כך הפכה ה"נורמליזציה" למילה המתועבת בלקסיקון הפלסטיני

18 שנים מאז האינתיפאדה השנייה, בצד הפלסטיני ישנה הנהגה כושלת ודור צעיר שמכיר רק שליטה ישראלית אלימה, ובצד הישראלי הנהגה מניפולטיבית ודור צעיר שמכיר רק איך לשלוט בפלסטינים באלימות. בשני הצדדים אנשים רוצים שינוי. לשם כך חייבים להפעיל את הדמיון

מאת:

הנה מקבץ של אירועים נקודתיים שחלקם הבליחו לרגע קצר בתקשורת ונעלמו. אחרים כלל לא דווחו. לכאורה אין ביניהם שום קשר, אבל הם מלמדים משהו.

אני מאזין באופן די קבוע ליומני החדשות של קול פלסטין, הרדיו הרשמי של הרשות הפלסטינית, ושומע שהכתבים מדברים על 'בית המקדש המדומה' כאשר הם מדווחים על עליית יהודים להר הבית. ליתר דיוק, הם לא משתמשים בתואר 'יהודים'. הם מדברים על 'מתנחלים'. זו שגרת הלשון לאורך השנים האחרונות. כול יהודי דתי מזוהה כמתנחל. ולמרות מקורות אסלאמיים קלאסיים שמדברים על קיומו בעבר של מקדש יהודי באל-חראם אל-שריף הדיווח הוא על 'בית מקדש מדומה'. אינני חושב שמדובר באינדוקטרינציה מלמעלה או הסתה. אלו דימויים פופולאריים פרי המציאות הנוכחית.

לפני כמה ימים פרסם בן כספית במעריב ובאל-מוניטור ראיון ארוך עם סאיב עריקאת בו תיאר את מתווה הפתרון לפליטי 1948 שהפלסטינים מוכנים לקבל. מה שעריקאת סיכם תואם פחות או יותר את הצעות הנשיא קלינטון משנת 2000, את מתווה יוזמת ז'נבה מ-2003 ואת מגעי עמדת אבו מאזן בשיחותיו עם אולמרט בשנת 2008. בגלל הסערה שקמה נאלץ עריקאת תוך יממה להתנצל. הוא האשים את בן כספית בפרסום שיחה אוף-דה-רקורד, וטען שהוא לא בגד בעיקרון המקודש של זכות השיבה. כול מה שהפלסטינים הסכימו לו היה פתרון על פי יוזמת השלום הערבית והחלטת האו"ם 194.

donate

הצד האלים הוא תמיד חסר דמיון מלבד האשליה שהוא יכול או חייב להישען על כוחו שנים רבות. שוטרים מול מפגינים פלסטינים במזרח ירושלים (סלימאן חאדר/פלאש90)

הצעירים שכמעט היכו את אבו זיאד לא ידעו כלל מי הוא

לפני כשבוע השיק המגזין Palestine Israel Journal במלון אמריקן קולוני שבירושלים המזרחית את גיליונו החדש שמוקדש למלאת עשרים וחמש שנה להסכם אוסלו. האולם היה מלא בדיפלומטים אירופים ופעילי שלום יהודים וערבים. כחצי שעה לאחר תחילת הדיון פרצו לאולם כתריסר צעירים פלסטינים שנראו בני עשרים עד שלושים וכפו על המארגנים לפזר את האירוע. הייתי אמור לדבר, וישבתי לצדו של זיאד אבו זיאד שאת דבריו קטעו המתפרצים.

נזכרתי שלפני כשלוש שנים חוויתי אותה התנסות במלון אמבסדור במזרח ירושלים במסגרת סמינר של פעילי יוזמת ז'נבה בו נפגשה קבוצת פלסטינים מרמאללה עם קבוצה ישראלית מאשדוד לדיון על ירושלים המזרחית. הדוברת הפלסטינית הייתה הינד אל חורי שהייתה השרה לענייני ירושלים ושגרירה בפריס, ואני הייתי לצידה. גם בשבוע שעבר היא הייתה על הבמה לצד עו"ד גלעד שר והלל שנקר. באירוע במלון אמבסדור הם היו שלושה, הפעם הרבה יותר, אבל דפוס פעולתם זהה בשני המקרים: פריצה מהירה לאולם וריצה לבמת הדוברים תוך כדי צעקות, ניפוץ כוסות השתייה וקנקני המים, הטחת המיקרופונים ברצפה, ויצירת הלם. נראה שלמדו משהו משיטות הפריצה של הצבא לבתי פלסטינים.

עבאס ריסק את הקהילה הפוליטית ואת המוסדות הפוליטיים שהתקיימו בעידן ערפאת. הוא נשען על שירותי הביטחון שמשתפים פעולה עם ישראל והמשטר שלו אוטוריטארי. גם ישראל הולכת ומאמצת מאפיינים אוטוריטאריים שהרי אי אפשר לקיים בדרך אחרת את המציאות שישראל מכתיבה בין הירדן לים.

המתפרצים צילמו את המשתתפים ואת הדוברים בטלפונים ניידים, כנראה כדי לעשות להם שיימינג ברשתות חברתיות. המתפרצים צעקו בערבית 'חירות', מחו על קיומו של אירוע נורמליזציה, גינו את הסכם אוסלו, אחד מהם קרא 'כול ירושלים שלנו והיא אסלאמית' וציוו בתוקפנות להתפזר מיד. ישבתי ליד זיאד אבו זיאד. הוא הציע להם את המיקרופון כדי שישמיעו את מחאתם. הם דחו אותו בכעס. הוא החל לומר להם שהכינוס אינו כינוס תמיכה באוסלו, אך הצעירים קטעו אותו בבת אחת ולא היו מוכנים לשמוע אותו. אחד מהם מחה באוזניו על מפגש עם האויב והצביע עלי. אחר כינה את פרופ' חולוד דג'אני שגם היא ישבה על הבמה בוגדת.

האלימות המבוקרת כמעט התדרדרה לפגיעה פיסית. ברגע האחרון מנע מי שנראה כמנהיג הקבוצה מאחד המתפרצים הנסערים להכות את זיאד אבו זיאד. איש מהצעירים הללו לא הכיר את זיאד, גם כשהוא הציג את עצמו בפניהם. הם לא קוראים את הטור השבועי שלו בעיתון אל-קודס ולא יודעים שישב בכלא והיה שר. לא היה להם שום כבוד לגילו. כעבור מספר שעות פרסמה סוכנות הידיעות מען כי הופסק אירוע נורמליזציה שהתקיים בירושלים באמריקן קולוני. ברור מי הכתיב את הנרטיב. זו לא הייתה תקרית או התפרצות רגשית, זה היה אירוע מתוכנן ומובנה.

צעירים מפוצצים אירוע של מגזין ישראלי-פלסטיני במזרח ירושלים:

האלטרנטיבה להנהגות כושלות

בין האירועים הנקודתיים הללו יש חוטים מקשרים. כולם פרי המציאות מאז שנת 2000. שמונה עשרה שנה חלפו מאז פרצה האינתיפאדה והדור הפלסטיני הצעיר לא יודע מציאות אחרת מלבד שליטה אלימה של ישראל במישרין או בעקיפין. רוב הישראלים לא זוכרים שפלסטינים יצאו לרחובות עם ענפי עץ זית כאשר נחתם הסכם אוסלו אלא את הפיגועים. בשני הצדדים הסכם אוסלו אינו מעורר געגועים לתקווה שאולי אפשר להחזירה אלא מציאות עגומה ללא תקנה ותחושת אין מוצא. תחושה זו מולידה אלימות צבאית ישראלית. החייל הישראלי לא מכיר מציאות אחרת מלבד שליטה אלימה באוכלוסייה אזרחית ומנהיגיו מעצימים אותה. ממשלת הימין מעצבת את השיח הדומיננטי בחברה ומציירת את הפלסטינים כדמון שצריך לכלוא אותו. היא מבססת בגדה המערבית מציאות של אפרטהייד על בסיס אתני. באין קו ירוק מציאות זו תקעה כבר רגל אחת בשטח הריבוני של ישראל באמצעות חוק הלאום.

בצד הפלסטיני ההנהגה מבוגרת, חסרת אנרגיה ודמיון פוליטי ומנותקת מהציבור. הדור המבוגר עסוק בהישרדות כלכלית, משותק או מיואש. את ביקורתו הוא מביע רק במשאלי דעת קהל אנונימיים. הדור הצעיר, כאמור, מתוסכל וזועם ומחפש אפיקי פעולה כדי לעצב לעצמו עתיד שונה. אבל לאבו מאזן אין אמון בציבור שלו ובפרט לא בדור הצעיר. עבאס ריסק את הקהילה הפוליטית ואת המוסדות הפוליטיים שהתקיימו בעידן ערפאת. הוא נשען על שירותי הביטחון שמשתפים פעולה עם ישראל והמשטר שלו אוטוריטארי. גם ישראל הולכת ומאמצת מאפיינים אוטוריטאריים שהרי אי אפשר לקיים בדרך אחרת את המציאות שישראל מכתיבה בין הירדן לים.

לא, בין הצדדים אין סימטריה. ישראל היא הצד החזק והכופה והיא פועלת להעצים את שלטונה האתני. כדאי להזכיר שהצד האלים הוא תמיד חסר דמיון מלבד האשליה שהוא יכול או חייב להישען על כוחו שנים רבות. אבל  בחברה האזרחית בשני הצדדים יש קבוצות שרוצות לשנות מציאות זו. אין להם כוח אבל יש להם יכולת להפעיל את הדמיון. במצבים של א-סימטריה הפעלת דמיון פוליטי היא אמצעי הכרחי לשנות את המציאות.

מנחם קליין הוא פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה. ספרו Lives in Common, Arabs and Jews in Jerusalem, Jaffa and Hebron נבחר על ידי ניו רפובליק כאחד מחמשת ספרי העיון הטובים ביותר של 2014. לאחרונה יצא הספר במהדורה עברית בקיבוץ המאוחד, תחת הכותרת "קשורים הסיפור של בני הארץ".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
משפחה פלסטינית בבית להיא שבצפון הרצועה התעוררה לבית מוצף לאחר לילה של גשמים כבדים. (צילום: מוחמד זאנון)

משפחה פלסטינית בבית להיא שבצפון הרצועה התעוררה לבית מוצף לאחר לילה של גשמים כבדים. (צילום: מוחמד זאנון)

בתמונות: הצפות קשות בעזה בעקבות הגשמים הכבדים

הגשמים הרבים שירדו במהלך סוף השבוע הציפו את הרצועה ואילצו עשרות משפחות לעזוב את בתיהן. עיריית נוסייראת קראה לתושבים המתגוררת בקרב שפך ואדי עזה לנקוט במשנה זהירות או להתפנות מהבתים, לאחר שישראל פתחה את הסכר בוואדי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf