בג"ץ איפשר לפלסטינים להיכנס, אבל גילה פחדנות
החלטתו של שר הביטחון גלנט לאסור על הגעת פלסטינים ליום הזיכרון המשותף היתה רק התרפסות בפני תומכי ההפיכה המשפטית, וביטולה היה צפוי. אבל הנימוקים של שופטי העליון להכרעתם מעוררים חשש גדול מהעתיד
שופטי בית המשפט העליון יצחק עמית (במרכז), יעל וילנר ואלכס שטיין, בדיון בעתירה נגד החלטת שר הביטחון יואב גלנט לאסור כניסה של פלסטינים לטקס יום הזיכרון המשותף, ב-23 באפריל 2023 (יונתן זינדל / פלאש90)
אף אחד לא התפלא על כך שבית המשפט העליון קבע שיש לאפשר לפלסטינים להגיע לטקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני שמארגנים מדי שנה פורום המשפחות השכולות ו"לוחמים לשלום", שהתקיים אמש. למרות זאת, פסק הדין שנכתב, מעורר תמיהה – ומחייב התייחסות.
ראשית, יש לומר, שכמעט לא היתה לבית המשפט ברירה אלא לקבל את העתירה. פעמיים בעבר התקבלו החלטות של שר הביטחון לאסור על כניסת פלסטינים לשם השתתפות בטקס, וכמעט מדי שנה נאסרה כניסתם של חלק מהמשתתפים. פעמיים קבע בג"ץ כי אין הצדקה לאיסור גורף של כניסה לשם השתתפות בטקס; כי אין לאסור את עצם ההשתתפות בטקס; וכי גם הטלת עוצר כללי אינה הצדקה למניעת כניסה של כלל המשתתפים בטקס, משום שמהסגר מוחרגים אלפים רבים, עובדים במקצועות נדרשים ואחרים.
ההחלטה הנוכחית של שר הביטחון, יואב גלנט, ניתנה בניגוד להכרעות קודמות של בג"ץ, בלא הצדקה שתבחין בין המצב באירועים הקודמים למצב הנוכחי.
גלנט ידע שהחלטתו תבוטל. הוא ידע שהחלטתו מנוגדת לפסיקה קודמת, הוא ידע שעמדת היועצת המשפטית לממשלה היא שאין דרך להגן על ההחלטה. גלנט אפילו לא ניסה להגן על ההחלטה.
אחת הטענות המועלות במסגרת הניסיון להפיכה המשפטית היא שלשרים אין הזכות להציג את עמדתם בפני בית המשפט, אלא אם הם מבקשים זאת ומקבלים אישור ספציפי להיות מיוצגים על ידי עורך דין, שאינו מפרקליטות המדינה. מבחינת גלנט, התמונה ברורה. הוא לא ביקש להציג את עמדתו – השונה מעמדת היועצת המשפטית לממשלה – בפני בית המשפט. ברור כי החלטתו למנוע כניסת המשתתפים הפלסטינים אין בה אלא התרפסות בפני תומכי ההפיכה – הזדמנות להציג עוד מקרה שבו בית המשפט מחליט בניגוד לעמדת הממשלה.
אולם הדבר המעציב בפרשה הזאת הוא ניסוח ההחלטה של שניים משופטי העליון – המצביע על אופן פעולתו הנוכחי של בית המשפט: השופט אלכס שטיין, אחד השופטים השמרנים ביותר בבית המשפט, כותב כי הוא מגיע לאותה המסקנה שהגיע אליה העליון בעבר, "בלית ברירה: שר הביטחון בחר שלא להופיע לפנינו כדי להציג ולפרט את עמדתו ואת שיקוליו – ומכאן פסק הדין אשר ניתן בהיעדר הגנה, אחרי שהיועצת המשפטית לממשלה החליטה שלא להגן על עמדתו של השר". כלומר, אין כאן החלטה עקרונית, המחזקת את חופש הביטוי, חופש התנועה ואת הזכות לקחת חלק בטקס, אלא החלטה טכנית, בהיעדר הגנה בלבד.
השופטת יעל וילנר מגדילה לעשות, וכותבת כי "כשלעצמי, אציין כי התוצאה שאליה הגיע בית משפט זה בפסקי הדין בנושא הנדון אינה מובנת מאליה. ואולם, כפי שציינתי באחת מן הפרשות, אני סבורה כי יש חשיבות רבה לכך שבית משפט זה ידבר בקול אחד לאחר שנקבעה הלכה, לטובת שמירה על ודאות ועל יציבות ההלכה, לא כל שכן בסוגיות עקרוניות […] פן נתנהל כ'בית שופטים', אשר מספר דעותיו כמספר חבריו". כלומר, אף היא לא מחזקת החלטה עקרונית, אלא מעדיפה את אחידות הפסיקה. ניתן היה להבין מדבריה כי לו שטח שר הביטחון את עמדתו, אולי היתה דעתה משתנה.
השופט יצחק עמית, שכתב את פסק הדין, בחר להתייחס לטענות שהועלו נגד בית המשפט בפסיקותיו הקודמות בעניין, כאילו מצא צורך להתגונן מראש, וכתב כי לא מדובר ב"משפחות מחבלים", בתקווה כי האמירה המפורשת תמנע הפצת פייק ניוז. תקווה זה חשוב.
מכל מקום, מדובר בתיק שמתחיל בהחלטה פוליטית ומסתיים בעמדה פשרנית, שלא לומר פחדנית, של שופטי בית המשפט. ההנמקות להחלטה המובנת מאליה הזו צריכות לעורר חשש גדול מאוד מהעתיד, גם אם לא כל מרכיבי ההפיכה המשפטית ייצאו לפועל.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
