את הפוליטיקאים והמשפטנים צריך לחקור על עזה, לא את החיילים

כותב אורח: חגי אלעד

תיאטרון האבסורד המכונה "צה"ל חוקר את עצמו" עבר בימים האחרונים מהפרולוג למערכה השנייה. במחזה זה, ככל שבכלל יש מי שצופה בו בישראל, הגורם המניע את העלילה אינו עשיית צדק – על זה איש אינו מדבר – אלא לכל היותר חיבוטי נפש בנוגע למינון התפאורה הנדרש לשם מניעת "הסתבכות משפטית בינלאומית מביכה".

במחזה זה, שרת המשפטים לשעבר מלהקת את עצמה כמגינתם הפטריוטית של החיילים הפשוטים, שהרי התסריט שבידיה שש לדלג על השורות שעוסקות באחריותה היא לזוועה שחוללנו הקיץ ברצועת עזה: אחריותה שלה, של עמיתיה לממשלה ושל ה"אופוזיציה" התומכת, ולא אחריותם של החיילים הפשוטים שמאחורי גבם מבקשים הפוליטיקאים להסתתר.

במחזה זה, המטייח הצבאי הראשי אלוף דני עפרוני הוא קורבן טראגי הנאבק באומץ נגד ניסיונות מתוך הצבא ומחוצה לו למנוע ממנו ומחוקריו הנחושים לחקור "אירועים חריגים" – אותם "חריגים" שהם מדיניות שאושרה מראש ו/או שתטויח בדיעבד, אותן חקירות שבעבר הובילו בשקדנות מקצועית ללא כלום, והכול בדרך להכשרת "סבב הלחימה" הבא בעזה. קורבן טראגי? הטרגדיה היחידה היא שלמרות שהמחזה הזה כבר הועלה על במותינו בעבר מספר פעמים, ושלמרות שמדובר כעת באטריות מחוממות וממוחזרות לעייפה, עדיין יש מי שבולע בשקיקה את "המאבק על החקירות".

אפשר היה לחשוב אולי, שלנוכח הזוועה בעזה העניין יהיה חקר האמת. כאן ראוי להזכיר על מה מדובר: הרס נרחב, פצועים באלפיהם, מספר שיא של הרוגים ובהם מאות ילדים הרוגים. כל זאת, תוצאה של החלטות מודעות של ממשלת ישראל כיצד להפעיל כוח צבאי בעזה, למרות התוצאות הידועות מראש של מדיניות כזו. נוכח הדברים המחרידים שנעשו בקיץ, חייבים להבין כיצד קרתה הזוועה הזו ומי צריך לשאת באחריות לכך.

אבל איש אינו עסוק בגילוי האמת, ולהבדיל, יש עניין עצום בשוט המשפטי הבינלאומי שהפלסטינים מנסים להניף, ובשאלות טכנו-משפטיות על הדרכים שבהן ניתן למגר את מפלצת בית הדין הפלילי הבינלאומי. למעשה, מתוך ראיית הנולד – צלקות דו"ח גולדסטון – העיסוק הפסבדו-חקירתי הישראלי בעזה כבר החל לפני מספר חודשים, ולא חיכה לחתימה הפלסטינית על אמנת רומא. המטרה החוזרת של כל התרגיל הזה גלויה ומוצהרת: "כיפת ברזל משפטית", כתב הגנה בינלאומי, להציל את החיילים מהגויים.

> אם רק נחקור פשעים לבד, הצטרפות הפלסטינים לביה"ד בהאג לא תהיה בעיה

ילד פלסטיני פצוע שוכב בבית החולים שיפא בעזה, 30 ליולי, 2014. (באסל יאזורי/אקטיבסטילס)

אלא שלא החיילים צריכים להיות מאוימים. כמו בשדה הקרב גם כעת, החיילים הם פיונים שהמפקדים והפוליטיקאים מנצלים לצורכיהם. מתחת לפיונים במדרג נמצאים הפלסטינים בעזה – נטולי פנים ושמות, רק ערמות של גופות והריסות, בשניות המעטות שאנושיותם מנסה לחדור לתודעה – אבל עדיין, החיילים אינם אדריכלי הזוועה. כיפת ברזל משפטית לחיילים? אם לא היה מדובר בתיאטרון, הרי שהשאלות לא היו מונחות לפתחם של הלוחמים, אלא בראש ובראשונה לפתחו של הדרג האזרחי הבכיר, זה ששלח את צבאו לעזה חמוש במדיניות שתוצאתה הידועה מראש הייתה הרג נרחב של אזרחים.

ולא רק הפוליטיקאים. הרי כל זוועה הגונה צריכה שכבה עבה של חוות דעת משפטיות לשם הכשרתה, ערפולה, טמטומה. צה"ל הוא ככלל צבא מסודר, על אחת כמה וכמה כשמופעל כוח צבאי אווירי וחטיבתי, לא במשימות שיטור אינסופיות בגדה אלא בתקיפות בעזה. היעלה על הדעת שלמדיניות הפעלת הכוח הצבאי הזו לא היה אישור משפטי מראש? קשה להאמין. היעלה על הדעת שמי שאישר את המדיניות הזו יהיה ממונה על חקירת עצמו בדיעבד? במסגרת תיאטרון האבסורד, בוודאי.

כפי שצוטט ב"הארץ" לאחרונה, פקיד ישראלי בכיר קבע לאחר הדיון אצל ראש הממשלה בנושא התגובה להצטרפות הפלסטינית לבית הדין הבינלאומי, ש"אנחנו מדינת חוק שחוקרת את עצמה ואנחנו יודעים להוכיח את זה בנקל". ציטוט יפה, שהמילה "חוקרת" עוקרה בו מכל משמעות, בדיוק כפי שבקיץ עיקרו ההפצצות והפרקליטים את המילים "כוונה" ו"מידתיות" מכל משמעות.

תהליך שמטרתו טיוח הזוועה במינימום נזק לאדריכליה תוך הסתתרות פחדנית מאחורי גבם של פקודים אינו "חקירה". זה תיאטרון פוליטי-משפטי-בינלאומי ציני. את זה ממשלת ישראל אכן מוכיחה בנקל.

חגי אלעד הוא מנכ"ל ארגון "בצלם"

> רשיון להרוג: לאן נעלם החייל שירה בגבו של זכאריה דראגמה?