בדמוגרפיה הציונית, לאום אל חיראן אין מקום על פני האדמה
ההריסה והגירוש של תושבי הכפר הבדואי בנגב נובעים מהתפיסה הציונית הבסיסית, שלפיה הפלסטינים הם אנשים ארעיים במרחב הזה. אבל ייתכן שהאלימות הזו מבטאת גם את הפחד מהקשר העמוק שלהם לארץ הזו
התושבים נשלחו למקום על ידי המדינה, ואף סייעו במאמצי ההגנה על הגבול עם ירדן. אום אל חיראן ביום ההריסה, ב-14 בנובמבר 2024 (צילום: פלאש90)
ביום חמישי תלתה מדינת ישראל עוד קרקפת של יישוב ערבי על חגורת העוולה למותניה: מאות שוטרים הסתערו על הכפר אום אל חיראן בליווי יחידות מיוחדת ומסוקים, הרסו את המסגד, המבנה האחרון שעדיין עמד על תילו, ובכך השלימו את חורבן הכפר לאחר שני עשורים וחצי של מאבק.
אם רוצים לתמצת את כל תולדות העוולה הציונית – על האפליה, הגזענות, הנישול, האלימות, ההיגיון המארגן של העליונות היהודית והאובססיה להנדסה דמוגרפית של המרחב הכרוכים בה – אום אל חיראן הוא המקום להביט בו.
בשיח הישראלי-יהודי, חורבנו של יישוב בדואי בנגב הוא בבחינת כלב נשך אדם, ודאי שאיננו עניין לכותרות. תחת הקטגוריה הנואלת של "כפרים לא מוכרים", ישראל הצליחה בצורה כה מסחררת לתייג את הבדואים כפולשים לאדמות לא להם עד שהחורבן השיטתי של יישוביהם נתפס בקרב הציבור הישראלי כמפגן של משילות. אלא שלא זו בלבד שתושבי אום אל חיראן לא פלשו לאדמות שמהן גורשו סופית השבוע, הם הועברו לשם על ידי המדינה עצמה.
לפני הקמת המדינה, התגוררו תושבי הכפר בצפון מערב הנגב, במקום בו נמצא כיום קיבוץ שובל. הם פונו ממקום מושבם ב-1952 והועברו לאזור יער להב. ב-1956 החליט הממשל הצבאי לעקור אותם שוב, והם הועברו למיקום שממנו גורשו כעת. במשך עשרות שנים התגוררו תושבי הכפר במקום שבו נאמר להם שעליהם להתיישב, בסמוך לקו הירוק, ואף סייעו במאמצי ההגנה על הגבול עם ירדן.
במשך כל השנים הללו, המדינה לא טרחה להסדיר את מעמד הכפר ולא סיפקה לו תשתיות ושירותים בסיסיים כמו חשמל, מים, חינוך או תברואה. הנה הנכלוליות הציונית בכל מערומיה: במשך עשרות שנים מונעים מהתושבים הערבים של הנגב את תנאי המחיה הבסיסיים ביותר, ואז מנחיתים על ראשם את שוט "הפרחת הנגב", שמשמעותו אחת: ייהוד המרחב.
הנגב מהווה יותר ממחצית שטחה של מדינת ישראל. שטחים עצומים בו ריקים. מדוע, אם כך, מתעקשת המדינה להקים את היישוב היהודי החדש (שתחילה אמור היה לשאת את השם חירן, במין רמז נבזי לשם היישוב שעל חורבותיו עתיד לקום, אבל שמו שונה בהמשך ל"דרור" בנבזיות לא פחותה) על ראשו של יישוב בדואי, שהיא עצמה שלחה אליו את תושביו?
נכון שהרס יישובים ערביים לא זר למדינת ישראל מראשית ימיה ממש; יעידו על כך מאות היישובים הפלסטיניים שנחרבו במהלך הנכבה. אבל הסיפור של אום אל חיראן אוצר בחובו רובד נוסף ביחס של ישראל לתושביה הערבים של הארץ, שבלעדיו אי אפשר להבין את הפרויקט הציוני: תפיסת הפלסטינים כאנשים ארעיים.
זהו אחד הביטויים האלימים ביותר של העליונות היהודית, שרואה בפלסטינים אבק אדם, קוביות משחק שאפשר להניע ממקום למקום בהתאם לאינטרסים של הפרויקט הציוני להנדסה דמוגרפית בכל המרחב שבין הנהר לים. המבט הזה הוא חלק מהדה-הומניזציה ההכרחית למי שהמדינה לוטשת את עיניה לאדמותיהם, השכנוע הפנימי העמוק שלאנשים האלה אין שורשים, ועל כן הזזתם ממקום למקום איננה כלל בבחינת עקירה.
לכן אפשר להתעלם במשך עשרות שנים מתביעתם של תושבי הכפרים אקרית ובירעם לחזור לאדמתם לאחר שגורשו ממנה במרמה, לכן אפשר לבצע טיהורים אתניים נרחבים ומואצים בגדה באמתלות של ביטחון ו"שלטון החוק", לכן אפשר להורות למאות אלפי תושבים בעזה להתפנות שוב ושוב ושוב ממקומם ולצפות שאנשים פשוט יערימו על ראשם את כל חייהם ויעברו ממקום למקום בהתאם להוראות הצבא בהתראה אפסית כמעט, ועוד להחשיב את פקודות העקירה הללו כאקט הומני! כמה אנושי הוא הצבא הישראלי ובאיזו מידת חסד הוא נוהג באנשים הללו, כשהוא מאפשר להם לנוע בשיירות המוות ברצועה, נוודים נצחיים, כפי שנועדו בעיני הציונות להיות.
התעלמות של עשרות שנים. חורבות הכפר בירעם (אורן זיו / אקטיבסטילס)
נכון גם שפרויקט ההנדסה הדמוגרפית של הציונות לא מוגבל לפלסטינים בלבד; לסיפור של גבעת עמל יש קווים מקבילים רבים לסיפור אום אל חיראן. גם כאן, שלחה המדינה אוכלוסייה מוחלשת – מזרחים, במקרה הזה – לאדמת סְפר, לא הסדירה את זכויותיה על האדמה, וברגע שערכה של האדמה עלה, גירשה את התושבים בגלל תאוות בצע. חוק ועדות הקבלה הוא ביטוי נוסף לאובססיה הציונית עם ההנדסה הדמוגרפית, המבקשת לוודא ש"האנשים הנכונים" יתגוררו במקומות הנכונים. אבל את הפלסטינים, הציונות הפכה ממש לאנשים על תנאי. בגופם, ברכושם, וגם בזהותם. בבסיס תוכנית "חילופי השטחים" של ליברמן, לימים אביר המרכז הליברלי, עומדת בדיוק אותה הנחה לגבי הארעיות הפלסטינית: היום הם יכולים להיות אזרחי ישראל, ומחר, בהינף אצבע, הם יכולים לחדול להיות כאלה. אנשים ארעיים, עם זהות ארעית.
ואולי בבסיס הנחישות הציונית הזו, לתלוש פלסטינים ממקומם כמדיניות, עומד משהו אחר לגמרי, והוא דווקא הפחד העמוק מהחיבור השורשי, העמוק שלהם לאדמה. אולי זו מין הזיה מטורפת שאם יעקרו אותם מספיק ויטילו אותם ממקום למקום – באמצעות צעדות מוות בעזה, טיהור אתני בגדה, או החרבה אינסופית של היישובים שלהם וגירושם, כפי שקרה באום אל חיראן – לבסוף הם יתייאשו ויעזבו.
לפני שמונה שנים, בשיר הלל שכתב יאיר לפיד לכבוד תנועת "השומר החדש", שהם לדבריו "ישראלים צעירים שחוזרים אל הבסיס של הציונות – עבודת האדמה", הוא התפייט: "אדם שנוטע עץ אינו הולך לשום מקום". יש משהו מדהים באופנים שבהם תת ההכרה מתפרצת לעיתים מהעט, על אפו ועל חמתו של המחזיק בו. הציונות הרי יודעת בדיוק מי נטעו את עצי הזית במרחב, ובכללם אלה שמתנחלים כורתים, שורפים ומשמידים בגדה. אבל גם אחרי עשורים של גירוש, קטל וחורבן, היא מסרבת להפנים שהם אינם הולכים לשום מקום.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
