בהחלטה להישאר בקואליציה בי-ם, מרצ בחרה להיות רלוונטית
במשך שנים ארוכות, מרצ בחרה בצדקנות על פני רלוונטיות. כך היא כמעט הפילה את ממשלת רבין ועזרה להפיל את ממשלת ברק. זה מה שעמד מאחורי הדרישה לפרוש בגלל מינויו של אריה קינג. למזלם של הפלסטינים בעיר, הצדקנים הפסידו
לאורך העשורים האחרונים לא אחת ניצבה מרצ בפני צמתים רבים שבהם נאלצה להכריע בין הצדקנות האידאולוגית שבה לבין הרלוונטיות הפוליטית שלה. זו בחירה, שמפלגות רבות נאלצות להתמודד עמה לא אחת, אך בניגוד למרצ הן עושות זאת במינון ואיזון בין שתי האפשרויות. מרצ, כמעט ללא הבחנה, בוחרת בצדקנות על פני הרלוונטיות. התוצאות ידועות. מרוב צדקנות אידאולוגית מרצ מכשילה את עצמה מלהגשים את האידאולוגיה שלה.
בשנות ה-90' מרצ החלה לערער את יציבות ממשלת רבין השנייה. המשבר שיצרה שולמית אלוני אומנם הסתיים בחילופי הובלה בתוך המפלגה, אך הוא היה עלול להפיל את ממשלת אוסלו, אותו הסכם שעד היום מנפנפים בו בגאווה במפלגה. אם לא היה אוסלו, מה הייתה שווה הצדקנות הנפלאה של אנשי מרצ?
את רעידת האדמה שמרצ ניסתה לחולל בממשלת רבין היא השלימה בממשלת אהוד ברק. ועל מה הקריסו את הממשלה לתוך עצמה? על פרעות אוקטובר? על ה"אין פרטנר"? הלוואי. העברה של כמה מיליוני שקלים למוסדות חרדיים הפכה לקו אדום, שבשבילו היה שווה ליצור משבר שהביא בסופו של דבר לאובדן השלטון ליותר מעשרים שנה, כפי שהתברר בהמשך. הרבה צדקנות, מעט הישגים.
ומה שבעיני צריך להיות חרפה למחנה השמאל כולו הוא ההחלטה ב-2006 להצביע נגד הגבלת כהונה של ראש ממשלה, שיש נגדו כתבי אישום. מי היה מאמין שמפלגה, שהיום כל נציגיה נאבקים כנגד ממשלה שבראשה עומד אדם עם שלושה כתבי אישום של שוחד, מרמה והפרת אמונים, הצביעה נגד הגבלת כהונת ראש ממשלה עם כתבי אישום. היום גדולי המטיפים, אז אחרוני המתפשרים.
אבל בחודשים האחרונים קבוצה של אידאולוגים אמיתים, שמוכנים לקחת גם סיכונים, מחזירים את מרצ לזירה הפוליטית ומשיבים לה את הרלוונטיות שהיא כל כך איבדה. מזה כמה שבועות מתנהל בתוך סניף מרצ-ירושלים ויכוח אמיתי, אידאולוגי ותוסס סביב נושא שאכן קשה להכריע בו. האם על סיעת מרצ בעירייה לפרוש מהקואליציה העירונית בשל מינוי של גזען כהניסט לתפקיד סגן ראש-העיר, או שמא להישאר ולהמשיך להיאבק על ירושלים טובה וצודקת יותר.
הדיון הזה הוקדם בכמעט שנה לאחר שראש העיר, בעקבות משבר הקורונה, ויתר על התקווה לצרף את הטוען לכתר, עופר ברקוביץ' (יו"ר האופוזיציה בעיר) והחליט להקדים את מינויו של אריה קינג. מינוי, שהיה אמור לקרות במחצית הקדנציה, מתרחש ממש כעת.
כמי שישב בכל דיוני הנהלת הסניף וכלל הסניף, וכמי שהצביע בשתי ההצבעות השונות שנערכו, אני יכול להעיד שלא היה מדובר בהחלטה פשוטה. איני יכול להגיד מה עבר בראשם של חבריי לפורום ההנהלה, אך אני יכול להגיד שאני עצמי התלבטתי קשות האם נכון להסתכן ולהיות עלה תאנה או שאולי שווה לנו להמשיך להיאבק עד הסוף על צביונה של ירושלים ולמען אזרחיה החילונים והפלסטינים. אני עצמי שיניתי את הצבעתי. בפעם הראשונה הצבעתי נגד ההישארות בקואליציה ואילו בפעם השנייה הצבעתי בעדה.
העובדה שבשנה וחצי הראשונות לכהונתו ראש העיר, משה לאון, מקיים את הקלישאה של "להיות ראש העיר של כולם" מעודדת מאוד ונותנת שמץ של תקווה לקראת העתיד. הוא מסתמן כמי שמעוניין להכיל גם את האחר, יהודי או ערבי, ועד כה פעל באופן שהקים עליו ביקורת מימין והביא לו חיבוק דוב משמאל. העובדה שהוא ביקר במזרח העיר, דאג להעניק שירותים מוניציפאליים לתושביה, ניחם אבלים פלסטינים, תמך וסייע לנפגעות ונפגעי אלימות מגדרית, העביר תקציבים לבית הפתוח ומקשט את העיר לקראת מצעד הגאווה – אלו חלק מהדברים שמקלים את הישיבה תחת ראש עיר שאינו איש מחנה השמאל, ואף רחוק מכך.
אבל אני אבקש לעמוד על הסיבה, שהכריעה את הכף מבחינתי וגרמה לי להמיר את הצבעתי. הטיעון המרכזי של אלו שדרשו יציאה מהקואליציה הוא שעלינו להציב קו אדום אידאולוגי ועלינו לעמוד בו, ואם לא נעמוד בו, לא נוכל לראות בעצמנו עוד כאנשי שמאל. רבים אף השוו את הסיטואציה למצב מדומה בכנסת, שבו מרצ תצטרף לממשלה שחברים בה חניכיו של כהנא.
ובכן, המצב שונה לחלוטין. בכנסת יש לא מעט קולות ערבים-פלסטינים שיוכלו לזעוק את זעקת של מדוכאי הכיבוש והגזענות. לעומת זאת, ליותר מ-300,000 פלסטינים החיים יום יום תחת הכיבוש בירושלים, יש פה אחד. הפה הזה הוא פיה של נציגת מרצ במועצת העיר, לורה ורטון.
אני שואל את הדוגלים בצדקנות מה יפגע בנו אידאולוגית קשה יותרו כאנשי שמאל: האם נשב ונילחם באופן בלתי מתפשר בגזענות והכהניזם, לא משנה איפה ומול מי; או אם לא נשמיע את קולם של מאות אלפי פלסטינים שאין להם נציג אחד אפילו במועצת העיר. התשובה שלי היתה ברורה.
תושבים פלסטינים בעיר ביקשו שלא נעזוב את הקואליציה העירונית. בעוד אלו שדרשו שנעזוב את המבצר גייסו 40 חתימות כדי לקיים את הדיון בהנהלה הארצית, נציגי ההישארות התחמשו במכתב שיזמו תושבים במזרח העיר וחתמו עליו יותר מ-60 תושבים בבקשה שנמשיך להיות להם לפה ולמתווך שיפנה את תשומת הלב של ראש העיר לצרכיהם ולכאבם.
לעניות דעתי, אין לשמאל זכות קיום בלי לעמוד לצידו של החלש. גם אם לא הצביע לנו, אנחנו הפה של מי שאין לו אפשרות אחרת. אין שליחות יותר מוסרית מזו. אז האם חטאנו לצדקנות של מרצ? אולי, גם על כך אני מערער. אבל האם אנחנו מקיימים את האידאולוגיה שלנו כאנשי שמאל? אין לי ספק בכך. האם בחרנו את הבחירה הנכונה? נדע בעתיד, אבל לפחות נהיה שם כדי לגלות את זה.
אודי פלג הוא יו"ר התא הסטודנטיאלי של מרצ באוניברסיטה בירושלים וחבר הנהלת סניף מרצ בירושלים
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן