חיים). זה ישפיע באופן חמור על בריאותם.

"בנוסף, ב-2014 עדיין היתה מעט חקלאות בחלקים מסוימים של רצועת עזה, בעיקר באזור הגבול. כל זה נהרס עכשיו. משפחות נאבקות להשיג אפילו את מוצרי המזון הבסיסיים ביותר. הורים מוותרים על ארוחות כדי להאכיל את ילדיהם. אם הגישה המוגבלת למזון הזאת תימשך, תהיה לזה השפעה קשה על בריאותם של אלפים בעזה, במיוחד ילדים ואוכלוסיות פגיעות אחרות, כמו קשישים, נכים, נשים הרות ומדוכאי חיסון.

"אין שום דבר שדומה אפילו לתגובה הומניטרית מאורגנת, מכיוון שהמשך הלחימה לא מאפשר דבר כזה. בין אם בגלל סכנה להפצצות באזור או ביזת המכוניות שלנו, כי אנשים פשוט גוועים מרעב. הסיכונים הביטחוניים לא קשורים רק ללחימה, אלא מגיעים לפעמים מאוכלוסייה מותשת ומורעבת. אני שומע מעמיתים דברים שמעולם לא שמעתי בעבר. לפעמים לעובדי הסיוע אין ברירה אלא לפנות אתרי חלוקת מזון בגלל בעיות אבטחה כאלה".

פלסטינים מחכים לארוחה חמה שמכינים מתנדבים, ברפיח בדרום רצועת עזה, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"אם הגישה המוגבלת למזון תימשך, זה ישפיע לרעה על בריאותם של אלפים בעזה". פלסטינים מחכים לארוחה חמה שמכינים מתנדבים, ברפיח בדרום רצועת עזה, ב-26 בינואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

אחרי מלחמת 1948, בתי החולים העיקריים בפלסטין המנדטורית נשארו בצד הישראלי, ובגדה המערבית היו רק שני בתי חולים קטנים, בחברון ובשכם. אני מבינה שהיום בעזה בתי החולים נפגעו קשות.

"מערכת הבריאות בעזה נמצאת כולה במצב הישרדותי, ולא יכולה להתמודד עם המספר הגדול של הפצועים והחולים. רק שלושה בתי חולים עדיין מתפקדים, וכנראה שבימים הקרובים יישארו רק שניים, לאוכלוסייה של 2.3 מיליון איש. אלה העובדות, וזה אסון. תחשבי על המקום שבו את גרה וכמה בתי חולים מתפקדים סביבך. תחשבי כמה קרובי משפחה יש לך שמטופלים כעת במחלה כזאת או אחרת. בעזה אין כמעט דבר כזה. הם מתמקדים כיום רק בהצלת חיים ותגובות חירום. לא יותר מזה.

"שני צוותי מנתחים של הצלב האדום מטפלים בפצועי מלחמה בבית החולים האירופאי בעזה. הם מטפלים באנשים עם פציעות חמורות שזקוקים להתערבות רפואית מורכבת. גם שם, האספקה החיונית, כמו תחבושות למשל, הולכת ואוזלת".

האם בתי חולים וצוותים רפואיים מותקפים במיוחד?

"עובדי מערכת הבריאות ותשתיות הבריאות בעזה נמצאים בסכנה ברורה. לרוע המזל, זה המצב מאז היום הראשון, והוא נמשך מאז.

"לעולם לא נפסיק לחזור על זה, בקול רם וברור: שני הצדדים צריכים לנקוט בכל אמצעי הזהירות כשמבצעים התקפה ליד בית חולים או צוותים רפואיים. חייבים לכבד בתי חולים ואמבולנסים. דיני הלחימה ברורים מאוד בעניין: יש להימנע מהתקפה ולהגן על בתי חולים כל העת. אנחנו מבינים שקשה מאוד להילחם באזור מאוכלס בצפיפות, אבל זו הסביבה הקיימת, וחייבים לפעול בהתאם לחוק ההומניטרי הבינלאומי, גם ישראל וגם חמאס.

"בשדה הקרב העכשווי – ועזה אינה חריגה כאן – לעתים קרובות מדי מופרים העקרונות הבסיסיים של המשפט הבינלאומי, שהם: פרופורציונליות, זהירות והבחנה. זו גם הסיבה שאנחנו צריכים לקיים דיאלוג מתמשך עם כל הצדדים, כדי להזכיר להם את המחויבויות שלהם, אבל גם להביא לידיעתם מקרים שמעלים חשש להפרת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, שאנחנו רואים בשטח".

ב-1949 היה חשש גדול מהתפרצות של מגיפות. הצלב האדום חשש מהתפרצות טיפוס, דיזנטריה, מלריה ואפילו כולרה. מה קורה עכשיו?

"היעדר גישה למים נקיים ולתברואה יוצר סיכון משמעותי להתפרצות מחלות כמו שלשולים, דיזנטריה, צהבת נגיפית A וטיפוס המעיים. עמיתים אומרים לי שכל המחלות שמועברות במים כבר נמצאות בעזה, או כמעט כולן. אתמול אמרו לי עמיתים שהם חוששים מהתפרצות של כולרה ומחלות מדאיגות אחרות. מרכזי טיפול רפואי ראשוני כבר עמוסים מדי גם כך, וסובלים ממחסור באספקה של ציוד רפואי. ההשלכות של כל זה מיידיות ממש".

ומה לגבי שירותי בריאות לעקורים בתוך עזה? ב-1949 היו מרפאות קטנות של הצלב האדום וביקורי רופא שבועיים במחנות הפליטים. האם יש כיום מישהו שעובד עם אלה שלא יכולים להגיע לבתי החולים?

"כל מה שקשור לטיפול רפואי ראשוני, מחלות כרוניות וכדומה, כמעט לא מטופל כיום. הדבר הראשון בסדר העדיפויות הוא הצלת חיים במתחמי הניתוחים. רוב עובדי הרפואה, המקומיים והבינלאומיים, כבר סובלים מעומס יתר בגלל מצב החירום, וכל השאר מוזנח. יש עשרות אלפי אנשים שזקוקים לטיפול רפואי ולשירותים רפואיים שאי אפשר להשיג כיום בעזה, כולל לסרטן, ניתוחי לב, מחלות כרוניות וכדומה. מה שאנחנו יודעים ממספר האנשים שנמצאים כיום בבתי החולים הוא שמי שלא מצליח להגיע לבית חולים נמצא כנראה באוהל שלו, בתנאי מזג אוויר קשים, ולא מקבל טיפול רפואי… וחלקם כנראה מתים ממחלות אחרות".

מה תפקיד הצלב האדום כיום?

"אנחנו פועלים בכמה חזיתות, מתמיכה בצוותי בתי החולים בעזה באמצעות שליחת צוותי מנתחים ועד סיוע לגורמים מקומיים בתיקון תשתיות מים וחשמל שנהרסו. אנחנו גם ממלאים תפקיד של מתווך ניטרלי, שעזר למשל בשחרור הבו-זמני של עצורים פלסטינים וחטופים ישראלים. אני מאמין שהערך המוסף שלנו קשור גם לעובדה שאנחנו מדברים עם כולם, ובמקרה הזה הזכרנו לחמאס ולרשויות בישראל – הפוליטיות והביטחוניות – כמו גם למדינות שתומכות בהם, את המחויבויות החוקיות שלהם. אנחנו עושים את זה כל הזמן, ללא הפסקה, ונמשיך לעשות את זה ככל שיידרש.

"אנחנו גם ממלאים תפקיד מפתח בכל הנוגע לעצורים ולחטופים. זה אתגר מאוד גדול עבורנו, באווירה הנוכחית. לפני 7 באוקטובר, זו היתה אחת מהפעילויות המרכזיות של הצלב האדום בארץ: ביקור אצל אלפי עצורים פלסטינים, כדי להבטיח שהם מוחזקים בתנאים הולמים, מקבלים יחס הוגן, ויכולים לקיים תקשורת עם קרובי משפחה בגדה המערבית ובעזה. הפעילות הזאת הושעתה ב-7 באוקטובר, ומאז, למרות העובדה שאלפים נוספים נעצרו בזמן הזה, לא הצלחנו לקיים אפילו ביקור אחד.

"בעזה, כידוע, לא הצלחנו עדיין, למרבה הצער, לבקר את החטופים הישראלים. היינו ברורים מאוד בעניין, מאז היום הראשון, ואמרנו שבראש ובראשונה אסור לקחת אנשים כבני ערובה, ושחמאס חייב לשחרר את כולם מיד, בלא תנאים. חזרנו על המסר הזה שוב ושוב, גם בפומבי.

הפגנה מול מטה הצלב האדום בתל אביב, ב-9 בנובמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"אף אחד לא באמת מבין כמה שאנחנו מנסים, כל הזמן, בכל דרך אפשרית, לקבל גישה". הפגנה מול מטה הצלב האדום בתל אביב, ב-9 בנובמבר 2023 (צילום: אבשלום ששוני / פלאש90)

"מעבר למה שהצדדים אמורים לכבד בזמן סכסוך והגישה שצריך לתת לצלב האדום, העובדה שאנחנו לא יכולים לבקר את העצורים ואת החטופים בעיצומם של הקרבות היא מקור לתסכול רב ואפילו לכעס. אנחנו מודעים לכך שאף אחד לא באמת מבין כמה שאנחנו מנסים, כל הזמן, בכל דרך אפשרית, לקבל את הגישה הזאת. כמו תמיד, ובכל מקום שבו אנחנו עובדים, אנחנו מתעקשים ונמשיך להפעיל לחצים, בכל האמצעים שעומדים לרשותנו, עד שנשיג תוצאות מוחשיות.

"היבט חשוב נוסף קשור ללחימה עצמה. הצלב האדום מתקשר מאחורי הקלעים כל הזמן עם שני הצדדים וכל צד אחר שיכול להשפיע. המצב כיום דורש הרבה יותר פעולה פוליטית גם מהמדינות שתומכות, מייעצות ומשפיעות על הצדדים לסכסוך, בגלל התפקיד שהן אמורות למלא כצדדים לאמנת ז'נבה: 'לכבד את המשפט ההומניטרי הבינלאומי ולוודא שאחרים מכבדים אותו'.

"וחוץ מזה, יש לנו גם תפקיד הומניטרי מוחשי יותר. אנחנו מעורבים בסיוע בתחומי הבריאות, המים והתברואה, הביטחון הכלכלי והמזון. אנחנו עובדים עם שחקנים מקומיים, במיוחד הסהר האדום הפלסטיני. למשל, אנחנו מסייעים, בנוכחותנו, בתיקון של משאבת מים או קו חשמל שנהרסו בהתקפות. לפעמים אנחנו מתקנים צינור או קו שיכול להשיב גישה למים ולחשמל לאלפי אנשים. אף שבימים אלה התנועה שלנו מוגבלת ומסובכת בגלל המצב הביטחוני, אנחנו מנסים לעשות יותר דברים כאלה.

"בנוגע לתחום הבריאות, יש לנו – וזו רק טיפה בים – שני צוותי מנתחים שעובדים בעזה. הם עושים משמרות עם הצוותים שעדיין עובדים שם. רופאים ומנתחים מפחדים להיכנס ולצאת מבית החולים, הם מפחדים שיפגעו בהם ומפחדים לעבוד בתנאים הקיימים. אנשים מגיעים כל הזמן, ואנשים שנעקרו מביתם מחפשים מחסה קרוב לבתי החולים.

"סוגיה חמורה נוספת כיום בעזה קשורה לשרידי הגופות שעדיין תחת ההריסות ואנשים שעדיין נעדרים. ראשית, תמיד קיים חשש להשלכות הבריאותיות והתברואתיות של המצב הזה. שנית, ההיבט הפסיכולוגי של חוסר היכולת לקבור ולהתאבל על יקיריך. זה תחום שיש לנו מומחיות בו: אנחנו מדברים עכשיו עם שני הצדדים על כך שאנחנו צריכים גישה, לא רק כדי להביא מזון ותרופות ולשקם את הגישה למים, אלא גם לצורך תמיכה בהגנה האזרחית, או מה שנותר ממנה – לפנות את ההריסות, להוציא את הגופות, לסייע בזיהוי, ובסופו של דבר לוודא שמשפחות יכולות להתאבל.

עובדי הצלה מנסים לחלץ ניצולים מתחת להריסות אחרי הפצצה ישראלית ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-24 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"כשקהילות לא יכולות לקבור ולהתאבל על המתים, נשארים רגשות קשים במשך שנים רבות". עובדי הצלה מנסים לחלץ ניצולים מתחת להריסות אחרי הפצצה ישראלית ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-24 באוקטובר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

"זה דבר חשוב מאוד, שראינו במקומות אחרים, ושיש לו השלכות לטווח הארוך מאוד. מניסיון, כשקהילות לא יכולות לקבור ולהתאבל על המתים, וזה בבירור המקרה גם עבור פלסטינים וגם עבור ישראלים, נשארים רגשות קשים במשך שנים רבות, ואלה יפגעו במאמצי פיוס ודיאלוג עתידיים.

"לבסוף, הבעיה הגדולה כיום היא שהלחימה לא מפסיקה. ברגע שאפשר להתחיל לזוז, אפשר להתחיל לחשוב ולהיות שאפתן בנוגע לתגובה ההומניטרית. אם הצדדים והמדינות שמשפיעות עליהם יצליחו לאפשר להכניס יותר סיוע ולהשיג הפסקת אש, אז הארגונים ההומניטריים, כולל הצלב האדום, ייכנסו לפעולה. אנחנו נערכים לתגובה מסיבית, להתחיל לשקם את החיים, לשקם תשתיות חיוניות, לשקם את מערכת החינוך, לשקם משפחות, ואולי יום אחד גם לאפשר קצת תקווה.

"אין זמן לאבד, והארגונים ההומניטריים יוכלו להשפיע רק אם השחקנים הפוליטיים והצבאיים יגלו אומץ, מנהיגות ומחויבות אמיתית לעתיד בר קיימא, ויסיימו את הסבל חסר התוחלת הזה, שהצלב האדום וארגונים רבים אחרים רואים בשני הצדדים, ובמשך יותר מדי זמן".

ליאת קוזמא היא פרופ' חברה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון והאסלאם וכן המופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית. הראיון התקיים ב-31 בינואר 2024

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
פרופ' רפאל גרינברג (צילום: אורן זיו)

"אנחנו אמורים להיות גאים ולבנות עתיד חדש, והעתיקות שלנו מורידות אותנו כל הזמן". פרופ' רפאל (רפי) גרינברג (צילום: אורן זיו)

"האסונות שלנו נחגגים בארכיאולוגיה. אנחנו ממש קבלני חורבן"

ספרם החדש של הארכיאולוגים רפי גרינברג ויאניס חמילקיס עוסק בשימוש הדומה שנעשה בארכיאולוגיה קולוניאלית בישראל וביוון לצורך ביסוס הזהות המערבית ומחיקת שכבות היסטוריות "עודפות" בדרך אל העבר המכונן. אבל הארץ שלנו, מזכיר גרינברג, אינה לבנה. ראיון

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf