newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הלווייתה של שירין אבו עאקלה: אנטומיה של חרפה

משטרת ירושלים ניסתה לא להיראות "חלשה" מול אירוע פוליטי פלסטיני. אך כפי שלימדו אותנו המגנומטרים והמחסומים בשער שכם, הניסיון להשתיק את הפלסטינים באמצעות שיטור יתר תמיד נדון לכישלון

מאת:
שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקלה, ב-13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

התנהלות ברוטלית וקשה. שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקלה, ב-13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

תיעדתי הרבה הלוויות פוליטיות, אבל אירוע כמו ההלוויה של שירין אבו עאקלה לא ראיתי מעולם. מעבר לאבל והעצב של הקולגות – העיתונאים שעבדו לצידה בגדה ובירושלים – ושל העם הפלסטיני שצפה בה מדי ערב, ההתנהלות של משטרת מחוז ירושלים היתה ברוטלית וקשה, אפילו בסטנדרטים הנמוכים ממילא בישראל.

למרות התיעוד המצולם, שמספר נרטיב ברור, בתקשורת הישראלית ממשיכים להגדיר את האירוע כ"עימותים". בשל כך, כדאי לעשות קצת סדר בכרונולוגיה. ביום שישי בבוקר התכנסו מאות אנשים בתוך חצר בית החולים סנט ג'וזף בשייח' ג'ראח – בני משפחה, עיתונאים ואבלים רבים אחרים. המשטרה פרסה מחסומים, ולא איפשרה לרבים אחרים להגיע – ללא סיבה ברורה.


בצהריים התקיימה ברחבת הכניסה לבית החולים תפילה מוסלמית, ולאחר מכן תפילה נוצרית. אחרי התפילות, עשרות אנשים הניפו דגלי פלסטין וקראו קריאות קצובות. המשטרה הזהירה כי אם "קריאות ההסתה" ימשיכו, הם יפזרו את האנשים. זאת, אף שהקריאות התמקדו באבל על אבו עאקלה.

לקראת השעה אחת, כשהגיע כלי הרכב של הכנסייה כדי לאסוף את הגופה בדרך למקום קבורתה, חלק מהנוכחים הכריזו שברצונם לשאת את גופת אבו עאקלה בדרכה האחרונה על כתפיהם, רגלית, עד לעיר העתיקה, ומשם לבית הקברות בהר ציון – כפי שנעשה כמעט תמיד בהלוויות פוליטיות פלסטיניות. המשטרה ניסתה לכפות על המשפחה סיכום מראש להסעת הגופה, ואף זימנה את אחיה של אבו עאקלה לתחנה. אך מבחינת הציבור, כפי שעלה מדברים שאמרו רבים בשטח, ההלוויה היתה צריכה להתקיים בדרך שיבחרו.

כשארון הקבורה הוצא מחדר המתים, ומאות התחילו לצעוד לעבר שער היציאה מבית החולים, עשרות שוטרי יס"מ חמושים באלות ופרשים התייצבו לחסום אותם, ויצרו דוחק אדיר– שבנס לא נגמר באסון. לאחר מכן, השוטרים החלו להכות את האבלים באלות ולדחוף אותם בחזרה לתוך בית החולים. אנשים נפלו לקרקע וזה על זה, וארון הקבורה כמעט נשמט.

בניגוד לטענת המשטרה, לא נזרקו אבנים קודם לכן. רק לאחר הפיזור באלות וברימוני הלם נזרקו כמה חפצים, בעיקר בקבוקים, לעבר השוטרים.

הפיזור כלל הסתערות לתוך חצר בית החולים, ירי כדורי ספוג קשיח וזריקת רימוני הלם. לאחר כרבע שעה,הגופה נלקחה ברכב. גם אחרי זה, המשטרה לא התירה לקולגות של אבו עאקלה – שלא היו שם רק כדי לסקר, אלא גם כדי להתאבל – לצאת מחצר בית החולים, והיכתה אותם פעם נוספת באלות. בדרך החוצה שוטר אף תועד מסיר דגלים מהרכב. רק לאחר שעה ארוכה התאפשר לכולם לצאת.

הלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

הלווית העיתונאית שירין אבו עאקלה, ב-13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

ההתנהלות של משטרת מחוז ירושלים לא היתה מפתיעה. זו היתה בסך הכל הדגמה על סטרואידים של הגזענות, הכוחנות וההשפלה שפוגשים הפלסטינים במזרח העיר בשגרה.

אך באירוע בסדר גודל הזה, שהיה ידוע מראש שיהיה המוני, ניתן לצפות שהשר לביטחון הפנים עמר בר לב או ראש הממשלה נפתלי בנט יורו למשטרה לאפשר את התהלוכה, כולל חסימת כבישים, ולתת לאלפים לצעוד, במיוחד כשכל המסלול היה במזרח העיר. גם כשיונפו דגלי פלסטין – שממילא אין מניעה חוקית להניפם – וגם כשייקראו קריאות.

הגיון שמבין כל מפקד זוטר בגדה

את ההיגיון שלהלוויה פוליטית, שאוצרת כל כך הרבה עצב, כעס ותסכול, צריך לתת לעבור בשקט, מבין כל מפקד זוטר בגדה המערבית – שם הצבא בדרך כלל לא נכנס לכפרים ולערים בזמן הלוויות. אך נראה שבמשטרה, וכנראה גם בדרג הפוליטי, לא הבינו במה מדובר, והמשיכו בקו שיש למנוע בכל מחיר כל ביטוי פלסטיני לאומי במזרח ירושלים.

זאת, אף שהיה ברור שמותה של אבו עאקלה היה פוליטי – היא נורתה במחנה הפליטים ג'נין, בעקבות פלישה של כוח ישראלי, והיתה סמל לאומי – ולכן גם הלווייתה, שנפרשה על פני שלושה ימים, היתה אירוע פוליטי ולאומי.

בניסיון להצדיק את התנהלות המשטרה, פרסם דובר המשטרה אלי לוי בשבת סרטון חלקי, שצולם מהרחפן משטרתי, בו נראו האירועים בחצר בית החולים. לוי טען שחפצים נזרקו לפני שהחלה פעולת הפיזור, אך הסרטון שפרסם מתחיל רק לאחר שהכוח המשטרתי כבר הסתער לתוך מתחם בית החולים והחל תוקף אנשים.

שלא במפתיע, לא מדובר בווידאו רציף – נחתכו ממנו החלקים שבהם המשטרה מסתערת באלות שלופות. סנכרון הסרטון מהרחפן לסרטון מהקרקע מראה, למשל, שאחד מהאנשים שנטען לגביהם שזרקו אבנים בכלל נופף בדגל.

ההתנהלות המחפירה של המשטרה נמשכה גם אחרי החרפה בבית החולים. בשייח' ג'ראח שוטרים מנעו מאבלים לצעוד, וסביב העיר העתיקה הוצבו מחסומים רבים, שמנעו מאנשים להשתתף בחלק האחרון של מסע הלוויה.

בהמשך, תושבים פלסטינים נשאלו על ידי שוטרים אם הם נוצרים או מוסלמים, כדי להחליט אם לתת להם לעבור; דגלי פלסטין ושלטים בערבית הוחרמו – חלקם בלי שהשוטרים הבינו בכלל מה כתוב עליהם; שוטרים ניסו לחייב צעירה להוריד את הרעלה כי היתה בצבעי הדגל הפלסטיני; וכאשר כמה צעירים טיפסו על חומות העיר העתיקה כדי להשקיף על ההלוויה, שיצאה משער יפו, שוטרים סמויים עיכבו אותם בטענה שהמפקד בשטח הורה "לחפש בכיסים דגלים", ולא לשחרר אף אחד עד תום הבדיקה.

אם לשפוט מההתנהלות האגרסיבית הזאת, ייתכן שלמשטרה היה אכפת בעיקר לא להצטייר כ"חלשה" מול אירועי לאומי פלסטיני, בעיני הציבור, או לפחות בעיני עיתונאים ישראלים – שדיווחו במהלך ההלוויה למשל על הסרת דגלי ישראל במהלך הלוויה, או הגדירו את התגובה הפלסטינית: "חוגגים עליה כבר שלושה ימים".

אך הניסיון להשתמש בשיטור יתר כדי להשתיק את הפלסטינים נדון לכישלון. כך היה בהצבת המגנומטרים באל אקצא ב-2017, ובשנה שעברה בהצבת הגדרות בשער שכם. השנה היתה תקווה שמישהו במשטרה שינה גישה, לאחר שהיחס בשער שכם עם תחילת הרמדאן היה עדין יותר. אך האירוע באל אקצא בחודש שעבר הראה שדבר לא השתנה, ואירועי הלווייתה של אבו עאקלה הם רק המשך לכך.

שירין אבו עאקלה תיעדה את הכיבוש ושידרה את התיעוד הזה למיליונים. הריגתה במחנה הפליטים ג'נין היתה חלק בלתי נפרד מהסיפור הפלסטיני, שאותו התעקשה לתווך במשך 25 שנה. התנהלות המשטרה חשפה בפני העולם שגם ברגעי אבלות, כאשר ישראל מודה בעצמה כי קיים סיכוי רב שאבו עאקלה נפגעה מירי חייליה, אין לה שום כוונה לאפשר לפלסטינים להיפרד ממנה בשקט.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf