אני לא על תנאי יותר

תנאי מספר אחת: לא לפשל בשיחה עם המוכר בארומה. סטודנטים בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים (צילום אילוסטרציה: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

לפני כמה ימים ביקרתי במזכירות המחלקה באוניברסיטה שבה אני לומד. ללא התראה מוקדמת נכנסתי למשרד. אולי במקרה היא עדיין שם, אחרי שעות קבלת הקהל. להפתעתי, היא פתחה את הדלת.

דרשתי בשלומה והיא בשלומי. "הגעת בנוגע לבלגן?" היא שאלה. הנהנתי. היא המשיכה בהסבר מפורט על חוקי ותנאי הפקולטה למדעי הרוח. אבל האמת? מכל מה שאמרה, שמעתי רק משפט אחד: "אתה לא על תנאי יותר". כמה חיכיתי לרגע הזה.

לשמוע את זה נאמר בפשטות כזו, בלי טקסים גדולים, בלי מניירות, בלי דרמה. המילים חזרו על עצמן שוב ושוב בראשי, כמו מנטרה בלתי פוסקת: "עשיתי את זה! אני לא 'על תנאי' יותר". בהתרגשות שיא פניתי לכיוון ארומה לחגוג את הקפה נטול התנאים שלי, כאחד הסטודנטים, מבלי לחשוש ממפלצת הביורוקרטיה שעשויה בכל רגע לקבוע את מקומי מחוץ למגדל השן. שם, מעבר לגדרות האוניברסיטה, הסטטוס אינו בר מיקוח.

"כוס זכוכית. בלי קצף בבקשה. חזק. ג'יווארה. כן. כמו שזה נשמע. לאיית לך?"

התיישבתי מחוץ לקיר הזכוכית הגדול המפריד בין הדשא לפנים בית הקפה. הדלקתי סיגריה ולגמתי מהקפה. הסתכלתי על התור הארוך בפנים. אי אז, לפני שבע שנים, עמדתי שם ביום הראשון שלי באוניברסיטה. כמעט, כמעט הצלחתי להזמין קפה בלי להתבזות.

התוכנית אז היתה ברורה: ללמוד היסטוריה כללית ופילוסופיה, להחכים ולהשתדרג אינטלקטואלית. התנאי היה ידוע, אבל הוא לא היה אקדמי. אני מדבר על התנאי הלשוני.

ישבתי, סטודנט צעיר, בקומה הראשונה של אחד הבניינים, שנבנו בכוונה מכוערים. השתדלתי לא להירדם, אבל כשבראש אחוזי ההבנה אפסיים, הגוף מעדיף לישון. מה לעשות. המרצים דיברו בהתלהבות, "ובכן, אם נבחן את הפרוטוקולים של כתבי משפחת מדיצ'י בעידן הפוסט-קולוניאלי…" ואני? אפילו לבטא "מדיצ'י" לא הצלחתי.

תנאי מספר אחת: לא לפשל בשיחה עם המוכר בארומה.

התקדמתי בזהירות, כאילו אני מנסה לחמוק מקרן לייזר בחדר אבטחה סודי. הרי הכרתי את השטנץ. בכל בוקר תרגלתי מעבר חלק בשערי האבטחה הלשוניים של האוניברסיטה.

"הוא בטח לא ידבר ערבית", חשבתי לעצמי, אז אולי פשוט אוותר על הקפה. חבל על המבוכה – אני לא רוצה להיתקע על המילה "אפשר" באמצע משפט כמו "אפשר בבקשה קפה?" כמו איזה תקליט שבור. בסוף החלטתי להסתלק. לא אתן להם ולי את תדמית הערבי הזה שלא מסתדר לו. זה שמסתכלים עליו ברחמים מתוקים. חסכו ממני את המצפון שלכם – אני אישאר צמא.

מזווית העין ראיתי אנשים הולכים במסדרונות הקמפוס, מחזיקים בכוסות הקפה שלהם, מדברים בעברית רהוטה, צוחקים מציטוטים מהקאנון הישראלי. ואני? מתחבט בחוקי הדקדוק והניקוד. מתחת לאותיות זה נקודה אחת או שתיים? או שלוש? האם שלום נכתב בפתח או קמץ, תנועה גדולה או קטנה? למה הם הוגים עין כאלף? פתאום השפה הפכה לזירה סודית, כל מילה נשמעה לי כמו צופן.

חלפו כמה חודשים והגיעו תוצאות המבחנים. בראשון – אפס עגול. בשני – איזו התקדמות מסחררת – 40. תקראו לי אופטימיסט, אבל ראיתי בזה 40 אחוזים של ניצחון. בשלישי: 54. אמנם לא עובר, אבל יש התקדמות.

ואז הגיעו המשובים על מטלות עם הערות קונסטרוקטיביות לפחות, מודגשות באדום על גבי דף לבן. "יש פה אינספור שגיאות כתיב, שגיאות הקלדה, וגם ניסוחים לא ברורים". 10 נקודות פחות. "הקפד על כתיבה מתאימה והימנע ממשפטים ארוכים ומסורבלים".

המשוב האחרון כבר חרץ את דיני – "למרות השיפור הגדול, עדיין אינך עומד בדרישות הלשוניות".

מתחת לאותיות זה נקודה אחת או שתיים? (צילום אילוסטרציה: סופי גורדון / פלאש90)

המשפט האחרון גרם לי לרתוח מזעם. טינה שלא הכרתי מימיי. אכן, החיים והמוות ביד הלשון. חוקי הדקדוק שנועדו רק לנו, אומללי הכפר ו"כבדי הלשון", אינם חלים על מי שלא טרחה ללמוד את לשון סביבתה ואילו אני נאלצתי להקיז דם בלשונה. המרצה הדגולה לפילוסופיה כנראה שכחה כי לולא קומץ של ערבים שפעלו, כתבו, פירשו ותרגמו אי שם בימי הביניים של אירופה, גם את אריסטו ואפלטון, היא לא היתה מלמדת בעברית מודרנית. החוקים שנועדו רק לנו, העמלים על כל מילה, לא חלו עליה.

בשלב מסוים כל משפט שכתבתי סומן באדום, כאילו הייתי דמות במשחק מחשב אכזרי. ואז הגיע המשוב האחרון. פתאום הבליחה מחמאה: "מעולה! רק, בבקשה, עבור על הטקסט שכתבת לפני הגשה וודא שהוא מובן לקוראים". היא כנראה התכוונה להגיד: ממש עוד מאמץ קטן.

לא יכולתי לשתוק עוד. בטקסט שלא מותיר קמצוץ של חוסר-הבנה-לקוראים, בפונט דוד מודגש גדול, השבתי לה "מעדיף שאקבל ציון נמוך מאשר לקבל שוב את ההערה הזו".

ארבעים רודף אפס. מעת לעת הייתי מצפין לכפר. היו שואלים והייתי משיב "פילוסופיה כללית והיסטוריה". כללית. בכל פעם התשובה נשמעה יותר ויותר כמו התחלה של בדיחה. החשש הקיומי הזה לא הפסיק לנקר – כמה הדרמתי בשביל ידע שאין בו פרנסה. חמישים וארבע רודף ארבעים. צודקים, חשבתי לעצמי. מילא הייתי מצליח בלימודים. אז התנחמתי בפתגם "יאתעאפא אלמורא בּאצדיקאיה".

נפש האדם נרפאת בעזרת חבריו. במקרה שלי, שלושה מהם קרובים אליי ביותר עד היום: מילוג, שבקושי שרד את כמות החיפושים שלי; מורפיקס, שהשתמשתי בו כאחרון העולים החדשים; ואתר האקדמיה ללשון העברית, כאילו היה מדובר בתנ"ך.

בעלי השפה מטעם עצמם

חלוצי הלשון, היושבים במגדל השן של התרבות העברית החדשה, הכשירו, החכימו והכתירו אותי לדרגת דובר ואף כותב. בדרכם האלגנטית, הם העניקו לי את אות הכבוד "עומד בתנאי". שבע שנים לקח לי להתרומם משפת הרחוב ולהצליח לעמוד.

ממרום מבטי יכולתי לשים לב לערבית, כיצד נזרקה לשולי הקמפוס ונדחקה לשיחות שוליים עם שוטפי הכלים והמעשנים הכבדים. כמעט יכולתי לדמיין אותה נשארה לשבת, שם, על אותו כיסא בארומה. כמה חזק הרצון להשתדרג, לזכות בהכרה מבחוץ.

רבים מדי מאמינים שהם בעלי השפה. אף יתרה מכך, מאמינים שהם מחזיקים במפתחות התרבות העברית. אבל אם מדובר באוניברסיטת בן גוריון ואם באוניברסיטה העברית – לעברית אין בעלים. אין לה מפתח ואין לה מנעול. היא חופשיה, נרקמת מחדש בכל רגע נתון על ידי דובריה וכותביה.

חרף זאת, היו מי שהתעקשו, בעבר ובהווה, לקשור באופן בלעדי בין העברית לבין הזהות הלאומית. כך למשל, בעזות מצח כתב עמוס עוז: "אני חושב שאמנם זהו ניצחון […] ניצחונה של הלשון העברית. אם הלשון העברית נהיתה אטרקטיבית דיה כדי שישראלי לא-יהודי יכתוב בה, אז כנראה שהשגנו את מטרתנו", בתגובה לספר "ערבסקות" מאת אנטון שמאס. לשיטתו של עוז, העברית שייכת בראש ובראשונה ליהודים, ובהגדרה זו כרוכות יחד לאומיות ולשון. עוז מת. ובין אם תרצו בכך או לא, התרבות העברית החדשה היא גם פלסטינית.

בשעות הקטנות של הלילה, בעודי עמל על כתיבת שורות אלה, צפיתי במסיבת העיתונאים הרחק מכאן. שם, באמריקה הגדולה, קומץ של רקמות זבל אנושי העלו על מזבח הבית הלבן גירושם של מיליוני פלסטינים – או כפי קוראים לכך בקאנון הישראלי: הגירה מרצון.

תקרוא לזה איך שאתם רוצים. הפלסטינים כאן כדי להישאר. כך גם העברית הפלסטינית שלי.

ג'יווארה בדר הוא סטודנט לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון