newsletter icon
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אשתו של שובת רעב פלסטיני: "אני מפחדת שהוא ימות"

שני עצירים מנהליים פלסטינים שובתים רעב – האחד כמעט 100 ימים והשני יותר מ-60 – בתביעה לבטל את מעצרם. "הוא מפחד שישאירו אותו שנתיים בכלא כמו בעבר, לכן הוא שובת", אומרת אשתו של ח'ליל עואודה, אחד השובתים

מאת:
שובת רעב כבר כמעט 100 יום. ח'ליל עואודה (מתוך דף הפייסבוק שלו)

שובת רעב כבר כמעט 100 יום. ח'ליל עואודה (מתוך דף הפייסבוק שלו)

שני עצירים מנהליים פלסטינים שובתים רעב במחאה על כליאתם ללא משפט בהוראת השב"כ.

ח'ליל עואודה מהכפר אידנא מסרב לאכול מזה 97 ימים, וראאד ריאן מהכפר בית דקו שובת מזה 62 ימים. בשנים האחרונות השב"כ הסכים לשחרר עצירים מנהליים רק לאחר שביתות רעב ממושכות ממאה ימים, שגורמות לגוף נזק קשה ולפעמים בלתי-הפיך. נראה כי מגמת השחרור האיטי רק מחריפה עם הזמן. הישאם אבו הואש, למשל, שוחרר בפברואר השנה לאחר שביתת רעב שארכה 141 ימים.

יוסף ריאן, אביו של ראאד בן ה-28, הקים אוהל סולידריות עבור בנו ליד ביתם. הוא אמר ל"שיחה מקומית": "אני לא יודע למה עצרו את הילד שלי באופן הזה. הוא למד עבודה סוציאלית באוניברסיטה בירושלים, אבל לא מצא עבודה בתחום. אחר-כך העביר את ימיו בעבודות שמצא כפועל בנייה. מאז שנעצר, הכיבוש מסרב לתת לנו לבקר אותו".

לדבריו, עורכת הדין שמייצגת את הבן מסרה למשפחה שהוא איבד כשלושים קילו ממשקלו. "הוא לא מצליח להזיז את הידיים באופן טבעי, וכל הגוף שלו כואב. הוא כבר לא הולך, ופגש את עורכת הדין שלו כשהוא בכיסא גלגלים".

זו הפעם השנייה שהשב"כ מורה להכניס את ריאן למעצר מנהלי. בפעם הראשונה הוא נעצר בשנת 2019 ל-22 חודשים. צו המעצר המנהלי חתום על-ידי המפקד הצבאי ויכול להתחדש ללא הגבלה, בעוד שלעציר אין אפשרות לדעת מתי ואם ישוחרר. במקרה של ריאן, שבעה חודשים אחרי שחרורו, השב"כ כלא אותו שוב במעצר מנהלי. הוא החל לשבות באפריל השנה.

שש שנים במעצר מנהלי

ח'ליל עואודה, בן ארבעים, מתקרב ליום המאה לשביתה שלו. זוגתו, דלאל עואודה, אמרה ל"שיחה מקומית" כי במצטבר בעלה ישב בבית הסוהר הישראלי לא פחות משש שנים במעצר מנהלי, וכי זו הפעם הרביעית שהוא נכלא כך בלי משפט, בלי כתב אישום, על בסיס ראיות סודיות לכאורה, שאין לו איך להתגונן מפניהן.

רוצה לחזור לראות את הבית. ארבע בנותיו של ח'ליל עואודה (צילום באדיבות המשפחה)

רוצה לחזור לראות את הבית. ארבע בנותיו של ח'ליל עואודה (צילום באדיבות המשפחה)

"בדצמבר 2021, נכנסו אלינו הביתה חיילים בשלוש לפנות בוקר", סיפרה דלאל, "אמרו לבעלי שהוא דרוש למעצר, לקחו אותו, והוא הוכנס למעצר מנהלי. אפשרו לי לבקר אותו רק פעם אחת מאז. הוא אמר לי, בביקור, שהחליט לשבות רעב, כי ישאירו אותו בכלא שנתיים או שלוש כמו שקרה במעצרים המנהליים הקודמים שלו.

"הוא אמר לי: אני לא רוצה להעביר שוב שנים מהחיים שלי תחת דיכוי כזה, בכלא, רחוק ממך ומהבנות שלנו. הדרך היחידה להשתחרר מהדיכוי זה לשבות. אולי אצליח להרוויח כמה שנים מהחיים בחזרה".

מאז שהחל ח'ליל לשבות, דלאל וארבע בנותיו – סילין, בת תשע, נורין, חמש, מריה, שנתיים, ומרים שנה – יושבות בבית, ליד הטלפון, ומחכות לעדכונים מעורך הדין. "ביום רביעי עודכנו שאין יותר בשר על הגוף שלו", דלאל אמרה, "שהוא סובל מלחץ וכאבים בכל הגוף".

השב"ס מפעיל לחצים פיזיים ופסיכולוגיים על שובתי רעב כדי שיפסיקו את שביתתם. כבר ביום הראשון לשביתה, העצירים בדרך כלל נלקחים לבידוד, ומעט הציוד שיש ברשותם נלקח מהם. "החרימו מח'ליל תמונה של ארבע הילדות שלו", דלאל ציטטה מפי עורך הדין שלו.

“היה לי קשה לשמוע שהוא שובת רעב", הוסיפה. "אני מפחדת עליו, שהוא ימות. אני מנסה לעשות הכל כדי לעזור לו, מגיעה לכל מפגני הסולידריות עם האסירים, מדברת עם כלי התקשורת. ברור לי שלחץ עממי ובינלאומי הוא חלק ניכר ממה שבסופו של דבר יוביל אותו להפסיק את השביתה ולממש את דרישתו לצאת לחופשי".

במקביל לשני שובתי הרעב, נמשכת מאז תחילת 2022 החרמת מחאה קולקטיבית נגד פרקטיקת המעצרים ללא משפט. העצירים המנהליים מסרבים להופיע או לאפשר לעורך דין לייצג אותם בהיעדרם בפני בתי המשפט הצבאיים ובפני בג"ץ.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

מלחמת ההשמדה בעזה והרדיפות הקשות כאן בתוך החברה שלנו חיזקו את הרעיון לעזוב את הארץ. אמאני טאטור בבית הקפה שלה בנצרת (באדיבות המצולמת)

אזרחים ערבים חושבים על הגירה: "מוכיחים לנו שאין לנו כאן עתיד"

כמו בחברה היהודית, גם בחברה הערבית שומעים יותר ויותר על אזרחים שעזבו לחו"ל. הפשיעה, הקושי הכלכלי, הגזענות וסתימת הפיות דוחפים אותם החוצה. "אנחנו אוהבים את המולדת, אבל זה נעשה קשה", אומרים המהגרים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf