אם הבחירות היו על חינוך, היה מתברר את מי המערכת באמת משרתת
דעה רווחת היא שהחינוך ניתן כשירות לתלמידים ובעקיפין - להוריהם, ומערכת החינוך מספקת את התנאים למורים לממש את מקצועיותם. אולם התלמידים, ההורים והמורים הם הפועלים השחורים והמנוצלים במערכת. הצרכנים האמיתיים הם הצבא, המעסיקים והאקדמיה. להם ניתן הכבוד, על חשבון ילדינו
החינוך אינו נמצא במוקד מערכת הבחירות, ספק אם היה אי פעם. אבל מערכת החינוך היא בהחלט מרכיב חשוב בשביעות הרצון הכללית של רבים, באשר לחיינו המשותפים במדינה. 1.98 מיליון, מתוך 5.88 מיליון בעלי זכות הבחירה בישראל, הם הורים לילדים עד גיל 18. אם נוסיף להם את הסבים והסבתות ואת עובדי מערכת החינוך שאינם הורים, ודאי נגיע לכך שמחצית מהבוחרים נמצאים בקשר יומיומי עם גני הילדים ועם בתי הספר.
אם הבחירות היו על חינוך, ודאי היו דנים בנושאים הבאים: כנושא ראשון אני בוחר בתשלומי ההורים. נראה לי שאין עדות כואבת יותר לחדלונה של המערכת, מהעובדה שהחוק הוא חוק לימוד חובה חינם, ועם זאת ההורים משלמים אלפי שקלים לגנים ולבתי הספר. מערכת החינוך (כלומר המדינה) עצמה דורשת מההורים לשלם, ולא ברור לי כיצד זה הפך לדבר סביר, למרות חוק החינם. בנוסף יש תשלומים שהורגלנו לשלם במהלך השנים, מבלי לערער על כך שהם אינם בסל השירותים של משרד החינוך: תלבושת אחידה ותלבושת ספורט, תיקים וקלמרים, ספרים ומחברות. הפער הזה בין הצהרה (חינם) למעשה (יקר) מבטא לדעתי את יחסו המזלזל של משרד החינוך הורים. תשלמו ותשתקו.
> שלא יעבדו עליכם: אין קשר בין הפרטת החינוך לבין חינוך פרטי
בדיוק בשל כך התפתחה קבוצה שלישית של תשלומי הורים, תשלומים שאינם מותרים על פי חוק אבל הורים מסכימים לשלמם (ולרוב אפילו יוזמים אותם), על מנת להעניק לילדיהם תנאים טובים יותר: וילון, מזגן, שיפוץ כללי, פיצול כיתות, שיעורי העשרה, אירועים מיוחדים ועוד. נכונותם של ההורים להוסיף על תקציב החינוך (שממנו יש בשפע, אם מישהו חושב אחרת) היא העדות הברורה ביותר לחוסר האמון המוחלט של ההורים במערכת החינוך: אין סיכוי שנקבל מהמדינה את מה שצריך ולכן עדיף שנעשה בעצמנו.
נושא שני שעל סדר היום הוא הצפיפות. היא כואבת במיוחד אצל הפעוטות בני השלוש, שהתקן עבורם הוא קבוצה של עד 18 ילדים עם שתי מחנכות מוסמכות. למרות זאת משרד החינוך אימץ עבורם את התקן של גיל חמש, שהוא כפול: שתי מחנכות לקבוצה של 35 ילדים. עוד בולטת הצפיפות בבתי הספר היסודיים. בשנת 2008 החליטה הממשלה שמספר התלמידים המרבי בכיתה יהיה 32 תלמידים. בפועל, הממשלה עצמה אינה מקיימת את החלטה, והתקן הוא עדיין 40 ילדים בכיתה.
הצפיפות היא לא רק עניין מתודולוגי – אל מול כמה ילדים מסוגלת הגננת או המורה לתפקד. לצפיפות יש השלכות על האווירה הכללית, האלימות, היכולת לתפקד בתוך קבוצה חברתית גדולה ועוד. ומעל הכול, הצפיפות הזאת מעבירה מסר כואב של בוז כלפי רווחתם ואושרם של הילדים.
כנושא שלישי על סדר היום החינוכי אני בוחר בשכר המורות ותנאי העסקתן. אני לא מצליח להבין כיצד קרה שארגוני המורים נתנו יד לביזוי מעמד המורה בישראל, בשכר המשפיל ובתנאי העבדות בהם מועסקים עשרות אלפי עובדי הוראה. במיוחד מורי הקבלן. בדוח השנתי האחרון של ה oecd דורג שכר המורים בישראל במקום ה-29 מבין 38 מדינות, הרחק מאחורי כל המדינות המפותחות. שכר המורים ההתחלתי הממוצע בעולם גבוה ב 50% מהשכר ההתחלתי של מורים בישראל. גם אחרי 15 שנות וותק, המורה הוותיקה בישראל לא מגיעה לשכר של מורה מתחילה (מתחילה!) ב- 27 המדינות המתוקנות שמעלינו בהשוואה.
אם כך, מי אמור לחולל את מהפכת החינוך בישראל שאנו כה מייחלים לה? אלה שמקבלים שכר שעתי? כמה יכול להיות אכפת להם ממה שקורה בבית הספר חצי דקה אחרי הצלצול? פירון התהדר בסיסמה: מחנכים מסביב לשעון, במשמעות החיובית של מחנכים שדואגים לתלמידיהם לא רק ב 45 הדקות של משך השיעור. אבל זה לא יכול לקרות במערכת שבה אין תגמול הוגן ומלא עבור הדקה ה-46, ואין כבוד לעובדים הנושאים במלאכה.
> 18 פעוטות עם מחנכת אחת זה מחסן ילדים, לא גן
את מי משרתת מערכת החינוך?
יש עוד לא מעט נושאים על סדר היום, אולם די בשלושה אלה כדי להדגים את היחס של מערכת החינוך בישראל לתלמידים, להורים ולמורים. לרגע נזכרתי כי נהוג לראות את מערכת החינוך כגוף הנותן שירות לתלמידים ולהוריהם, וכגוף שתפקידו להציע תשתית נוחה למורים לממש את מקצועיותם. אלא שלאור הכתוב לעיל, התלמידים, ההורים והמורים אינם נתפסים כמקבלי שירות, אלא דווקא כאחרוני הפועלים. אלה שסוחטים מהם ביוקר, ומציעים להם תמורה זולה.
חוסר ההתאמה שבין מה שהיה צפוי למה שקורה, הוביל אותי לחשוב: את מי מערכת החינוך כן מכבדת? למי היא בעצם נותנת שירות?
לפני כמה שנים הזדמנתי לכנס גדול של מנהלי בתי הספר בישראל. התקיימו שם עשרות מושבי דיונים בנושאים חשובים ומרתקים שעל סדר היום החינוכי. בנוסף, היה מושב אחד חגיגי, שלכבודו התכנסו מאות המנהלים והמנהלות יחד, באולם הגדול של בנייני האומה בירושלים. מארגני הכנס ונציגי המשרד הציגו בפני הקהל הצמא לידע את האורחים המכובדים שנאמו בפני מליאת הכנס: פרופסור לכלכלה, מפקד חיל האוויר ומנכ"ל של חברת הייטק גדולה.
שלושת המכובדים (ביחד) מבינים בחינוך כמו אחרון הסטודנטים באחרונת המכללות. אולם הם זכו לכבוד הגדול לא בשל אוצר ידיעותיהם, אלא משום המגזרים שאותם הם מייצגים: הצבא, המעסיקים והאקדמיה. המשותף להם הוא שאלה המגזרים שקולטים את התלמידים, כשהם מגיעים לגיל 18 ובוגרים את מערכת החינוך.
נזכרתי באירוע הזה לנוכח השאלה: מי הצרכן האמיתי של מערכת החינוך? וזאת תשובתי: מערכת החינוך מצופפת את התלמידים, סוחטת את כספי ההורים ומנצלת את המורים, לטובת הצבא, המשק והאקדמיה. לצבא היא מספקת כמחצית מילדי כל שנתון, שנכונים להישבע: "[…] להקריב את חיי להגנת המולדת […]". לאקדמיה מספקת מערכת החינוך כ 40% מבני כל שנתון, ממוינים על פי תעודת הבגרות שלהם לחוגי הלימוד והמחקר השונים. ולמשק הכלכלי היא מספקת כ 60% מבני כל שנתון שהורגלו לחשוב שהם לא מספיק חכמים ולא מספיק טובים, ולקבל על עצמם, לכל החיים, לבצע עבודות משמימות, כי אין ברירה, וצריך להגיד תודה על מה שיש.
הפרופסור, האלוף והמנכ"ל הם הלקוחות המכובדים והמרוצים; התלמיד, הוריו ומוריו הם נותני השירות. אם השיח הציבורי על חינוך היה מתנקה מקלישאות וסיסמאות, היה האבסורד הזה מתברר, ורק אז ניתן היה לחשוב על שינוי של ממש.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן