אני מורה, ואני חולה. חולה מאוד

אומנם אנחנו חולות, אך אלו אינם ימי חולי, אלא ימי הבראה (צילום אילוסטרציה: מרים אלסטר / פלאש90)

אנחנו חולות. חולות מאוד. שנים של הלקאה, הכפשה, צייתנות ונקודת שבירה אחת הובילו אותנו לחלות.

אומנם אנחנו חולות, אך אלו אינם ימי חולי, אלא ימי הבראה. ימי הבראה שחיכינו להם זמן רב. ואף על פי שלא תכננו להיות כל כך חולות, לצערנו, החלו אותנו. החלו אותנו במחלת ה"קזזת". מחלה קשה שכל המגזר הציבורי בישראל נדבק בה, שלא באשמתו.

>> משרד האוצר נכשל, ומאשים את המורות בכישלונו

אני מירי מיכאלי, מורה מזה 13 שנה במשרד החינוך, בעלת תואר ראשון, תואר שני, תעודת הוראה ועשרות השתלמויות. עברתי בתי ספר לא מעטים, חינכתי בבתי ספר שבהם תלמידים ותלמידות מאוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי נמוך, בבתי ספר עם ילדי האליטה, וגם בבתי ספר אינטגרטיביים על מלא. בשנתי הראשונה כמורה נדהמתי מעומק השבר והקושי, וזה רק הלך והקצין, החריף והחמיר, משנה לשנה. כל שנה גרוע יותר.

היום, אני יכולה לומר בפה מלא שהייתי חולמת שהמצב יחזור להיות כפי שהיה לפני 13 שנה.

אנחנו מנהלות כיתות עם 30 ילדיםות ומעלה, שליש מכל כיתה עם צרכים מיוחדים, חלקם מאובחנים, חלקם פחות. ילדים על הרצף האוטיסטי, שבמקרה הטוב ההורים שלהםן הסכימו לסייעת, ובמקרים פחות מזהירים, היו בהכחשה מלאה.

אנחנו מנהלות כיתות בתנאים לא סבירים, עם הורים מתערבים, לא מעורבים. תחת מנהלות שלא פעם משתיקות, מתעמרות, מקטינות, מפעילות לחץ. תחת מפקחות שעליהן לא אכביר מילים.

הציפייה האולטימטיבית מאיתנו היא שקט תעשייתי. מצג שווא שהכל "עובד", הכל "כשורה". אבל האמת היא שכלום לא כשורה. מחנכת אחת על שתי כיתות, אין מורות מחליפות, מורות שאמורות להיות בשיעורים פרטניים עם ילדות וילדים המתקשים בלימודים, אבל אינם מוגדרים כתלמידי שילוב עם סל אישי, משמשות תדיר למילויי מקום עבור מורות חסרות, על חשבון אותם ילדיםות הזקוקים לשיעורים האלה נואשות.

יצאת לטיול שנתי או לפעילות בית ספרית? קרה משהו למישהו? את מסתכנת בכך שאחד ההורים יתבע אותך אישית. הפסקה? בדיחה טובה. זה בדיוק הזמן לטפל בעשרות מקרי משמעת, להיות חובשת, פסיכולוגית, אמא תרזה. אם הצלחת לאכול או לשתות, תגידי תודה. לא ברור מאליו. ואל תשכחי בינתיים להעביר 250–450 שקל בשנה לוועד, שיהיה לך קפה. פה זה לא הייטק, מתוקה.

אנחנו מגיעות יום יום לכיתות, נותנות את הנשמה, את הידע, מגשרות, מכילות, מקשיבות, שמות בצד את הצרכים שלנו, כולל, נניח, ללכת לשירותים בהפסקה הלא קיימת שלנו. צורך בסיסי, נכון? עבורנו הצורך הזה הפך להיות בגדר מותרות. אנחנו מחייכות כשעצוב, ממתנות כשכועסות, משמשות דוגמה, מגיעות כשעייפות, דואגות לילדיםות שלכםן, ופנויות פחות לשלנו.

אנחנו סופגות האשמות, איומים, לעיתים גם הטרדות. ובמקום שיהיה לנו גיבוי, אנחנו מוצאות את עצמנו תחת לחצים לא סבירים, מול מלא זירות "מלחמה", בזמן שבחוץ משתוללת מלחמה על מלא.

והאמת היא שבאנו בטוב. באנו לחנך. באנו ללמד. באנו להיות שם למענםן. ולאט לאט מצטמצם לנו האוויר. ולא נשאר כבר חמצן.

ועדיין, בכל פעם השוט מונח על צווארנו. פעם נקראות אל מתחת לאלונקה, פעם למען "שליחות".

די!

במלחמה הזו חטפתי טיל בחדר השינה. תרמתי מספיק למאמץ המלחמתי. ולא רק אני – המורה שבעלה במילואים, תרמה; המורה שילדיו בחרדה, תרם; המורה שפונתה מביתה, תרמה. תרמנו יום הבראה, ואז יומיים, וגזירות של עלייה במע"מ, ותרמנו גם בעליית מיסים בלתי סבירה. כל זאת בעוד קבוצות שלמות בתוך החברה הישראלית אינן מושפעות מהגזירות הללו.

האם מישהו בכלל שאל אותי (או אותנו) אם אני חפצה עוד לתרום? אני אם יחידנית. מאיפה עוד אתרום?! מישהו שאל אותי מה עמדתי לגבי המלחמה? יש לי בכלל אמירה בתוך כל הכאוס הבלתי נסבל שעובר עליי בשנתיים האחרונות, כחלק מהפגיעה שספגתי במהלך המלחמה? פוניתי מביתי, לאחר שכל רכושנו נשרף. החיים שלי עברו טלטלה בלתי ניתנת לתיאור, בכל מובן של החיים. אני לא מעוניינת עוד לתרום למאמץ המלחמתי הזה! אני רוצה שיתאפשר לי לרכוש לילדה שלי מזון, ביגוד, צרכים בסיסיים של החיים.

מכרה את כולנו בנזיד עדשים. יפה בן דויד (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולומר: סיימנו את הפרק של "מורות עובדות חינם". התחיל עידן "מורות עובדות תמורת כסף"!

כמה עוד יתייחסו אלינו כנשים קטנות, חסרות עמוד שדרה? כמה עוד יזלזלו באינטליגנציה שלנו? משרד החינוך נהנה מהתקציב השני בגודלו מבין משרדי הממשלה, מיד אחרי משרד הביטחון. שליש מתקציב משרד החינוך אינו מנוצל, ולו בשל העובדה שעובדות ועובדי ההוראה אינם מכיריםות את הזכויות שלהםן. ניסו להפגיר אותנו. אבל לאט לאט קם כאן דור של מנהיגות. מנהיגות שהרימו מאבק ראשון מסוגו, שאולי יוביל לראשונה, להשבתת המשק – שלא מתוך יוזמה של ההסתדרות הכללית. וההסתדרות הכללית, בשתיקתה המבזה, מפלסת לנו את הדרך לשם.

יפה בן דויד מכרה את כולנו בנזיד עדשים ומנעה מאיתנו לשבות משך 4 שנים, תמורת הסכם עולב. הסתדרות המורים והמורות מסרבת לדון עם נציגי ונציגות המאבק, אך בסתר ליבה, בן דויד אולי דווקא מברכת על הכאוס הנוכחי. המצב הזה מעמיד אותה בעמדת כוח גדולה יותר בדיוניה החשאיים מול האוצר על סעיפי ההסכם, שעליו, אגב, טרם חתמה. מעניין מדוע.

בבית הספר שבו אני מלמדת, צוות ההוראה קטן יחסית. אנחנו יחד, כדבוקה אחת – ותיקות וחדשות, גברים ונשים, ערביות ויהודיות. זה בדיוק מה שמפחיד את אלו הרודים בנו. אלו המבקשים להחזיר את הסדר שפוגע בנו. אותו סדר של שקט תעשייתי, שמאפשר בכל פעם מחדש לכופף את ראשנו עוד קצת, עוד טיפה, עד שנהפוך יום אחד כולנו ליען, עם הראש באדמה.

אז קמנו, ואנחנו מייצגות את עצמנו.

גם בשעת חולי המוני – יש לנו כוחות!

אנחנו הכוח, אנחנו הריבון.

הגיעה שעת שינוי. אנחנו בגדר "היזהרו בבנות עניות, אשר מהן תבוא תורה".

יש לנו תורה. ואנחנו מאוחדות.