אשליית חופש הפולחן בירושלים
ישראל הרשמית אוהבת להתהדר בחופש הפולחן המלא שהיא מאפשרת לבני כל הדתות. בפועל, מדובר באחיזת עיניים נוספת מבית היוצר של ההסברה הישראלית
אחד הכלים המרכזיים בארגז ההסברה הישראלי הוא שיח חופש הפולחן. נאמנים לתפיסת ה"וילה בג'ונגל", דוברים ישראליים מדגישים בכל הזדמנות את חופש הפולחן שישראל כביכול מאפשרת למאמיני כל הדתות, בניגוד לשכנותיה הערביות. הטיעון הזה אהוב במיוחד על ראש הממשלה נתניהו, שמקפיד לחזור עליו שוב ושוב. כך, למשל, אמר בברכה המיוחדת ששיגר לרגל חנוכת בית כנסת החורבה בעיר העתיקה בירושלים:
[…] אנחנו גם אפשרנו בפעם הראשונה במשך דורות לבני הדתות האחרים גם הם להתפלל בירושלים, גם הם לשקם את מקומות התפילה שלהם. להתפלל בחופש פולחן מוחלט […] שבנו לבנות את בתי תפילתנו, אבל במקביל אנחנו גם נותנים את אותו חופש הפולחן לדתות האחרות. זה הייחוד של עם ישראל, הוא שומר על מורשתו ומקיים אותה הלכה למעשה, והוא גם שומר על ידי כך על מורשתם של אחרים.
ביקורו של האפיפיור בישראל בחודש מאי האחרון היווה עבור נתניהו הזדמנות נוספת לחזור על רוח הדברים: "ביקורו (של האפיפיור) מהווה הזדמנות להציג בפני העולם את ישראל האמיתית, המתקדמת, המודרנית והסובלנית, למעשה המדינה היחידה במזרח התיכון המבטיחה חופש פולחן מלא למאמיני כל הדתות, השומרת על המקומות הקדושים ומבטיחה את זכויותיהם של כל – יהודים, מוסלמים, נוצרים, כולם".
> בניגוד לגרסת המשטרה, הצעיר בירושלים נהרג מירי לראשו
בפועל, כמובן, גן העדן המכיל והסובלני הזה רחוק מלהתקיים. המציאות היומיומית של הכיבוש מפגישה בעיר העתיקה של ירושלים לא בני חורין בני דתות שונות עם נגישות מלאה וחופשית למקומות קודשם, כי אם עימות מובנה בין כובשים לנכבשים. ראשית יש לזכור כי למעלה משני מיליון פלסטינים החיים בתחומי השליטה של מדינת ישראל בגדה המערבית זקוקים לאישורים מיוחדים כדי להיכנס בכלל לירושלים, ואלה, כידוע, ניתנים במשורה; אך גם לפלסטינים תושבי ירושלים עצמה הגישה למתחם אל-אקצא איננה מובנת מאליה ומוגבלת בהתאם להחלטת הרשויות. במהלך ימי החג האחרון, למשל, המשטרה מנעה את כניסתם של גברים מוסלמים מתחת לגיל חמישים למסגד, ובעוד מתפללים יהודים נהרו במורד רחוב הגיא אל עבר הכותל המערבי, מתפללים מוסלמים עמדו מול חומת שוטרים שחצצה בינם ובין המסגד.
אבל לא רק בחגים היהודיים מגבילה ישראל את כניסתם של מתפללים מוסלמים אל מסגד אל-אקצא, אלא גם בחגים המוסלמיים עצמם. התירוץ, כתמיד, הוא בטחוני; מעגל קסמים שבו עשרות אלפי אנשים מנועים מלהגיע למקום קודשם מחשש למהומות, כאשר עצם הגבלת חופש הפולחן שלהם מזינה מאליה את תחושות הזעם מהם ישראל חוששת כל כך.
במקביל, ממשיכים פוליטיקאים ואנשי ציבור יהודים לקיים מעת לעת ביקורים פרובוקטיביים בהר הבית ולתבוע את מימוש הריבונות הישראלית על ההר, וזאת למרות העמדה המסורתית הפוסלת עליית יהודים למתחם ההר מטעמים הלכתיים. ככה זה, כנראה, כאשר בראש שני המשרדים הרלוונטיים בממשלה – משרד הדתות והמשרד לענייני ירושלים – עומד אותו האדם שכבר הצהיר על כוונתו לפעול לחיזוק הנוכחות היהודית בהר הבית. אך כמובן שלא רק שיקולים דתיים מונחים כאן על הכף. רענון קצר של הזיכרון לטווח הלא-מאוד-ארוך של היסטוריית הדמים של הסכסוך יכול להזכיר לכולנו איך זה עלול להיגמר.
הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן