newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בדרום הר חברון, ליום האדמה יש משמעות עכשווית

ב-1999 גירשה ישראל את התושבים הפלסטינים משטח נרחב בדרום הר חברון. הם חזרו לעבד את אדמותיהם ומאז הם נאבקים יומיום מול התנכלויות המתנחלים והצבא. שיחה עם שני חקלאים פלסטינים שרק רוצים להישאר על האדמה שלהם

מאת:

אתמול פלסטינים ברחבי הארץ ציינו את יום האדמה. השלושים במרץ. בתאריך הזה, בשנת 1976, ישראל הפקיעה אלפי דונמים של אדמות פלסטיניות בגליל ובנגב כדי לייהד את האזורים האלו. אבל התהליך לא התחיל ולא נגמר ב-1976.

"לכם מותר להקים וילה בתל אביב, ולי אסור לגור במקום היחיד שאני יכול". מוחמד חמאמדה באדמות שלו (צילום: באסל אל-עדרה)

"לכם מותר להקים וילה בתל אביב, ולי אסור לגור במקום היחיד שאני יכול". מוחמד חמאמדה באדמות שלו (צילום: באסל אל-עדרה)

ב-2021, גם אני סובל מהמדיניות הזו של ייהוד הארץ. נולדתי באזור הררי שנקרא מסאפר יטא. יש כאן 12 יישובים קטנים של חקלאים, הגרים על אדמותיהם הפרטיות מזה דורות. במשך שלושים שנה ישראל עושה הכל כדי לגרש אותנו מכאן ולקחת את האדמה.

לרגל יום האדמה הלכתי לשוחח עם שני שכנים שלי. אנשים מבוגרים, שאני אוהב מאד. שאלתי אותם על האדמה שלהם ועל הניסיון של אחרים להשתלט עליה. העדות החשובה שלהם מדגישה, לדעתי, את הסיבה שחשוב להמשיך לציין את יום האדמה גם ב-2021: כי התהליך הזה, של גירוש ונישול, נמשך בכל הכוח. יום יום.

מחמוד חמאמדה, רועה צאן, אל-מופקרה

מחמוד התהלך בשדה הירוק עם הצאן שלו כשעצרתי אותו לשיחה. עכשיו אביב, והכל פורח. ביקשתי ממנו לספר לי על זיכרונותיו, לחזור אחורה בזמן ולהתקדם לאט עד היום, עד הרגע הזה. וכך אמר לי:

"נולדתי במערה עתיקה, שחצב אבא שלי, ביישוב קטן בשם אל-מופגרה, בצפון מסאפר יטא. בשנת 96' הגיע לאזור מתנחל בשם דוב. הוא הציב אוהל, באמצע הדרך היחידה שחיברה את מסאפר יטא, כלומר את 'פרברי יטא' – אל העיר הגדולה – אל יטא.

"לא היו אז דרכים אחרות אל העיר כמו היום, והנוכחות שלו שם, באמצע הדרך, הרסה לנו את החיים.

"דוב עשה בעיות לכל רועי הצאן שעברו בדרך הזו אל ביתם במסאפר או אל העיר. אני זוכר את זה. כך זה התחיל.

"כמה חודשים אחר-כך דוב ומתנחלים אחרים תקפו חבר שלי – את מוחמד רבעי. הוא גר ביישוב שסמוך אלי. הם גירשו אותו מהמערה בה חי והרסו לו את הבית מבפנים. זו הייתה ההתחלה של המאחז חוות מעון. המתנחלים הניחו קרוונים, וגירשו מהאדמות שלהם את כל הפלסטינים שהיו קרובים אליהם.

"בשנת 99' האלימות של המתנחלים הייתה מפחידה מאוד. אני זוכר שזה הרגיש ממש כמו סכנת מוות. הם נהגו להשקיף ולחפש רועי צאן, וברגע שהרועים היו מגיעים אל אדמות המרעה שלהם, האדמות עליהן רצו המתנחלים להשתלט – הם פשוט היו יורדים, מגיעים מהחורשה, ומפרקים אותם במכות. עם אלות, וכלי עבודה, ומחבטים.

"אני זוכר פעם אחת, ב-99', שפוצצו את החבר שלי, מפדי, ברמה כזאת קשה, שכשהחיילים הגיעו וראו אותו נחנק מהדם של עצמו, הם מייד פינו אותו לסורוקה.

"המתנחלים נהגו לתקוף אנשים ואז להתלונן לצבא, ולספר שהם אלו שהותקפו. זו הדרך. ככה משתלטים על אדמה. באלימות.

"אבל האלימות הגדולה, באותה שנה, הייתה דווקא של המדינה. ה-14 לנובמבר, 1999, זה תאריך שאף-אחד לא ישכח: ביום ההוא, הצבא הישראלי גירש את כל תושבי הכפרים של מסאפר יטא. יותר מ-700 איש נזרקו מביתם.

"הטיהור האתני הזה התחיל מהכפר שלי, מאל-מופגרה. אחר-כך המשיכו לעוד יישובים: שעב אל-בוטם, וביר אל-עד, וג'ינבא. בכוח גררו את האנשים מהבתים. מילאו את הבולדוזרים של הצבא ברהיטים, בתכולת הבית, ושפכו את הכול ליד הכביש הראשי – שמוביל לעיר הגדולה, ליטא. לשם רצו לגרש אותנו. לשם רוצים לגרש אותנו עד היום.

"התירוץ לגירוש: אנחנו נמצאים בתוך שטח אש. אלא שישראל הכריזה על שטח האש הזה בשנות השמונים, ואני נולדתי פה, באדמה הזו, הרבה קודם לכן. איזה מין דבר זה להכריז שטח אש על אדמות של אנשים? וחוץ מזה, הם רוצים שנעבור ליטא, אבל האדמה שלנו לא שם! היא פה, במסאפר יטא. לאן נלך? מה, ניקח אדמה של אנשים אחרים?

"ביום ההוא, יום הגירוש ב-99', הצבא עצר את אח שלי, מוחמד, ועוד בחור צעיר מהיישוב. פחדתי מאד על המשפחה שלי. אחרי שגורשנו, הצאן שלנו נשאר מאחור, בכפר, ואף אחד לא דאג לכבשים. ככה, בן רגע, מאות בני-אדם הפכו לפליטים. ואני רוצה לנצל את המעמד כדי להודות לתושבי תוואני, היישוב הסמוך, שפתחו את הבתים שלהם בזמנו, וקלטו אותנו, את כל הפליטים.

"שישה חודשים ארוכים וקשים היינו ככה, זרוקים בלי בית. גולים מאדמתנו. אני זוכר שכתבו על זה בחדשות. זוכר שאברהם בורג, מהכנסת, הגיע לראות את המצב שלנו. אני זוכר שהזמינו אותי לתל אביב, להיפגש עם חברי כנסת, לספר להם מה קרה לנו. הם אמרו: אתם בדואים, מה העניין הגדול. אמרו את זה כדי להצדיק את מה שהם עשו לנו.

"הם אמרו: אסור לכם לחזור לשם. ואני אמרתי להם: אנחנו לא בדואים, אלא חקלאים, אנו זורעים את האדמה שלנו, וגרים בה, זה הרכוש שלנו, אדמה פרטית, למה לכם מותר להקים וילה בתל אביב, ואני, ששם המערה שלי, והאדמה שלי, והבית – ביישוב אל-מופגרה, לי אסור להיות שם, במקום היחיד בו אני יכול לחיות. למה?

הריסה בכפר אל רכיז בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

הריסה בכפר אל רכיז בדרום הר חברון (צילום: ויסאם השלאמון / פלאש 90)

"אחרי שישה חודשים, בזכות עורכת הדין הנפלאה נטע עמאר, חזרנו ליישובים שלנו. היא סירבה לקבל את הטענה של הצבא, ואמרה: אין שום חוק בעולם שיגרש תושבים מהבתים שלהם כדי שהצבא יתאמן שם.

"אז חזרנו לבית, נכון, אבל הקושי לחיות שם רק הלך וגבר. הצבא התנכל לנו. מאז ועד היום, כל מה שאנחנו בונים, כל אוהל, כל קרוון, נהרס על ידי הצבא. העמדנו עמודי חשמל ליישוב – והצבא הרס. המסגד של היישוב – הצבא הרס. את הבית שלי – הצבא הרס. פעמיים.

"בכנות, מאז שחזרנו לפה, אחרי הגירוש של 99', הניסיון לגרש אותנו לא פסק. רק החריף. הלחץ מתמשך, בכל יום, בכך שהם לא נותנים לנו אישור לבנות שום דבר, ולא מאפשרים לנו להתחבר לתשתיות הכי בסיסיות. החלום שלי? זה לגור בבית נורמלי, עם קירות אמיתיים, בלי צווי הריסה, בלי לפחד שהוא ייחרב בכל רגע.

"בשנת 2004 ישראל בנתה מאחז מעל היישוב שלי. ממש צמוד. לקחו בערך 500 דונם מהאדמה שלנו, והתחילו להניח שם קראוונים. גם שלוש בארות מים, שהיו של היישוב, נלקחו על ידי המאחז, וגם הדרך הראשית אליו חותכת את אדמותינו.

"אחרי שהמאחז הוקם, הוציאו אותו משטח האש, אבל אותנו השאירו בתוכו, למרות שהמרחק שלנו מהמאחז, שנקרא אביגיל, הוא רק כמה עשרות מטרים. את המתנחלים מאביגיל, שהגיעו בשנת 2004, חיברו לכל התשתיות שרק רצו.

"מאז שנת 99', אז גירשו אותנו בכוח, חלפו יותר מ-20 שנים. אבל המדינה ממשיכה להתעקש שצריך לגרש אותנו. הסיבה היחידה שזה לא קרה עד עכשיו היא כי במשך כל השנים האלו הסוגייה הזו נידונה בבית המשפט העליון.

"השנה צפוי להתקבל פסק הדין סביב הגירוש שלנו. המאבק הזה, על האדמה שלנו, נמשך כבר יותר מ-20 שנה. אני בוודאות אישאר כאן, כי זו האדמה שלי. אין לי אחרת. כאן נולדתי, כאן אני גר, כאן האישיות שלי התעצבה, כאן זה… מי שאני".

החג'ה חלימה, רועת צאן, אל-מג'אז

אחרי הפגישה עם מחמוד המשכתי דרומה, אל יישוב אחר במסאפר יטא, שנקרא אל-מג'אז. הוא נמצא קרוב לקו הירוק, אבל אין שם גדר, לא רואים היכן עובר הגבול. פגשתי שם רועת צאן, אישה מבוגרת וחייכנית, בשם חלימה. היא הייתה נסערת:

"פקח של רשות הטבע הגיע עכשיו וגירש אותי מאדמות המרעה שלנו. זה כל הזמן קורה. יש לו מפה, והוא מסלק אותנו כשאנחנו עם הצאן רועים על אדמתנו ואומר: אתם נמצאים בשמורת טבע. אסור.

"בבית בו נולדתי, במערה של המשפחה, אומרים לנו שזה שטח אש. כשאנחנו רועים צאן, זו שמורת טבע. מה יהיה. אני לא יודעת.

הפגנה בדרום הר חברון נגד הריסות הבתים (צילום: יובל אברהם)

הפגנה בדרום הר חברון נגד הריסות הבתים (צילום: יובל אברהם)

"בשנת 99' גירשו אותנו מכאן. הלכנו ליישוב אחר, סמוך, שנקרא אל-דקיקה. אבל ראינו שבאותה שנה הצבא התאמן שם, עם טנקים, שעברו בין הבתים, וזה הפחיד אותנו. לא ידענו מה לעשות. הפכנו לפליטים. עם הזמן חזרנו לבית ממנו גורשנו, לאדמות שלנו, כדי לרעות את הצאן ולזרוע את השדה. בכל פעם שהיינו רואים את הצבא – היינו בורחים.

"פעם אחת חיילים תפסו אותי, כשחזרתי לאדמה שלי, והפקיעו את הטרקטור שחרשתי אתו את השדה. בפעמים אחרות הצבא הביא רחפן שהפחיד את הצאן שלי וגרם לו לברוח, כמו שהמתנחלים עושים לנו היום.

"אני מאד מקווה שהשנה, כשבית המשפט הזה יסתיים, יגיעו לאיזו פשרה ולא יגרשו אותנו מהאדמה שלנו. כי לאן נלך? מי ידאג לנו? מישהו ייתן לנו להתארח באדמה שלו? אף-אחד! אני לא מבקשת כלום. רוצה רק דבר אחד: להישאר באדמה שלי. זהו."

באסל אל-עדרה הוא אקטיביסט וצלם מהיישוב תוואני בדרום הר-חברון. תרגום מערבית: יובל אברהם

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מנורת רמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 באפריל 2021 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

מנורת רמדאן בעיר העתיקה בירושלים, ב-15 באפריל 2021 (צילום: ג'מאל עוואד / פלאש90)

רמדאן 2021: הערבים נוהרים לחנויות, אבל קונים פחות

האווירה בחודש הרמדאן הנוכחי טובה יותר מאשר בשנה שעברה, שבו היה סגר כמעט מוחלט. אבל מצבה של החברה הערבית הורע משמעותית, ומשפחות רבות מוצאות את עצמן קרועות בין רצון למלא את השולחן לבין חשש מפני המשך השקיעה הכלכלית

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf