newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אנטיגונה בירושלים: כשהמדינה עצמה מחללת את כבוד המתה

שני הצדדים לסכסוך הישראלי-פלסטיני חיללו גופות, אבל מי שהפר את הטאבו העתיק הזה בלוויה של שירין אבו עאקלה היו שוטרים שעשו זאת בפקודה. המעשה הזה הוא ביטוי של חולשה ישראלית, לא של עוצמה

מאת:
שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

חילול כבוד המת בידי המדינה. שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

ביוני 2001 הובא למנוחות פייסל חוסייני, אז השר לענייני ירושלים ברשות הפלסטינית, ואחד מבכירי אש"ף. מסע הלוויה יצא מהמוקאטעה ברמאללה, ואחר כך עבר דרך מחסום קלנדיה לקבורה במתחם אל-אקצא/הר הבית. ארונו היה עטוף בדגל פלסטין, ודגלי פלסטין התנופפו ברחובות ירושלים המזרחית ומעל מתחם אל-אקצא לאורך דרכו האחרונה.

הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה, ודגלי פלסטין ייצגו ארגון, אש"ף, שהיה נחוש אז להקים מדינה פלסטינית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובמזרח ירושלים בטווח המיידי. אז איך קרה שב-2001 ישראל ידעה להכיל את דגלי פלסטין, ואילו 21 שנים מאוחר יותר, כאשר הנפת דגל פלסטין היא בראש ובראשונה עניין זהותי, כאשר הסיכוי שתקום מדינה פלסטינית בקרוב הוא כמעט אפסי,  וכאשר האיומים הביטחוניים, חמורים ככל שהם, פחותים בהרבה ממה שהיו בימים המדממים של האינתיפאדה השנייה, משטרת ירושלים שלחה עשרות שוטרים חמושים מכף רגל עד ראש כדי להסיר את דגל פלסטין מארונה של העיתונאית שירין אבו עאקלה ולהסתער באלימות על נושאי ארונה עד שכמעט נפל ארצה?

מדוע ישראל הרגישה ב-2001 חזקה דיה מול דגלי פלסטין שהתנוססו ברחובות בירתה הניצחית במהלך הלווייתו של מנהיג פוליטי פלסטיני בכיר, בעוד שב-2022 חתיכת דגל המונח ברישול על ארונה של עיתונאית איים על עצם קיומה?

בלוויה שלו דגלי פלסטין התנוססו בכל מזרח ירושלים. פייסל חוסייני (צילום: ויקימדיה)

בלוויה שלו דגלי פלסטין התנוססו בכל מזרח ירושלים. פייסל חוסייני (צילום: ויקימדיה)

לפני שאנסה להשיב על השאלה הזו, כדאי לעצור רגע על אותם רגעים של הסתערות השוטרים על נושאי ארונה של אבו עאקלה, תמונות שברור שילוו אותנו עוד הרבה זמן, והפכו את בטנם לא רק של מיליוני הפלסטינים שצפו בהן בשידור ישיר, ושל מאות מיליונים שצפו בהן בעולם הערבי ובעולם כולו, אלא גם של לא מעט יהודים-ישראלים, גם מחוץ לחוגי השמאל הרדיקלי.

מסופוקלס למסכת ברכות

הטאבו על פגיעה בכבוד המת והחובה להביא אותו לקבורה מכובדת הוא אחד העתיקים בחברה האנושית. גם בעת מלחמה, המתים הוצאו מחוץ למשחק. סופוקלס מספר במחזה "אנטיגונה" את האסון המתחולל כאשר מלך תביי מסרב להביא לקבורה את מי שנלחם נגדו, פולינקס, אחיה של אנטיגונה. במסכת ברכות במשנה נאמר כי "נושאי המיטה (מיטת המת, מ"ר) וחלופיהן וחלופי חלופיהן" פטורים מקריאת שמע, מתפילין "ומכל המצוות האמורות בתורה". החובה לאפשר לקבור את מתי האויב היא חלק מכל האמנות הבינלאומיות לדיני מלחמה. חברה שמתנערת מהכבוד למתים, שלה ושל האויב, מתנערת ממכנה משותף כלל אנושי, מתנערת מהאנושיות שלה.

מתגנב החשד שהסתערות על ארונה של אבו עאקלה נעשתה מול המצלמות כדי להעביר מסר לפלסטינים שבעינינו, בעיני ישראל, שום דבר שקדוש לכם, אינו קדוש לנו

הסכסוך הישראלי-פלסטיני והישראלי-ערבי ידע לא מעט מקרים של חילול כבוד המתים. שני הצדדים חטאו בכך. מהתעללות בחללי שיירת הל"ה, דרך שריפת גופות בדיר יאסין ועוד. אבל נדמה שמה שקרה ביום שישי ביציאה מבית החולים הצרפתי במזרח ירושלים נכנס לקטגוריה אחרת.

ההתנפלות על "נושאי המיטה" של  אבו עאקלה לא נעשתה בלהט הקרב, אלא לאחר מעשה. אבו עאקלה לא היתה לוחמת, ואפילו לא מנהיגה פוליטית, אלא אזרחית שנהרגה במהלך עבודתה העיתונאית. והחשוב מכל: מי שהסתערו על הארון לא היו בודדים שפעלו על דעתם עצמם, אלא שוטרים שנשלחו למשימת חילול כבוד המתה על ידי מפקדיהם, כלומר על ידי המדינה. זו אולי הסיבה שהאירוע הזה, בוודאי לא האלים או האכזר באירועים שידע הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, יצר תגובה רגשית כל כך עזה. כמו קריאון מלך תביי, השלטון עצמו הוא שהפר את הטאבו המקודש על פגיעה בכבוד המת.

השוטרים היו נחושים להסיר את דגלי פלסטין. הלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

השוטרים היו נחושים להסיר את דגלי פלסטין. הלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

העובדה שההסתערות הזו נעשתה מול עיני המצלמות, כאשר ברור לשוטרים, ובוודאי למפקדיהם, שהעם הפלסטיני כולו צופה בתמונות האלה, רק מחריפה את חומרת האירוע. לא משום שהיא יוצרת "פיגוע הסברתי", או מאחדת את העם הפלסטיני. היא אכן עשתה את כל הדברים האלה. אלא משום שמתגנב החשד שהיא נעשתה מול המצלמות כדי להעביר מסר לפלסטינים שבעינינו, בעיני ישראל, שום דבר שקדוש לכם, אינו קדוש לנו. אפילו הכבוד למת או למתה, כל עוד הם פלסטינים, אינו כובל אותנו. ראו והפנימו.

בהלה וחוסר ביטחון

ישראל של 2022 חזקה בהרבה מישראל של 2001, בוודאי ביחס לפלסטינים. ישראל היא מעצמה כלכלית, צבאית ופוליטית, בעוד הפלסטינים עניים, מפוצלים והתמיכה העולמית בהם קרסה. גם הפעילות הפלסטינית האלימה מול ישראל פחתה מאוד. בפיגוע בדולפינריום בתל אביב, שהתרחש ביום שבו נקבר חוסייני, נהרגו יותר אנשים מאשר בכל גל הפיגועים של החודשיים האחרונים. ולמרות זאת, ההתנהלות של ישראל בהלוויה של אבו עאקלה שידרה בהלה וחוסר ביטחון, עד כדי כך שדגלי פלסטין המוחבאים בכיסיהם של משתתפי הלוויה נתפסו כאיום שצריך לסכל.

בעשרים השנים שחלפו מאז הלוויה של חוסייני, ישראל השלימה למעשה את "בליעתם" של הפלסטינים. ההתנחלויות והמאחזים התרחבו מאוד, והרשות הפלסטינית הפכה מכלי להשגת מדינה עצמאית לקבלן משנה של ישראל. ב-2001 עוד היתה בציבור הישראלי תודעה שקיים גבול בינו ובין הפלסטינים, שהם נמצאים ב"צד השני". היום התודעה של הקו הירוק כמעט נמחקה.

ב-2001 נראה הגיוני שכיבוש הערים הפלסטיניות, מה שראש הממשלה אריאל שרון עשה שנה מאוחר יותר, ישים קץ לאלימות הפלסטינית או שנסיגה מעזה תביא לייצוב המצב הביטחוני, מה ששרון עשה ארבע שנים מאוחר יותר. היום הערים הפלסטינית כבר כבושות, ואיש לא משלה את עצמו ש"מבצע רחב" בג'נין יעצור את הפלסטיני הבודד הבא, שאינו קשור לשום ארגון צבאי, לפני שייקח גרזן וירצח אזרחים באלעד או בכל מקום אחר. איש גם לא מאמין באמת ובתמים שחיסולו של יחיא סינוואר ישפר במשהו את מצבה של ישראל. לכל היותר הוא ישיג נקמה, לא מטרה מדינית או צבאית.

אבל ישראל לא ממש הפנימה את העובדה שהפלסטינים הפכו ל"בעיה פנימית", כפי שכותב מנחם קליין. מצד אחד, המדיניות הרשמית של הממשלה בראשות נפתלי בנט שוללת כל משא ומתן מדיני עם הפלסטינים, לא משנה מה יעשו. נתניהו דיבר על "יתנו, יקבלו", אצל בנט אפילו המשוואה הזו לא קיימת. מצד שני, יש קונצנזוס יהודי שהענקת זכויות של אזרחות – או אפילו של תושבות – לפלסטינים שתחת שליטה ישראלית תאיים על זהותה של "המדינה היהודית". ישראל מציעה לפלסטינים להישאר בלימבו, בלי זכויות לאומיות או פוליטיות.

למחוק את הזהות

הלימבו הזה מחייב למעשה את מחיקת הזהות הפלסטינית. לא רק כקבוצה, אלא כבני אדם, מחייב את מחיקת האנושיות שלהם. זה יכול להסביר את שבירת הטאבו של כבוד המת בלוויה של אבו עאקלה. משום שבעיני משטרת ירושלים הפלסטינים הם פחות מבני אדם, הם גם לא זכאים למה שכל בן ובת אנוש זכאים לו: מנוחה נכונה. ח"כ אחמד טיבי הזכיר שמשטר האפרטהייד שלח שוטרים כדי להסיר את דגל הקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC) מארונו של פעיל הארגון אשלי קרייל (Ashley Kriel) ב-1987, אבל אפילו אז הניחו לנושאי הארון להמשיך בדרכם.

נכנסה לכל בית דרך הטלוויזיה. טקס האשכבה של שירין אבו עאקלה במוקאטעה ברמאללה (צילום: אורן זיו)

נכנסה לכל בית דרך הטלוויזיה. טקס האשכבה של שירין אבו עאקלה במוקאטעה ברמאללה (צילום: אורן זיו)

במסורת היהודית מי שמפר את כבוד המת – נענש, גם אם המת היה חוטא. "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ — לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא", נאמר בספר דברים, פרק כ"א. האלים היוונים מענישים את מי שלא מכבד את המתים. אבל בלי קשר לשכר ועונש, אני מאמין שההתנהלות הישראלית בפרשת אבו עאקלה משדרת חולשה. לא משום שישראל אינה חזקה. היא חזקה מאי-פעם, כפי שכתבתי קודם. אלא משום שהיא מבטאת אובדן דרך מוחלט. לישראל אין מושג לאן היא רוצה להוליך את הסכסוך עם הפלסטינים, לא לטווח הארוך ואפילו לא לטווח הקצר, והדבר היחיד שנשאר לה הוא הפעלת כוח ללא שום מטרה מוגדרת. בג'נין או במזרח ירושלים.

קשה להניח שמישהו במשטרת ירושלים מאמין שאם הפלסטינים במזרח העיר לא יניפו דגלי פלסטין במזרח העיר, הם יוותרו על הזהות הלאומית שלהם וישלימו עם השליטה הישראלית עליהם. גם ה"הישג" הישראלי של סגירת הקונסוליה האמריקאית במזרח ירושלים ואי פתיחתה מחדש לא יהפוך את מזרח ירושלים לפלסטינית פחות. אבל ישראל פשוט לא יודעת אחרת: אלימות וניסיונות פתטיים למחוק את הזהות הפלסטינית ולהציג את כל מופעיה השונים כ"טרור".

שבע שנים אחרי ששוטרי האפרטהייד חטפו את דגל ה-ANC מארונו של קרייל, מנהיג ה-ANC נלסון מנדלה נכנס לארמון הנשיאות בפרטוריה. אין זה אומר שעוד שבע שנים הכיבוש הישראלי יסתיים, אבל זה כן יכול לשמש כתזכורת לכך שכוח עודף לא מבטיח ניצחון. לפעמים אפילו ההפך.

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
כמעט חודש של עבודה נוספת למורה בישראל בכל שנה בהשוואה לממוצע באירופה. מורה בכיתה א' בבית ספר פולה בן גוריון בירושלים (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר / פלאש 90)

כמעט חודש של עבודה נוספת למורה בישראל בכל שנה בהשוואה לממוצע באירופה. מורה בכיתה א' בבית ספר פולה בן גוריון בירושלים (צילום אילוסטרציה: יוסי זמיר / פלאש 90)

המורות משלמות את מחיר הניהול הכושל של משרד החינוך

תקציב משרד החינוך לתלמיד ביסודי זהה לממוצע באירופה, ואף על פי כן המורות והמורים נדרשים לעבוד יותר שעות, מול יותר תלמידים ועבור פחות כסף. ההמלצות לשיפור מעמד המורה וההוראה מונחות על השולחן כבר 43 שנים וזוכות להתעלמות, בעוד המערכת ממשיכה לקרוס

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf