"אני לא רוצה להישמע פסימי אבל אנחנו זקוקים לנס"
מיד אחרי שד"ר עז א-דין שיהאב סיים את לימודי הרפואה, הוא מצא את עצמו מנהל חדר מיון בצפון הרצועה המושמד תחת הפצצות. כעת הוא נאבק לשמור על המרפאה המאולתרת שהקים ומקווה שהעולם לא ישכח מעזה הגוססת. ראיון
"אף אחד לא מכין אותך לטפל בדימום מוחי ברחוב, אחרי הפצצה, במיוחד כשהמטופל הוא בן הדוד שלך". ד"ר עז א-דין שיהאב על הריסות המרפאה הראשונה שהקים בג'באליה (צילום: באדיבות המצולם)
ד"ר עז א-דין שיהאב הוא רופא פלסטיני משכונת ג'באליה בעזה. הפוסטים שלו ברשתות החברתיות משמיעים את קולם של פלסטינים מן השורה, באמצעות חוויותיו האישיות וסיפוריהם של מטופליו. סיפורו הוא גם סיפור חורבנה של מערכת הבריאות בעזה וגם סיפור אישי ואנושי, שמעטים כמותו מגיעים לתקשורת הישראלית.
שיהאב בן ה-30 למד רפואה באוניברסיטת מדעי הרפואה של אספהאן באיראן, ואף קיבל מלגה. בשל המצור שהוטל על עזה בשנים שקדמו למלחמה, הוא נמנע מלבקר את משפחתו לאורך שנות לימודיו, מחשש שאם ייכנס לעזה, לא יורשה לצאת ממנה שוב. בתום לימודיו חזר למה שהיה אמור להיות ביקור משפחתי קצר, בטרם ימשיך להתמחות בגרמניה. שלושה ימים לאחר מכן פרצה המלחמה, ושיהאב מצא את עצמו לכוד ברצועת עזה.
במהלך השבועות האחרונים ראיינו אותו בכתב, באמצעות הודעות ווטסאפ. "בסופו של דבר", כתב לנו, "המטרה שלי היא שקולנו יישמע. אשמח אם הדברים יגיעו גם לצעירים ישראלים, כדי שיוכלו להבין שיש בעזה קולות אמיתיים הראויים להישמע, קולות של אנשים שפשוט רוצים לחיות בשלום ובכבוד".
ישראלים רבים התוודעו לד"ר שיהאב לאחר ש"מכתב מהגיהינום", פרי עטו, תורגם לעברית ופורסם ברשת. כתיבתו עוצמתית, לעיתים פיוטית, ומשלבת מטפורות ספרותיות עם המציאות הקשה והשוחקת של חיי היומיום בעזה. "אני מרגיש אחריות מוסרית לומר את האמת, גם אם באופן עקיף", הוא אומר. "אני מאמין שאם לא אספר את הסיפור שלי, מישהו אחר יספר אותו במקומי".
שיהאב מטיל אחריות בגלוי הן על חמאס הן על ממשלת ישראל. "מנקודת מבטי", הוא מסביר, "לשניהם היה חלק בהרס עזה ובסבלם של תושביה, ואף אחד מהם אינו משקף באמת את שאיפותיהם של אנשי עזה. אני יכול להבין שאחרי הכול, ממשלת ישראל רואה בנו, הפלסטינים, אויבים, אבל אני רואה בחמאס קבוצה שמנצלת אותנו כדי להישאר בשלטון, גם במחיר חיינו".
שיהאב ומשפחתו נשארו בצפון רצועת עזה לאורך כל המלחמה. בית המשפחה הותקף כבר בשלב מוקדם, ו-42 מבני משפחתו המורחבת נהרגו. הוא מצא את עצמו, בוגר טרי של בית ספר לרפואה, עומד מעל גופתו של בן דודו בן ה-15. גולגולתו של הנער נסדקה מפגיעת פיסת בטון, וד"ר שיהאב לא הצליח להציל את חייו. "אני זוכר שקפאתי לגמרי. עמדתי מעליו וקראתי בשמו, בזמן שכל הסובבים נושאים אליי את עיניהם כרופא, כאילו אני אמור להציל אותו".
לאחר מכן, הוא מספר, "נותרתי הלום. איבדתי את האמון ברפואה ובעצמי. למדתי רפואה שבע שנים, אבל אף אחד לא מכין אותך לטפל בדימום מוחי ברחוב, אחרי הפצצה, במיוחד כשהמטופל הוא בן הדוד שלך". ההתאוששות נמשכה חודשים. "לא עבדתי בשום מקום", הוא נזכר. "רק ניסיתי לשרוד, או להבין מה קורה. הסתחררתי במעגל של שאלות ושל הלם מתמשך. כל שרציתי היה להיות עם המשפחה שלי ולחיות חיים יציבים, אבל המציאות היתה שונה לחלוטין מכל מה שייחלתי לו".
באביב 2024 הוא החל להתנדב בבית החולים האינדונזי. בשלב זה רוב הרופאים בצפון עזה אולצו לעזוב, נעצרו או נהרגו, ובתי החולים נאלצו להסתמך על רופאים צעירים כמוהו ואף על סטודנטים לרפואה. כך, כמעט ללא ניסיון מעשי, ד"ר שיהאב מצא עצמו מנהל את חדר המיון של בית החולים. הוא נשאר עם משפחתו בצפון הרצועה לאורך חודשי המצור הארוכים בסתיו 2024, והעדיף את היציבות היחסית של הבית על פני המסע דרומה ואי-הוודאות שנלוותה אליו. זו היתה הנקודה בזמן שבה החל לכתוב ברשתות החברתיות.
"איבדתי את האמון ברפואה ובעצמי". תינוק מטופל בבי"ח אל-אקצא בדיר אל-בלח, ב-18 בינואר 2026 (צילום: ח'ליל כחלות / פלאש90)
למה החלטת להתחיל לכתוב דווקא ברגע הזה?
"בסוף 2024 התנדבתי במחלקה לרפואה דחופה בבית החולים האינדונזי. התחלתי לכתוב את סיפוריהם האנושיים של המטופלים שלי, כי לכל אחד מהם יש סיפור. משתמשי רשת X התחילו לקרוא ולהפיץ את הסיפורים שכתבתי, ואנשים נשאבו עמוקות אל תוך הפרטים. בהמשך פונו בתי החולים כמאל עדואן, האינדונזי ואל-עודה, ובצפון עזה לא נותרו בתי חולים מתפקדים.
"למה אני כותב? אין לי סיבה אחת מסוימת. כשהתחלתי לכתוב רציתי לצעוק, לבטא בפני העולם את האכזבה העמוקה שלי ממנו. רציתי לזעוק: איך אפשרתם לזה לקרות? איך הסבל שלנו הפך למשהו שאפשר לעבור עליו לסדר היום בכזו קלות? בהמשך כתבתי כדי להרגיש שרואים אותי; כדי להרגיש שאני חי, שקולי נשמע, ושהעולם לא פשוט הניח אותנו בצד, למות בדממה.
"ההיסטוריה כבר ידעה רגעים אפלים כאלה, והם הסתיימו איכשהו. מה שכואב הוא להיות לכוד בתוך הרגע הנוכחי. כואב לי שאנחנו אלה שמשלמים את המחיר. הלוואי שזה היה רק סיפור היסטורי שיכולתי לקרוא ממרחק, במקום לחיות את אכזריותו של הרגע ההיסטורי שבו אנחנו חיים".
מה גרם לך להחליט לפתוח מרפאה משלך במציאות כזאת?
"באותה תקופה המצב היה קשה מאוד בשל עוצמת ההפצצות. אנשים מהשכונה ומשפחות עקורות שהגיעו לאזור התחילו לבוא אליי הביתה כדי לקבל ייעוץ רפואי, כדי שאטפל בהם או אחבוש את פצעיהם. זה היה הרגע שבו החלטתי להקים מרפאה.
"האתגר המרכזי היה המימון. באותה תקופה רוב ארגוני הסיוע פעלו רק בדרום הרצועה, ולי לא היו קשרים רבים בעזה, אחרי שביליתי כמעט עשור מחוצה לה. נוסף על כך, כרופא שזה עתה סיים את לימודיו, לא ידעתי למי לפנות כדי לקבל תמיכה. לכן פניתי לעוקבים שלי.
"בהמשך העביר אחד הארגונים תרומה שסייעה לכסות את העלות הראשונית של הקמת המרפאה. עם זאת, עלויות התפעול – תרופות, ציוד חבישה וציוד רפואי – תלויות עד היום בתמיכת העוקבים. בזכות התמיכה הזאת, גם אחרי שהמרפאה נהרסה ביולי 2025, הצלחתי להקים אותה מחדש בעזרת תרומות נוספות מחו"ל".
חלק ניכר מהכתיבה שלך מתמקד בעבודתך כרופא המטפל בחולים במציאות שנראית כמעט בלתי אפשרית. אנחנו יודעים שכניסת ציוד רפואי ואספקה רפואית לעזה חסומה. איך אתה חווה את המחסור בציוד רפואי בעבודתך כרופא?
"הצבא הישראלי אכן ממשיך להגביל הכנסת ציוד רפואי. אני יודע שבתי חולים שמקושרים ל-International Medical Corps (IMC) – ארגון שמקובל על הרשויות הישראליות – מנסים כבר זמן מה להכניס ציוד דימות, כמו מכשירי CT, אבל הציוד הזה עדיין תקוע במעבר ולא מקבל אישור להיכנס. גם ציוד לטיפול בפצעים לא נכנס לעזה כבר תקופה ארוכה, ולכן מחירי השוק שלו גבוהים מאוד. זה אחד החוסרים הקריטיים ביותר שאנחנו מתמודדים איתם בבתי החולים. באשר לבתי החולים עצמם, מה שנכנס לעזה רחוק מאוד ממה שנדרש. הבעיה הגדולה יותר היא שגם האספקה המוגבלת הזאת מוסטת לפעמים ממסלולה ונמכרת בשוק השחור".
מה אתם עושים, אם כך, במרפאה או בבית החולים, מבחינת ציוד ואספקה? איך אתם מסתדרים?
"בבתי החולים, במקרים שמחייבים החלפת תחבושות תכופה, במיוחד בכוויות מדרגה שנייה ושלישית, בדרך כלל מבקשים ממשפחות המטופלים להביא תחבושות בעצמן. הן נאלצות לקנות אותן בבתי מרקחת, או, אם הדבר אפשרי, להשיג אותן ממרפאות שמפעילים ארגונים בינלאומיים כמו רופאים ללא גבולות (MSF), יוניצ"ף או IMC.
"באשר למרפאה שלנו, אני קונה באופן קבוע תחבושות ממחסנים ומהשוק השחור. נוסף על כך, MSF צרפת עובדים איתנו יומיים בשבוע: אני מספק את המקום והם מגיעים כדי לטפל בפצעים ולבצע פיזיותרפיה. זה מסייע להפחית חלק מהעומס ומעלות התחבושות.
"לגבי תרופות, אנטיביוטיקה אנחנו מספקים למשך כל תקופת הטיפול הנדרשת. עם זאת, כשמדובר בתרופות אחרות, במקום חפיסה שלמה, אנחנו נותנים לפעמים רק את הכמות הנדרשת, למשל משככי כאבים ליום או יומיים, כדי שהמלאי הקיים יספיק למספר גדול יותר של מטופלים.
"באשר לציוד אורתופדי, כמו מקבעים ופלטות מתכת, הוא מוכנס לרצועת עזה בכמויות מוגבלות, והפריטים הזמינים מצומצמים ביותר. במקרים מסוימים מטופלים נאלצים להמתין עד שמטופל אחר יחלים, כדי שיתאפשר להסיר ממנו את המתקן ולהשתמש בו שוב".
האם רופאים ללא גבולות עדיין פועלים בעזה?
"כן. עם זאת, הם אינם מורשים להכניס ציוד חיוני, וצוותים רפואיים זרים מנועים מלהיכנס. כל מי שעזבו את הרצועה היו אנשי צוות בינלאומיים, לעיתים קרובות בתפקידים אדמיניסטרטיביים. ההגבלות על הכנסת אספקה רפואית וציוד רפואי עדיין חמורות".
במרפאה עובדים איתך אנשי צוות נוספים? רופאים, אחיות? תוכל להסביר איך המרפאה פועלת, וכיצד היית רוצה לראות אותה מתפתחת?
"כיום אנחנו שלושה רופאים, לצד אחיות ועוזרת אדמיניסטרטיבית. אני עושה כל שביכולתי כדי להרחיב את המרפאה. אנחנו מטפלים בג'באליה בכ-70 עד 130 מטופלים ביום, ואין לנו באמת יכולת להעניק לכולם מענה טיפולי מלא. המרפאה ממומנת כולה מכספים שאני מצליח לגייס דרך הכתיבה שלי בטוויטר ובאינסטגרם. כעת אני מנסה ליצור קשר עם ארגונים, בתקווה להבטיח לפחות אספקה חודשית יציבה של תרופות. גם הקמתי לה אתר רשמי, שמטרתו העיקרית היא לתמוך במרפאה.
"באשר לעתיד המרפאה, אני עושה כל מה שאני יכול כדי להפוך אותה למרכז רפואי מאובזר שישרת את האנשים ללא תשלום. אבל מדובר רק במאמצים אישיים, ולכן איני יודע עד כמה אוכל להתקדם עם החזון הזה.
"כרגע אני מנסה להביא רופאים מומחים, ובהמשך אני מקווה להקים מרפאת שיניים ומעבדה. האתגר הוא שאני עובד באזור הרוס לחלוטין, בקרב אנשים שחיים באוהלים ומתמודדים עם מצוקה כלכלית. במקום אחר אולי הייתי יכול לגבות עלות סמלית כדי להחזיק את המרפאה. אבל כאן, אפילו תשלום צנוע עלול למנוע מאנשים לקבל את הטיפול הרפואי שמגיע להם".
"הצבא הישראלי ממשיך להגביל הכנסת ציוד רפואי". פינוי חולים מבית החולים האירופי בח'אן יונס, ביולי 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
בהתבסס על מה שאתה רואה סביבך, איך אנשים חיים היום בעזה, חצי שנה לתוך מה שמכונה "הפסקת האש"?
"המלחמה בעזה יצרה שתי שכבות כלכליות. האחת היא קבוצה קטנה יחסית, לא יותר מ-10% מהאוכלוסייה, שחיה ברמת שגשוג חסרת תקדים. היא כוללת סוחרים שקיבלו אישור להכניס סיוע לעזה, מתווכים שמקבלים כספים מחו"ל כדי לעזור לעניים ולוקחים לעצמם עמלה, וגם מי שניצלו את הרעב – ספסרים שאגרו קמח ומזון ומכרו אותם במחירים גבוהים מאוד. הקבוצה השנייה, שהיא הרוב המכריע, כוללת את האנשים שנרמסים תחת המצב. בתיהם ומקורות הפרנסה שלהם נהרסו. הם חיים באוהלים או בין הריסות בתיהם ותלויים בסיוע כדי לאכול, משום שאין אפשרויות תעסוקה. ואני מדבר כאן גם על אנשים משכילים – עורכי דין, מהנדסים, רואי חשבון. יש גם קבוצה קטנה שהצליחה לשרוד בתוך המציאות הזאת: אנשים שמצאו עבודה, למשל רופאים בבתי חולים. הם מצליחים להימנע מרעב וממצוקה קיצונית, אבל עדיין אינם יכולים לחיות חיים מכובדים באמת.
"יוקר המחיה קשור לדמי התיאום הגבוהים שמשלמים הסוחרים למתווכים מצרים וישראלים, וכן למסים שמטיל משרד הכלכלה בעזה – כלומר חמאס – על כל משאית שנכנסת. לכן אפשר לראות בעזה בתי קפה מודרניים, דומים לאלה שבמדינות המערב, בזמן שממש לידם יש מחנות שבהם אלפי משפחות אינן יכולות להרשות לעצמן לאכול בהם אפילו ארוחה אחת.
"הדבר נכון גם לגבי מזון ומוצרים בסיסיים. האספקה נכנסת לסירוגין, ולכן המחירים משתנים מדי יום, כמו בבורסה. רוב האנשים יכולים להרשות לעצמם לקנות רק כמויות קטנות מאוד. למשל, קילו עגבניות עולה היום 18 שקל – מחיר גבוה מאוד בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה, אז גם בתנאים הגרועים ביותר לא עלה מחירו על שני שקלים".
איך אתה רואה את העתיד של עזה?
"איני רוצה להישמע פסימי, אבל אני חושב שאנחנו זקוקים לנס. איני רואה שום פתרון אמיתי לעזה כל עוד חמאס נשאר בשלטון. הבעיה היא שתנועות המונעות מאידיאולוגיה, כמו חמאס, אינן מקבלות את רעיון התבוסה. מבחינתן, החיים הם או השגת מטרותיהן או מוות בניסיון להשיגן. במקביל, אני רואה את המצב הנוכחי כמשרת את האינטרסים של ממשלת ישראל. קיצו של חמאס משמעו שישראל תיאלץ למצוא פתרונות אמיתיים לעזה, פתרונות שיהיה להם מחיר פוליטי וכלכלי. לכן יש לישראל תמריץ לשמר את הסטטוס קוו.
"הם כבר השתלטו על כ-59% משטח הרצועה באופן שעשוי להיות בלתי הפיך, ויש אפילו דיבורים על הקמה מחדש של התנחלויות. בינתיים, אנשים חיים במרחב שלפי התחושה העולם שכח ממנו, כמעט מחוץ לזמן. אנחנו לכודים בשורה של משברים חופפים: מחסור במזון ובמים, מחלות, מכרסמים וחרקים, חיים באוהלים, ללא חינוך וללא שירותי בריאות. אנשי עזה אינם יכולים לעזוב את המקום הזה, וקולם אינו נשמע, משום שהם תויגו כמחבלים או עברו דה-הומניזציה במהלך המלחמה.
"מנגד, המלחמה הזאת לימדה אותי שיכול להיות שאני טועה. ייתכן שגם המציאות הזאת אינה מספיקה לממשלת ישראל, ושמלחמה נוספת תפרוץ. או שחמאס יעשה עוד צעד חסר אחריות שיספק הצדקה להמשך המלחמה. אבל כפי שאמרתי בהתחלה, כל זה עשוי להשתנות אם יתרחש משהו בלתי צפוי. איני מתכוון לנס במובן הדתי, אלא למשהו כמו שינוי מהותי במדיניות ארה"ב או מציאות פוליטית בינלאומית חדשה. איני יודע".
ליאת קוזמא היא פרופ' מן המניין בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון וכן מופקדת על הקתדרה להיסטוריה של הרפואה ע"ש הארי פרידנוואלד באוניברסיטה העברית בירושלים. לי מרדכי הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
