newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אשה ושמה משה: סיפורה של משחררת עבדים

הארייט טאבמן נולדה לתנאי עבדות, הפכה לאחת ממנהיגות "מסילת הרכבת המחתרתית" והבריחה המוני עבדים לקנדה, שיתפה פעולה עם ג'ון בראון והייתה האישה הראשונה שפיקדה על מבצע צבאי בארה"ב. הם קראו לה "סבא משה"

מאת:

"שיחררתי אלפי בני אדם מעבדות. הייתי יכולה לשחרר עוד אלפים רבים, אם הם היו יודעים שהם עבדים" – הארייט טאבמן

הארייט טאבמן נולדה במרילנד לתנאי עבדות בשנת 1820. פעילותה נגד העבדות החלה כבר בצעירותה כשעצרה מפקח עבדים שניסה להכות חבר שעבד איתה בשדה. בתגובה היכה אותה המפקח בראשה עם משקולת, וגרם לה פציעה שהיא לעולם לא תחלים ממנה לגמרי.

בגיל 29 היא ברחה מהמטע בו הוחזקה לאחר שחששה שהיא עומדת להימכר, והצליחה להגיע עד לפילדלפיה. משם יצאה שנה לאחר מכן למסע המסוכן דרומה וחזרה עוד שלוש פעמים בכדי לחלץ את אחיה והוריה. כשעבר חוק העבד הנמלט הפדראלי ב-1850, שקבע כי עבדים שנמלטו למדינות בהן לא הייתה עבדות יוחזרו לאדוניהם ושעונשי מאסר יוטלו על פקידי ממשל שלא יאכפו אותו, היא נאלצה לברוח עד לקנדה.

ב-20 באפריל 1853, החלה את עבודתה ב"מסילת הרכבת המחתרתית", שבמסגרתה יצאה לעשרות מסעות לדרום ארה"ב והבריחה אנשים שהוחזקו בתנאי עבדות אל מעבר לגבול הצפוני של ארה"ב. פעם אחר פעם חצתה אלפי קילומטרים דרך ביצות ונהרות, כשהיא נעזרת בדרכה בבתי מחסה שסימנו עצמם על ידי הצבת נר בחלון (ביניהם היו אלו של הסופרת לואיזה מיי אלקוט ושל ראלף אמרסון) – והוליכה עבדים לחירות, וכך במהרה זכתה בכינוי "סבתא משה".

Hariet Tubman

הוציאה עבדים לחירות ונקראה "סבא משה". הארייט טאבמן. (צילום: H. Seymour Squyer)

מסופר כי באחת הפעמים במסע הקשה כשאחד העבדים המשוחררים רצה לחזור על עקבותיו, היא הצמידה את הרובה אותו נשאה לרקתו ואמרה לו "תחיה חופשי, או שתמות". הוא מן הסתם התרצה והגיע איתה לקנדה. לא מפתיע לגלות שכל משוחררי טאבמן הגיעו ליעדיהם. בין מסע אחד למשנהו היא עבדה בכביסה ובישול וכך השיגה את המימון הדרוש לה למסעות.

בשל האיסורים על קיום אסיפות וכתיבת מכתבים בין עבדים ההודעה על הגעתה לאזורי הדרום הועברה מאדם לאדם בעזרת סימנים כמו פרטי לבוש וסוגי שירים בכנסיות השחורות, המקום היחיד בו ניתן להם להתאסף. כך אורגנו ימי השישי בהם הגיעה למטעים וארגנה את הבריחות בעזרת הסוסים והכרכרות של בעלי העבדים עצמם, שלא יכלו להפיץ את דבר הבריחה במשך יומיים שלמים מכיוון שעיתונים לא הודפסו בימי שבת וראשון.

מחזיקי העבדים באזורים בהם פעלה חשדו שאחד ג'ון בראון, שהיה מוכר אז במאבקו נגד העבדות, הוא זה שמעודד את מרידות העבדים באזור. הם לא העלו על דעתם שהאשה קטנת הקומה שפעם ברחה מהם היא זאת שבפועל הנהיגה את ההתקוממויות, אך מרגע שגילו שמו על ראשה הפרס הגבוה ביותר שהוצע אי-פעם על עבד כלשהו בגובה 40,000 דולר. היא מעולם לא נתפסה. פעילותה שיחררה ישירות רבים, אך גם העניקה השראה לרבים עוד יותר ללכת בדרכה, ושמה בלבד הספיק כדי לעורר תקווה בעבדים המוחזקים ובריחות.

המפקדת הראשונה טאבמן

טאבמן אכן פגשה את ג'ון בראון, שנהג לקרוא לה "גנרל טאבמן" ואמר כי היא אחד האנשים האמיצים ביותר ביבשת. טאבמן עזרה לבראון לגייס אנשים להתקפה החמושה שביצע בהרפרס פרי ואף הייתה אמורה להשתתף בה בעצמה, אך ככל הידוע לא הצטרפה לבסוף בגלל מחלה. דברי האישום שהטיח ג'ון בראון נגד פשעי העבדות לפני שנתלה בעקבות ההתקפה הוקראו לה שוב ושוב לבקשתה, והיא נשבעה לבצע פעולות מהסוג שהוא דגל בהן לזכרו.

הזדמנות כזו לא אחרה לבוא. עם פרוץ מלחמת האזרחים היא שמשה תחילה כאחות (תפקיד חשוב מאין כמוהו כשלוקחים בחשבון שמחלות גבו פי עשרה חללים מקרב הלוחמים מאשר הקרבות), אח"כ כמרגלת וסיירת, ונשלחה לעורר מרידות רבות בין עבדי הדרום. ביוני 1863 הייתה טאבמן לאישה האמריקאית הראשונה שתכננה והובילה מבצע צבאי. היא פשטה בראש שלוש ספינות על עמדות טורפדו של צבא הדרום בנהר הקומבאיי בדרום קרוליינה. הם פוצצו את העמדות, גשרים, מסילות רכבת וקטעו את שרשרת האספקה לכוחות הדרום. לא פחות חשוב מכך הייתה העובדה שהעבדים באזור, שפחדו עד אז מכוחות הצפון לא פחות מאלו של הדרום, זיהו את המטפחת הלבנה המוכרת של "סבתא משה" והצטרפו אל ספינותיה. כך שוחררו יותר מ-700 עבדים.

לאחר הניצחון במלחמה ועד מותה ב-1913, המשיכה טאבמן להיאבק למען מתן זכויות פוליטיות לנשים ולמען חינוך ונשאה נאומים בכל רחבי ארה"ב. על ערש דווי הגיעו להיפרד ממנה עבדים-לשעבר שעזרה לשחרר מכל קצבי הפדרציה, לפני שמתה ונקברה בהלוויה צבאית בפורט-היל ניו-יורק.

וזה וודי גאת'רי מספר על הרייאט טאבמן (בביצוע וויל קאופמן)

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf