בזמן שהמפלגות הערביות מתווכחות, הדמוקרטים מדברים עם הרחוב

בתוך שבועות הגדיל את מספר הופעותיו בתקשורת הערבית ואת היקף סיוריו ביישובים ערביים. יו״ר מפלגת הדמוקרטים, יאיר גולן, בכנס בגבעת חביבה, 6 בינואר 2026 (צילום: טל גל / פלאש90)

במשך תקופה ארוכה נמנעתי מלכתוב בהרחבה על הסכסוכים בין המפלגות הערביות סביב הקמת הרשימה המשותפת. התחושה היתה שהדיון הזה שולי עד כדי גיחוך, לנוכח המציאות המקומית של מעשי רצח יומיומיים, היעדר ביטחון אישי וקריסת האמון בממסד, ובמקביל גם לנוכח המציאות האזורית – המלחמה בעזה, באיראן ובלבנון. הכתיבה על המפלגות הערביות נראתה עניין משני, אפילו משני מאוד.

>> עבור נתניהו, הפשיעה היא נכס פוליטי: יותר ייאוש, פחות הצבעה

בשבועות האחרונים כבר לא יכולתי להתעלם מכך. לא משום שהסוגיות האחרות נחלשו, להפך. הפשיעה בחברה הערבית הולכת ומקצינה. אתמול (רביעי) נרצחה לילא ג'הג'ה, בת 9 מערערה. ככל הנראה, במהלך ריב, אביה התכוון לירות בקרוב משפחה, אך פגע בה. שלשום נרצח באעבלין רופא השיניים ד"ר יחיא קסום בעקבות סכסוך בין משפחתו למשפחה אחרת. באותו אירוע נפצעו בנו הקטן וקרוב משפחתו. בתחילת השבוע, בעקבות סכסוך שכנים, נרצח בנצרת סלאח זועבי, גבר בשנות השישים לחייו. יהיו מי שיגידו: "זו בעיה חברתית, תרבותית". לא אתכחש לכך – קיימות בעיות חברתיות ותרבותיות בחברה שלי. אבל הן לא היו מגיעות לכדי מעשי רצח יומיומיים אלמלא זכו לנרמול מצד הרשויות, משום שמי שאמור להילחם בתופעה הזאת פשוט אינו נלחם בה: החוק אינו נאכף, רוצחים אינם מובאים לדין, והנשק זמין לכל דורש. עד לא מזמן המשטרה עוד העמידה פנים שאכפת לה: היא היתה מגיעה לזירת הפשע, אוספת ממצאים וחוקרת. ברוב המקרים החקירה היתה מסתיימת בלא כלום. עכשיו אפילו המעט הזה כבר לא קורה. הרצח בנצרת התרחש ביום שני בבוקר. המשטרה שלחה לזירת האירוע ניידת, שהוצבה בכניסה לשכונה רק בערב יום שלישי. היא לא טרחה לאסוף תיעוד ממצלמות האבטחה בשכונה, וגם לא תרמילי כדורים.

והם אפילו לא מתביישים בכך. בתגובתו הרשמית ציין דובר המשטרה כי מתוך 114 מקרי רצח בחברה הערבית מאז תחילת השנה (עד למועד פרסום הטקסט) הוגשו רק שמונה כתבי אישום. ככה, בלי בושה.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

דווקא משום שהמציאות המקומית והאזורית נעשית עגומה יותר, כבר אי אפשר להתעלם מהמתרחש בזירה הפוליטית. הבחירות מתקרבות, והאמת המרה היא שהתקווה היחידה לבלימת טירוף הפשיעה בחברה הערבית, הטרור היהודי בגדה והמלחמה בעזה ובאזור כולו היא החלפת הממשלה הזאת. אפשר לשמוע את זה כמעט מכל אדם ברחוב הערבי; כל עוד נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר יושבים בממשלה, אין סיכוי שמשהו ישתנה לטובה. אין כאן אשליה שממשלה אחרת תביא פתרונות קסם. אבל לפחות נדמה שיהיה עם מי לדבר, ושאולי יתאפשר לתקן כמה דברים, גם אם באופן חלקי בלבד. זו תקוותו של טובע הנאחז בקש.

בין המשותפת לדמוקרטים

בזמן שהרחוב הערבי כמעט כולו מסכים שיש להפיל את הממשלה הזאת, וכשחלק מהסקרים מצביעים על עלייה אפשרית בשיעורי ההצבעה בחברה הערבית, במיוחד אם הרשימה המשותפת תוקם מחדש, המפלגות הערביות ממשיכות להתווכח.

בימים האחרונים נרשמו כמה התפתחויות. חד"ש, תע"ל ובל"ד הודיעו על הסכמה ראשונית להקמת הרשימה המשותפת, לאחר שראשי המפלגות הודיעו כי הם מקבלים את רעיון "הרשימה הטכנית", שמנסור עבאס מקדם כבר תקופה ארוכה ושהמפלגות האחרות דחו עד כה. שלושת ראשי המפלגות קראו לעבאס ולרע"מ להצטרף ליוזמה, אלא שעבאס ממשיך להציב מכשולים בדרך, האחרון שבהם הוא דרישתו להתחייבות מצד שאר המפלגות שלא יתקפו אותו או את הקואליציה, אם יחליט לפרוש מהרשימה ולהצטרף לממשלה לאחר הבחירות. נכון לעכשיו, הדיונים נמשכים והתמונה עדיין אינה ברורה, למרות האווירה החיובית יחסית לנוכח הצהרות הוועדות שפועלות להקמת המשותפת מחדש.

הדיונים נמשכים והתמונה עדיין אינה ברורה, למרות האווירה החיובית יחסית. ראשי בל"ד, תע"ל וחד"ש ורע"מ, אחרי חתימה על מזכר הבנות להקמתה מחדש של הרשימה המשותפת בסח'נין, ב-22 בינואר 2026 (צילום: שימוש סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים)

לפני שנה, עוד היתה למפלגות אפשרות לדבר עם הציבור בכנות ובגובה העיניים, ולהודות שניסוי הרשימה המשותפת כשל – הן משום שלא החזיקה מעמד הן מסיבות אחרות; ושהאפשרות הטובה יותר היא ריצה בשתי רשימות נפרדות, עם הסכם עודפים ואווירה חיובית ומכבדת ביניהן. אבל המפלגות בחרו לטמון את ראשן בחול ולהמתין להתפתחויות, והיום קיים חשש שהציבור ידחה גם את האפשרות הזאת, בעיקר על רקע הדיבורים של כל המפלגות על הקמת המשותפת מחדש. במילים אחרות, כל אפשרות שאינה המשותפת כבר אינה מקובלת על ציבור הבוחרים.

גם אי אפשר יותר להתעלם מהעובדה שיש מי שמפעילים לחץ נגד הקמת המשותפת מחדש, בעיקר מתוך המחנה המתנגד לנתניהו. המאמר שפרסם רביב דרוקר לפני כמה ימים שיקף היטב את העמדות הללו. ברובו, מחנה מתנגדי נתניהו מעוניין בקולות הציבור הערבי, אבל אינו מחויב לשינוי אמיתי במדיניות. רשימה משותפת עשויה להביא מספר גדול יותר של מנדטים, על חשבונו וגם על חשבון מחנה נתניהו. רשימה משותפת בת 16 מנדטים עשויה למנוע מנתניהו להקים ממשלה. אלא שבמקביל היא עלולה להחליש את מחנה המרכז-שמאל ולהפוך אותו לתלוי לחלוטין במפלגות הערביות. זהו תרחיש שמובילי המחנה הזה אינם אמיצים דיים כדי להצהיר עליו בפומבי או לפעול לפיו. לכן הם מתנגדים למהלך ומנסים להכשילו.

מפלגת הדמוקרטים, בראשות יאיר גולן, פועלת בתקופה האחרונה בחברה הערבית באופן בולט במיוחד. למרות הביקורת עליה, היא עושה עבודה פוליטית רצינית, שלעיתים נדמה שהיא אינטנסיבית יותר מזו של המפלגות הערביות עצמן. בדמוקרטים מבינים שמחנה המרכז-שמאל היהודי אינו מסוגל להרחיב את בסיס התמיכה שלו בתוך החברה היהודית, בעוד שבקרב חלקים נרחבים מהחברה הערבית הולכת ונשחקת האמונה במפלגות הערביות (במיוחד אם המשותפת לא תוקם מחדש), ויותר ויותר אנשים מחפשים שינוי של ממש בסוגיות הביטחון האישי, האלימות, תכנון ובנייה, והשפעה פוליטית.

בתוך שבועות הגדיל גולן את מספר הופעותיו בתקשורת הערבית ואת היקף סיוריו בנצרת וביישובים ערביים נוספים. הוא העניק ראיונות ארוכים ל"כל אל-ערב", "רדיו א-נאס" ו"רדיו א-שמס", שבהם דיבר על תוכניות מתאר, עצירת הריסות בתים, המאבק בפשיעה ושילוב ערבים במוקדי קבלת ההחלטות. גולן אף העלה אפשרות למינוי שר ערבי בממשלה עתידית, הצהיר כי ימנע מאיתמר בן גביר להגיע למסגד אל-אקצא, והדגיש את התנגדותו לכל שינוי בסטטוס קוו במקום.

אבל גולן ומפלגתו אינם מסתפקים בהצהרות ובראיונות לתקשורת. הם משקיעים בעבודת עומק מחושבת, הן ברמת התדמית הן ברמת השיח: הסרטונים מתורגמים לערבית, הפוסטים מנוסחים בערבית ישירה, מתפרסמות ברכות לחגים, הם מקיימים סיורים בשוק העתיק של נצרת, נפגשים עם סוחרים ובעלי עסקים, ואף נעזרים במוזיקה ובשירים שמעוררים נוסטלגיה בזיכרון הערבי הקולקטיבי.

מעשי רצח יומיומיים זוכים לנרמול מצד הרשויות. ההפגנה נגד הפשיעה בחברה הערבית בסח'נין, 22 בינואר 2026 (צילום: מיכאל גלעדי / פלאש90)

גם נעמה לזימי וגלעד קריב פעילים מאוד. קריב במיוחד מעורר עניין בחלקים שונים של הציבור הערבי. עמדותיו החריפות נגד הימין והמתנחלים, והשיח העיקש שלו על שלום ושותפות יהודית-ערבית, לצד אזהרותיו מפני קריסת הרעיון, זוכים להדים חיוביים. העמוד של קריב בערבית עמוס בפרסומים יומיומיים על אלימות, פשיעה, הכיבוש ודמוקרטיה. קריב משמיע קול יהודי ברור, שאינו מהסס לדון בנושאים שהפכו לאחרונה לטאבו פוליטי. כל זאת בזמן שנוכחותן והשפעתן של המפלגות הערביות מצומצמות הרבה יותר.

ניכר כי חלק מהתגובות לפעילותם של חברי הכנסת מטעם הדמוקרטים הן חיוביות. אנשים סבורים שהמפלגה ממלאת את החלל שהותירו המפלגות הערביות, השקועות במאבקיהן הפנימיים; שלכל הפחות מדובר במפלגה שמנסה לדבר עם הציבור בשפתו ולדון בכנות בסוגיות היומיומיות שמטרידות אותו, במקום להסתפק בסיסמאות. בזירה הפוליטית כבר נשמעות הערכות לא רשמיות שלפיהן הנוכחות הזאת עשויה להניב כמה מנדטים מהרחוב הערבי, במיוחד אם תחושת האכזבה מהמפלגות הערביות תימשך.

דמוקרטים, אבל עדיין ציונים

אך התמונה מורכבת יותר מכפי שנדמה. לצד התגובות החיוביות, עולים גם לא מעט ספקות וביקורת – לא רק כלפי המפלגה עצמה, אלא גם כלפי עצם הרעיון של הישענות מחודשת על מפלגה ציונית, שאומנם מציגה שיח שונה, אך לא בהכרח מבקשת לשנות את המשוואה הפוליטית. מבקרי המפלגה טוענים כי אנשי הדמוקרטים מנסים לנצל את הזעם בחברה הערבית יותר משהם מבקשים להציע פרויקט ממשי לשינוי המציאות הקשה. אותם מבקרים מעלים שאלה עמוקה יותר, הנוגעת למבנה הממסד הישראלי עצמו ולא רק לדמויות כמו נתניהו, סמוטריץ' או בן גביר.

הוויכוח הזה תפס תאוצה לאחר שסומייה בשיר ואיהאב שליאן הכריזו כי בכוונתם להתמודד בפריימריז של הדמוקרטים. בעוד יאיר גולן, נעמה לזימי וגלעד קריב מנסים להציג שיח הקרוב יותר לערכים של שותפות, שלום והתנגדות לימין הקיצוני, העמדות של בשיר ושליאן נתפסות לעיתים כנוקשות יותר, קרובות יותר לשיח הציוני המסורתי ואף לחלק מהרעיונות המזוהים עם הימין.

בשיר, התומכת באופן מוצהר בשירות אזרחי, עוררה ביקורת חריפה, בעיקר מצד פעילים ואנשי רוח שראו בה ניסיון ליצור מודל של "ערבי מקובל ישראלית", יותר מאשר ביטוי אותנטי למצב הרוח הפוליטי ברחוב הערבי. שליאן, קצין לשעבר, מציג עמדות בנושאים רגישים ומעוררי מחלוקת אף יותר, ובהן קריאותיו להפרדת זהויות בין הנוצרים למוסלמים ותמיכתו בשירות צבאי. תגובתו של שליאן לסערה שהתעוררה בעכו סביב פרשת בית הספר טרה סנטה והתלמידה שעטתה חיג'אב עוררה כעס, לאחר שהגן על "ייחודיות החינוך הנוצרי" ועל זכותם של מוסדות לשמור על אופיים וזהותם. במקום ששליאן יעסוק במצוקות היומיום, רבים ראו בעמדתו תמיכה במדיניות "הפרד ומשול", העלולה לפצל את החברה הערבית.

אבל השאלה שעדיין מרחפת מעל היא האם הדמוקרטים רואים באזרחים והאזרחיות הערבים שותפים פוליטיים אמיתיים, או רק מאגר קולות שנועד להציל מחנה, שבעצמו נמצא במשבר בחברה היהודית. נכון לעכשיו, נדמה שמדובר בניסיון "לארוז מחדש" את השמאל הציוני בערבית – עם הרבה מוזיקה, נוסטלגיה ומילים יפות – אבל ללא תשובה ברורה לשאלה מהם גבולות השינוי, בעיקר כשמתחילים לגעת בלב היחסים בין המדינה לאזרחיה הערבים, בסוגייה הפלסטינית ובנושאים כמו לבנון ואיראן.

הדיבור על הבחירות ועל הזירה הפוליטית הערבית כבר אינו נראה "שולי" כפי שנראה לפני כמה חודשים. אנחנו נכנסים לחג הקורבן כשמעל ראשי האנשים רובץ צל הפשיעה שאינה נעצרת, אפילו בימי החג; הפחד המתמיד מהתרחבות המלחמה בלבנון או מהתלקחות עימות גדול יותר מול איראן; המצב ההולך ומידרדר בעזה ובגדה; ועכשיו גם הזירה הפוליטית הערבית, שניצבת בפני רגע מכריע, שעשוי לבנותה מחדש או להביא לקריסתה.

אווירת החג אינה מורגשת. כולם חוששים מעוד בשורה: ידיעה על רצח נוסף, התחדשות האזעקות או פריצתה של מלחמה נוספת. חברה שלמה חיה כבר זמן רב במצב של המתנה, בלי לדעת כיצד יסתיים: בהידרדרות נוספת או בהזדמנות להתחיל לנשום מחדש.