newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אמא שלי האמינה שאיאד הוא מלאך שנשלח לשמור עלינו"

במשפחתו של איאד אלחלאק, הצעיר האוטיסט ששוטרים ירו בו למוות בירושלים, מספרים על "תינוק בגוף של גבר", שהיה עטוף באהבה וברח בכל פעם שראה חיילים. "לקחו לאמא שלי את השמחה והשאירו לה פצע שלא יפסיק לדמם עד מותה", אומרת אחותו דיאנא

מאת:

"איאד היה הפרח של המשפחה, קטפו אותו בטרם עת. הוא היה השמחה שלנו, נשמה טהורה", כך מתארת דיאנא, אחותו הבכורה של איאד אלחלאק, ששוטרים ירו בו למוות בירושלים ביום שבת.

איאד הלך אחריה כמו צל. רנא אלחלאק, אמו של איאד, ששוטרים ירו בן למוות בירושלים, עם תמונת בנה (צילום: אקטיבסטילס)

איאד הלך אחריה כמו צל. רנא אלחלאק, אמו של איאד, ששוטרים ירו בן למוות בירושלים, עם תמונת בנה (צילום: אקטיבסטילס)

דיאנא, המבוגרת מאיאד בארבע שנים, מספרת שהוא היה בן יחיד בין שתי בנות. "ידענו שיש לו בעיה כבר מגיל מאוד צעיר, שנה או פחות", אומרת דיאנא, "אמא הרגישה שהוא ילד אחר. ברגע שהבנו שהוא אוטיסט, אמא שלי אפילו אהבה אותו עוד יותר. אמא שלי מאמינה באלוהים, והיא ראתה באיאד מלאך שנשלח לה מהשמיים לשמור עליה ועלינו".

"התחתנתי עם דיאנא לפני 12 שנים והצטרפתי למשפחה", מספר בעלה של דיאנא, סאמי אלחלאק. "נדהמתי מכמות האהבה שהאמא אהבה את בנה. הוא אפילו לא צריך לבקש, רק מסתכל על משהו או מצביע לכיוונו, ואמא שלו הייתה קונה לו מיד. אם תיכנסי לחדר שלו, תראי חדר מלא מכל טוב. שלושה מכשירי פלייסטיישן, צעצועים, ארון בגדים מלא במותגים. ילד מפונק שהסב המון שמחה למשפחתו.

"אמא שלו חששה לו מאוד, לא נתנה לו לצאת מהבית לבד. רק אחרי לחץ שלי ושל אשתי נתנו לו ללמוד בבית ספר אלבכריה לחינוך מיוחד. אמא שלו לא רצתה מרוב פחד עליו. עד שהשתכנעה לקח לה זמן. והנה התוצאה: בדרך לבית ספר הוא נורה למוות. אין לי מושג איך חמותי תמשיך בלעדיו. הוא הנשמה שלה, החיים שלה, האור של עיניה".

אחותו דיאנא מספרת שאחיה התחיל ללמוד לפני שש שנים. "הוא חיכה ללימודים בקוצר רוח. בתקופת הקורונה בית הספר נסגר. הוא בכה לאמא שהוא רוצה ללכת ללמוד, ואמא הסבירה לו יותר מפעם אחת שבית הספר סגור. הוא לא השתכנע והיא לקחה אותו פעמיים לשם להראות לו.

"ברגע שבית הספר נפתח, הוא צהל משמחה. בבית ספר לימדו אותם הרבה דברים: איך לבשל, איך לטפל בעצמם, איך לטפל בצמחים ובסביבה. הוא היה חוזר הביתה ורוצה לעזור לאמא שלי לבשל כי לימדו אותו. אמא שלי כל כך שמחה שהוא מאושר.

המלווה הסבירה לו איך הולכים על המדרכה, איך חוצים את הכביש. היא אפילו לקחה אותו לתחנת המשטרה באזור והציגה אותו בפני השוטרים

"בהתחלה הצמידו לו מלווה, שהיתה לוקחת אותו ברגל כי הבית ספר במרחק הליכה של פחות מעשר דקות מבית ההורים שלי. המלווה הסבירה לו איך הולכים על המדרכה, איך עוצרים ברמזור ומחכים, איך חוצים את הכביש. היא אפילו לקחה אותו לתחנת המשטרה באזור והציגה אותו בפני השוטרים.

"זה היה נוהג מקובל. ככה עשו בבית הספר מאז שהיתה תקרית עם ילד אחר, שהחיילים ביקשו ממנו לעצור והוא לא עצר וירו בו. הוא לא מת, אבל מאז בבית ספר דאגו שהמשטרה תכיר את הילדים עם המגבלות. הוא מאוד פחד מהחיילים והשוטרים, וכשהיה רואה אותם, הוא תמיד היה מתכנס בתוך עצמו ובורח מהם. באזור שלנו יש המון חיילים ושוטרים.

"המלווה ליוותה אותו בערך שנתיים וחצי עד שהוא למד ללכת לבד לפני שלוש וחצי שנים. אבל אמא שלי מאוד חששה לו והלכה אתו לבית הספר וחזרה בשעה אחת לחכות לו. רק אחרי שהיא ראתה שהוא יודע לעשות זאת בכוחות עצמו, אמא נתנה לו ללכת לבד ברחוב.

המלווה לקחה אותו למשטרה כדי שיכירו אותו. איאד אלחלאק

לא נתן לאיש להיכנס לחדרו, חוץ מלאמא שלו. איאד אלחלאק

"הוא היה האהבה של האמא, החיים שלה. אמא היתה מחזיקה לו את היד שלו כמו לתינוק, והוא היה הולך איתה לשוק או למסגד או לחנויות בגדים. הוא היה כמו הצל שלה. אמא פחדה עליו, חששה שילדים יציקו לו או יפגעו בו. היא דאגה להביא לו את העולם החיצוני הביתה: צעצועים, אינטרנט, טלפונים וכל מה שהוא רצה. היא אפילו שמה לו שולחן אוכל בחדר שלו והם היו אוכלים ביחד בחדר שלו.

"איאד היה ילד מיוחד ומסוגר בתוך עצמו. תמיד חייך, אבל הוא לא נתן לאף אחד להתקרב לחדר שלו. רק לאמא שלי היה מותר להיכנס לחדר שלו. היה לו עולם משלו, שאמא שלי הבינה הכי טוב וידעה איך לתקשר אתו. גם אותי הוא מאוד אהב. כל יום הייתי מדברת איתו בטלפון בתקופת הקורונה והוא היה שואל אותי למה אני לא באה לבקר אותו".

ריאד אבו גרביה, שכן של משפחת אלחלאק, מספר: "איאד היה ילד סגור ומופנם, אבל חייכן. גוף של גבר אבל פנים ואישיות של ילד. הוא לא דיבר עם אף אחד. הייתי אומר לו שלום, הוא לא היה עונה, רק מחייך, מאוד פחד מאנשים ולא תיקשר אתם, רק עם המשפחה שלו. הוא היה נשמה טהורה, לא הזיק לאף אחד".

דיאנא מוסיפה: "איאד לא היה רק האח שלי, אלא הבן שלי. כל מה שקניתי לילדים שלי, קניתי לו. קניתי לו בגדים לחג (עיד אל פיטר – ס"ע) הוא לא הספיק ללבוש אותם.

"הוא היה נאיבי, טהור, תינוק בגוף של גבר. הוא אהב מתוקים כמו תינוקות. אמא שלי תמיד הכינה לו מה שהוא הכי אוהב. הוא חי בבית הורי כמו נסיך, פינקנו אותו. ילדים עם צרכים מיוחדים הם מלאכים, הם נשמות טהורות וצריך לדאוג להם.

"אני לא מצליחה להפסיק לבכות עליו ואני לא יודעת מה אמא שלי תעשה בלעדיו. הם היו יושבים שעות בחדר שלו, כל יום משחקים ואוכלים וצוחקים ביחד. לקחו לה אותו, לקחו את השמחה שלה והשאירו לה צער גדול ולב שבור ופצע שלא יפסיק לדמם עד מותה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

מחאת סטודנטים בבריטניה, ב-17 במאי 2024 (צילום: Alisdare Hickson, CC BY-NC-SA 2.0)

הביקור המוזר במאהל המחאה באוקספורד שאמור לייצג אותי

הזדמן לי לבקר בזירת מלחמת החורמה הסימבולית שמתנהלת באוניברסיטה הבריטית, ולנהל שיחה עם סטודנטים שהחליטו לדבר בשמי כפלסטיני – ונחרדתי לגלות גישה שטחית, שאינה מנסה אפילו להתמודד עם המציאות היומיומית שבה אני חי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf