אנרכיה בבלפור. במובן החיובי של המלה

כשנתניהו אומר שהמפגינים בבלפור הם "אנרכיסטים", הוא רוצה לתאר אותם כמי שזורעים תוהו ובוהו. ההאשמה הזו מופרכת, אבל מה שבאמת מדאיג אותו הוא שהם מוכיחים שאפשר לפעול ללא שלטון ריכוזי וללא מנהיגים. המורשת הזו תישאר גם אם המחאה לא תפיל את נתניהו

מאת:
השאירו תגובה
א א א

מאז התעצמות ההפגנות בבלפור בשבועות האחרונים, מעבר לטענה החוזרת כי ההפגנות ממומנות ולא ספונטניות, אחד הקווים שנתניהו ואנשיו מנסים להוביל כדי לשלוט בנרטיב הוא שהמפגינים הם אנרכיסטים.  מהצד השני, מפגינים רבים מנסים להתנער מהכינוי הזה שנתפס בקרב רוב האוכלוסייה ככינוי גנאי, ניסיון שבא לידי ביטוי בין היתר בשימוש בווריאציות עם ניחוח פטריוטי על המילה ״אנרכיסט״ כגון ״ערכיסט״ או ״אזרחיסט״.

ההתנהגות של נתניהו בזמן הקורונה מראה שהוא עצמו זורע תוהו ובוהו. נתניהו בביקורו ברמלה בשבוע שעבר (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

ההתנהגות של נתניהו בזמן הקורונה מראה שהוא עצמו זורע תוהו ובוהו. נתניהו בביקורו ברמלה בשבוע שעבר (צילום: יוסי אלוני / פלאש 90)

מובן שנתניהו ינסה להציג כל ביקורת על שלטונו כ״שמאל״ ומובן כי המפגינים ירצו להכחיש טענה זאת. ועם זאת, השימוש הפוליטי במושג ״אנרכיזם״ אינו נפוץ בשיח הפוליטי בישראל ומצריך שנתעכב עליו. בהמשך למאמרו המצוין של פרופ׳ דני גוטוויין שהתמקד בחשיבות הצורה האנרכיסטית לרגע הנוכחי, ברצוני לפרט כאן מעט אודות מהות המושג ״אנרכיה״ ומה אנחנו יכולים ללמוד ממנו על המחאה הנוכחית.

donate

בגלגולה המודרני, החשיבה הדמוקרטית מתבססת על ההנחה ששלטון ריכוזי כלשהו נחוץ לקיומה של חברה אנושית מכיוון שבלעדיו קונפליקט בין בני אדם הוא בלתי נמנע. הנחת יסוד זו נשענת בעיקר על הוגי האמנה החברתית מהמאות ה-17 וה-18, ואולי יותר מכל על הגותו של תומאס הובס. אמנם הובס (בניגוד לדרך שבה ההגות שלו זכורה) לא טען שטבע האדם רע מיסודו, אך הוא גרס כי לאור שלל סיבות מבניות, ללא ריבון סופה של כל חברה אנושית להגיע למצב מתמשך של מלחמת כל בכל.

תפקיד המדינה, אם כך, הוא בראש ובראשונה למנוע מצב שכזה. מתוך ההבנה שהפונקציה הזאת הכרחית, על האנשים לבוא יחדיו תחת ברית לכינון המדינה המדוברת. ברית זו היא שנותנת לשליט הריכוזי – יהא הוא אדם או שורת מנגנונים ביורוקרטיים – את הלגיטימציה למשול.

שלושה הסברים למלה "אנרכיה"

כפי שניתן לפרש את המילה ״דמוקרטיה״ במספר דרכים, ביניהן סידור מסוים של מוסדות המדינה (משמעות פרוצדורלית) או דרך כלשהי שבה יש לנהל ולקדם שיח פוליטי (משמעות מהותית), גם למילה אנרכיזם יש מגוון משמעויות. אתרכז בשלוש משמעויות. בשימוש השגור והיומיומי שלה בשפה העברית המילה ״אנרכיה״ נועדה להעיד על מצב מסוים של חוסר סדר. משמעות ראשונה זו אמורה להעלות בדמיוננו מצב מתמשך של מלחמת כל בכל. לעיתים תכופות משתמשים בה כמילה נרדפת לכאוס, תוהו ובוהו, אנדרלמוסיה.

עבור נתניהו ואנשיו, הקריאה לנתניהו להתפטר כמוה כקריאה להיפטר מכל סוג של שלטון בישראל. האפשרות שאת מקומו של נתניהו ייקח מדינאי אחר היא בלתי-נתפסת

אלא שהמשמעות השנייה של המילה ״אנרכיה״, המשמעות המילולית, היא הרבה יותר צנועה מזה. המילה, שמגיעה מהשפה היוונית, מורכבת מצירוף של ״אנ-״ במשמעות של ״ללא״, ו״ארכוס״ במשמעות של שליט, כלומר ״ללא שליט״. ה״ארכיה״ של ״אנרכיה״ היא בדיוק אותה ״ארכיה״ שמופיעה במילים ״היררכיה״, ״אוליגרכיה״ ו״פטריארכיה״. דרשת קפיצה לוגית, שאינה מובנת מאליה, כדי להגיע ממצב של העדר שליט – המשמעות המילולית – למצב של מלחמת כל בכל – המשמעות היומיומית.

וכאן נכנסים ההוגים הפוליטיים שעומדים מאחורי האידיאולוגיה הנקראת ״אנרכיזם״, הוגים המנסים לערער בדיוק על אותה הנחת יסוד. בניגוד להוגים כמו הובס, הוגים אנרכיסטים רבים טוענים שאין צורך בשלטון ריכוזי כדי למנוע קונפליקט בין בני אדם. טענתם היא שאנשים מטבעם ערבים זה לזה, רוצים לשתף פעולה ומסוגלים בזכות זאת להגיע להישגים מדהימים שהם בלתי אפשריים עבור יחידים.

שלט מהמחאה בבלפור המציג את נתניהו בתור ה״לויתן״, השליט הריכוזי בהגותו של תומאס הובס (צילום: אלדר ברוך)

שלט מהמחאה בבלפור המציג את נתניהו בתור ה״לויתן״, השליט הריכוזי בהגותו של תומאס הובס (צילום: אלדר ברוך)

אם נלך צעד קדימה עם צורת החשיבה הזאת, נוכל לטעון ששלטון ריכוזי רוצה שנחשוב שאנחנו לא מסוגלים בלעדיו, ומטפח בנו את הפחדים הקמאיים ואת הדפוסים המסורתיים שיגרמו לנו להאמין שבלעדיו אנו מרחק פסע ממלחמת אזרחים. במקום לחפש פתרונות בתוך שיטת שלטון ריכוזית, לטענת ההוגים האנרכיסטיים, עלינו להסיר את העול של שליטה פוליטית מכל סוג ולכונן במקומה מערכת שיתופית ושוויונית. זוהי המשמעות השלישית והאחרונה (לצורך ניתוח זה) של ״אנרכיה״, המשמעות האידיאולוגית.

נחזור לישראל של ימינו. הניהול הכושל של משבר הקורונה על היבטיו השונים הראה לעם בישראל מה באמת מעניין את הנהגת המדינה. לא מדובר בבריאותו של העם, לא ברווחתו ולא באחדותו. ממשלת האחדות-חירום התגלתה כספין ותו לא, ומספר השרים האסטרונומי לא סייע בהפקת לקחים, בשיתוף פעולה, ובתיאום בין הגופים הביורוקרטיים השונים. נהפוך הוא: הגופים הבודדים שעבדו בצורה מסודרת – כמו ועדת הקורונה של הכנסת – פורקו ורוקנו מתוכן על סמך שיקולים פוליטיים שקשורים יותר בביצור שלטונו של נתניהו.

בו בזמן, המאבק על התקציב ודפוס ההצבעות בכנסת הראו כי נתניהו לא מתכוון לכבד את הרוטציה שהוסבר לנו שכה נחוצה כדי להקים ממשלה. העם בישראל, שרגיל ״להתגייס״ בעתות משבר, הגיב בהתאם לדפוס המוכר, אך בתגובה קיבל הסרה חסרת אחריות של המגבלות ואכיפתן מחדש ללא התבססות על נתונים, תוך מתן פיצוי מזערי למי שהושפע מהן (אפילו בהשוואה למדינות קפיטליסטיות אחרות) והכחשת המצוקה של אוכלוסיות רבות. ברקע כל זה מתנהל המשפט נגד נתניהו, ולכן מובן כי לחלקים גדולים בציבור אין אמון כי פעולותיו וטעויותיו של נתניהו אינן נובעות משיקולים זרים. אם לא די בכך, ראש הממשלה פועל כדי לסנדל את מוסדות המדינה (סגר את בתי המשפט, למשל) או כדי להציב בעמדות מפתח אנשים החפצים ביקרו.

נתניהו פועל באופן הפוך לתפקידה של המדינה

הכל ידוע, אך חשוב לבסס את העובדות הללו כדי להגיע לשתי נקודות חשובות: הראשונה היא שנוצר ואקום שלטוני בישראל – לא חס וחלילה במשמעות של מחסור בתקנים בממשלה, אלא בהיבט של קבלת החלטות ויישומן בשטח; והשנייה היא שלתוך אותו ואקום נכנסו יוזמות לא-ממשלתיות, שמוּנָעות מסולידריות וערבות הדדית כגון חלוקת סלי מזון ותרומת המענקים הממשלתיים, שחולקו ללא אבחנה, לארגוני רווחה שידאגו לחלקם למי שזקוק להם.

צורת השלטון הביביסטית נחשפה במערומיה. לא רק שהיא אינה ממלאה את תפקידה, לא רק שהיא פוגעת בריבונותו של העם, אלא שהיא יוצרת תנאים (כמו עוני, רעב, חוסר דיור, תחלואה) שעלולים להוביל לקונפליקט בין האזרחים בתוך המסגרת המדינית. קונפליקט שכדי למנוע אותו, האזרחים מפקידים את גורלם ואת חירותם בידי המדינה. כלומר, במתכונתה הנוכחית, המדינה פועלת בצורה שנוגדת את תפקידה הבסיסי ושמכרסמת בלגיטימיות שלה.

שנית, מתוך ההבנה שהמדינה לא תוציא אותנו ממצב עניינים זה, נוצר תסכול הדוחף את האזרחים לייצר אלטרנטיבות. יוזמות אלו מטפחות קשר אנושי ישיר בין אזרחים שמסרבים להפקיר זה את זה רק מכיוון שהמדינה לא עושה את תפקידה. שנת 2020 העידה על כך שעלינו להטיל ספק בקפיצה הלוגית שדורשת ההגדרה היומיומית של ״אנרכיה״. במקביל, היוזמות האלטרנטיביות מהוות עדות ליכולת האנושית לשיתוף פעולה ויחסי ערבות בהיעדר שלטון ריכוזי, ברוח האידיאולוגיה האנרכיסטית.

עכשיו בואו ונתקרב אף יותר, ונביט על שני צדי המתרס בבלפור.

המפגינים, כאמור, אינם ששים להשתמש במילה ״אנרכיה״ ואף מנסים להתנער ממנה בצורה אקטיבית. עם זאת, ההפגנות, למרות מערך לוגיסטי מרשים, מאורגנות ללא פעילים מרכזיים ובלי שדרת הנהגה. המחאה פועלת בצורה מבוזרת המאפשרת למחאה שלא לדעוך, כפי שקרה ב-2011 שכמה מראשי המחאה אז נכנסו  למעגלים הפנימיים של הפוליטיקה הישראלית.

חשוב מכך, בעצם ביזורה נמנעת ההפגנה מהנצחת יחסי הכוחות שעליהם היא מערערת, ועל כך מעיד המנעד הרחב של המחנות, הזהויות, הסיסמאות והדעות הפוליטיות שרואים במרחב המחאתי. בישראל, שבה הפגנה ״פוליטית״ נחשבת באופן מסורתי לטאבו, צומחת תנועת מחאה מכילה הדורשת צעד פוליטי מפורש מבלי להידרדר לשיח המפלג שמאפיין את הפוליטיקה הישראלית.

אנשים מנהלים שיח פתוח ברחוב בצורה שכבר יותר מעשור מנסים ללמד אותנו שאינה אפשרית. ובימים האחרונים, לאור תקיפות נגד מפגינים, אנחנו רואים התגייסות כדי להגן על המרחב שבו הדבר הזה לא רק ייתכן, אלא שבו הוא קורה הלכה למעשה. מחאה שהשלטון מתעלם ממנה יכולה להתקפל ולדעוך, או לחילופין לנסות להציע חלופה לשלטון הקיים וזאת תוך נכונות מסוימת לערער על מוסדות המדינה. ה״שיימינג״ שנעשה לשוטרים בהפגנות הינו דוגמה לערעור שכזה. במלים אחרות, גם אם אף אחד בקהל המפגינים בבלפור אינו מזדהה כ״אנרכיסט״, למחאה הנוכחית יש ממדים רדיקליים שחיוניים להצלחתה.

יושבים על הכביש בבלפור 16.7.20 (צילום: אורן זיו)

יושבים על הכביש בבלפור 16.7.20 (צילום: אורן זיו)

בצד השני, נתניהו מנסה להבין איך לעצב את תודעת העם בצורה שתהרוג את ההפגנות. נתניהו ואנשיו מתארים את המפגינים כ"אנרכיסטים" תוך שהם משתמשים במושג ״אנרכיה״ במשמעותו הראשונה, היומיומית, במטרה להעביר מסר לפיו שההפגנה אינה רק שמאל רדיקלי, אלא שמדובר באנשים שמנסים להרוס את המדינה, לזרוע תוהו ובוהו ולהשמיד רכוש.

הכוח המיוחד של המחאה הנוכחית

אלא שהטענה הזאת חסרת בסיס: ההפגנות מאופיינות בסדר מופתי, ומפגינים אפילו מנקים אחריהם את הזבל בסוף ההפגנה. הכאוס, האלימות וחוסר הסדר מגיעים בעיקר מההתערבות המשטרתית. אפיון ההפגנה כ״אנרכיה״ במובן היומיומי, אם כך, הוא שקר גס שתועלתו למנהיג ברורה. ואם קיים שבריר של אמונה בקרב אנשי בלפור שזה אכן המצב, אז זו אינדיקציה נוספת לעומק הניתוק.

אלא שלצד השקר הבוטה – שלהפצתו מתגייסים הטרולים של משפחת נתניהו עם טקטיקות הפייק ניוז שלהם – נתניהו ואנשיו מביעים למעשה אמת עמוקה ונדירה. אם נחליף את המשמעות היומיומית של המושג אנרכיה" במשמעות המילולית, ״ללא שליט״, אז נבין את עומק החשש של ראש הממשלה ושל הסובבים אותו. עבורם, הקריאה לנתניהו להתפטר כמוה כקריאה להיפטר מכל סוג של שלטון בישראל. האפשרות שאת מקומו של נתניהו ייקח מדינאי אחר היא בלתי-נתפסת עבורם.

יתרה מכך, הקריאה לשים קץ לשלטון נתניהו מתקבלת בקרב יושבי המעון בבלפור כאיום בפגיעה פיזית. הדבר לא מעיד על קיומה של סכנה מהותית אלא על קיומה של פראנויה (שאינה חדשה לנו) ועל חוסר יכולתם של נתניהו, משפחתו ואנשיו לדמיין את קיומה של מדינת ישראל לאחר ששלטונו יסתיים. אם נחליף את המשמעות של המושג "אנרכיה", נלמד לא רק על תאוות הכוח והפראנויה של נתניהו, אלא גם על הסיבה בגללה הוא רואה את ההפגנות כמסוכנות כל כך.

לבסוף, אם נחליף את המשמעות היומיומית של ״אנרכיה״ במשמעות הפוליטית-אידיאולוגית – שדוגלת בערבות הדדית ובנכונות לנהל חיים משותפים – נראה שהמפגינים מקיימים אותה בשטח כחלק מתרבות המחאה שסיגלו. במקרה כזה נבין כי נתניהו ואנשיו חוששים מההפגנות לא רק משום שהם נכשלים לדמיין עתיד בלי נתניהו. הם חוששים משום שהם מזהים את העוצמה המסוימת שיש למחאה ליצור מרחב שחסין לשקרים של נתניהו, חסין לפלגנות שלו, ומצליח – ללא שלטון ריכוזי, ללא ביורוקרטיה, ללא מנהיגים – לספק את כל מה שהוא לקח מאתנו.

זהו כוחה הייחודי של המחאה הנוכחית. האתגר שהיא מציבה לנתניהו – לא רק לשלטונו, אלא גם למורשתו – הוא אמיתי והוא מתנגש עם כל מה שנתניהו מייצג עבור התרבות הפוליטית בישראל. אני מקווה באמת ובתמים שהמחאה תצליח, אבל אני מאמין שחשוב להגיד כבר עכשיו: גם אם המחאה לא תשיג את מטרותיה, גם אם היא תדעך בגלל התעלמות שלטונית ודיכוי משטרתי, אין להגדיר אותה ככישלון. דרך גילויי ערבות הדדית, סולידריות וחוסן אדיר, ההפגנות כבר הזכירו לנו שקיים בישראל עם שרוצה לחיות יחד ושמוכן לאתגר משטר שלא מאפשר לו לעשות כן. המחאה בבלפור כבר הראתה לנו שמה שאנחנו רוצים אפשרי. שיש פוליטיקה אחרת. עכשיו רק צריך לקיים אותה.

ברוכי מלביץ׳ הוא דוקטורנט למדעי המדינה באוניברסיטת מינסוטה

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

דגלי ארה"ב, איחוד האמירויות, ישראל ובחריין על חומות העיר העתיקה בירושלים, ב-15 בספטמבר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אנו הפלסטינים זקוקים לכוח פוליטי חדש שמדבר על צדק ושוויון

ההסכמים בין שלוש מדינות האפרטהייד ישראל, איחוד האמירויות ובחריין, מחייבים שינוי עמוק באסטרטגיה הפלסטינית, ומעבר להתמקדות בטיפוח היחסים עם ארגוני חברה אזרחית. פריצת דרך כזאת תושג באמצעות בניית תנועת שמאל פלסטינית חזקה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf