"אל תבגדו בנו". האתגר של השמאל אחרי הניצחון בצרפת

עמנואל מקרון לא לקח אותם בחשבון. הפגנה של "החזית העממית החדשה" בכיכר נאסיון בפריז, יוני 2024 (צילום: ז'אן מנז'ולה CC BY 2.0)

הבימוי היה מושלם. הנשיא עמנואל מקרון, טבול ברצינות השטחית הידועה שלו, קטע את ליל הבחירות לפרלמנט האירופי כדי לפנות לאומה. חובה לומר שהמצב היה רציני: רנסנס, המפלגה הימנית-ליברלית של הנשיא, ספגה מפלה קשה והשיגה רק 14.60% מהקולות, הרחק, הרחק מאוחר, ממפלגת הימין הקיצוני "הכינוס הלאומי" (Rassemblement National, RN), ממשיכתה של מפלגת "החזית הלאומית" שהגיעה למקום הראשון עם 33.37%  מהקולות.

>> "הסוגייה הפלסטינית היא מרכזית בבחירות, ולא רק בבריטניה"

בניסיון נואש לשמור על שליטתו בשדה פוליטי החומק ממנו, הכריז ראש המדינה על פיזור האסיפה הלאומית (הפרלמנט) והודיע על בחירות בזק שייערכו תוך שלושה שבועות. "רימון שהושלך לרגליהן" של מפלגות האופוזיציה ו"הוכן לפני כמה שבועות", הוא אמר שלא לציטוט למחרת. הוא נעתר בכך לבקשתה של מפלגה, שנוסדה על ידי איש וופן אס.אס לשעבר וקנאים מאלג'יריה הצרפתית, ודורשת בחירות חדשות זה זמן רב, ובכך סולל את הדרך לישיבה משותפת (מה שמכונה בצרפתית cohabitation) עם הימין הקיצוני שמקרון חולק איתו קרבה אידיאולוגית עמוקה. הדמיון האידיאולוגי בין מפלגתו של מקרון ובין RN, המתבטא בין השאר ברהביליטציה של המרשל אנרי פיליפ פטן, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה, או בחוק לגבי מבקשי מקלט – ראוי למאמר נפרד.

אבל מה שמקרון לא לקח בחשבון היה הבגרות שגילו כוחות השמאל, שאף שהתאוששו בדוחק ממערכת בחירות שבה נאבקו זה בזה, עמדו באתגר הפוליטי שהציבה המציאות, והקימו תוך פחות מחמישה ימי משא ומתן ברית ומצע משותף היוצא נגד הסדר הניאו-ליברלי. הברית נקראה "החזית העממית החדשה" (NFP) והורכבה מ"צרפת הבלתי כנועה" (LFI) בראשות ז'אן לוק מלאנשון, המפלגה הסוציאליסטית, הירוקים והמפלגה הקומוניסטית.

שיטת ההצבעה בבחירות הכלליות בצרפת שונה מאוד מזו של המערכת הפוליטית בישראל. בצרפת השיטה אינה יחסית, אלא אזורית – הצבעה בשני סיבובים שבהם נבחר נציג לכל אחד מ-577 מחוזות הבחירה – ירושה מהשלטון המאוד לא-דמוקרטי של נפוליאון השלישי. אם אף מועמד לא גרף יותר מ־50% מקולות, נערך במחוז הבחירה סיבוב שני. בניגוד למקובל במקומות אחרים, בצרפת הסיבוב השני לא מתקיים רק בין שני המועמדים הראשונים, אלא בין כל המועמדים שבסיבוב הראשון קיבלו 12.5% מהקולות ומעלה. שיטה זו הגדילה כמובן את מספרם של המירוצים התלת-ראשיים בסיבוב הבחירות השני.

בסיבוב הראשון לא הצליח השמאל המאוחד להשיג את הגוש של הימין הקיצוני, וגייס רק 28.5% מהקולות לעומת 33.5% ל-RN ובעלי בריתו. מפלגתו של מקרון הגיעה למקום השלישי עם 20% מהקולות. מספר המירוצים התלת-ראשיים לסיבוב השני עמד על 300, וברובם התחרו זה בזה מועמדים מה-RN, מחזית השמאל וממפלגתו של הנשיא.

ידעו להתגבר על המחלוקות ולהתאחד. מנהיג "צרפת הבלתי כנועה", ז'אן לוק מלאנשון, בפרלמנט האירופי, יולי 2024 (צילום: מפלגת השמאל האירופית CC BY-NC-SA 2.0)

לא זה ולא זה

ברגע שפורסמו התוצאות, ראשי המרכיבים השונים של חזית השמאל הודיעו שמועמדיהם שהגיעו למקום השלישי יפרשו כדי לחסום את ה-RN ולמנוע ככל האפשר את בחירתם של מועמדי הימין הקיצוני לפרלמנט. למרבה הצער, המועמדים הקרובים למקרון לא אימצו גם הם את ההחלטה הברורה והאמיצה הזו, והם הצטיינו בקקופוניה מסוכנת: חלקם (מעטים) קראו לפרישת מועמדיהם שהגיעו למקום השלישי, בעוד האחרים הביעו רצון לא להשאיר את המגרש פנוי למועמדי המרכיב המרכזי בחזית השמאל – מפלגת "צרפת הבלתי כנועה" של מלאנשון.

המדיניות ההרפתקנית הזו של "לא זה ולא זה" (לא החזית העממית החדשה ולא ה-RN), שהציגה את השמאל הרדיקלי ואת הימין הקיצוני באותה דרגה של סכנה לרפובליקה, ליוותה את רוב הבליץ של הקמפיין בסיבוב השני. חובה להודות שלתומכיו של מקרון היה קשה לחזור בהם מהדמוניזציה הבלתי פוסקת של מלאנשון, שהם עצמם עסקו בה עוד כמה שעות קודם לכן, בלי להודות בשיקול הדעת המוטעה שלהם. במיוחד משום שהדמוניזציה הזו כללה טענות (בלתי מבוססות) כלפי "צרפת הבלתי כנועה" עקב הביקורת הקשה של המפלגה על מלחמת הג'נוסייד שישראל מנהלת בעזה בתמיכתה של צרפת של מקרון.

בחיים הפוליטיים של צרפת, מעולם לא נעשתה אינסטרומנטליזציה כזו של היהודים החיים בה ומעולם הם לא זוהו באופן כה מוחלט עם מדינת ישראל. הדבר נעשה הן על ידי מפלגתו של הנשיא, שניסתה בדרך זו להטיל פגם באופוזיציה השמאלית, והן על ידי ה-RN, שהתייצב לצד רטוריקת המלחמה של נתניהו כדי לגרום לאנשים לשכוח את נוכחותם של פעילים ניאו-נאצים ואנטישמים רבים בשורותיו. אולם המרכיב הכי עגום בדמוקרטיה שלנו היו כלי התקשורת, הפרטיים והציבוריים, שהשתתפו בלב שלם במסע הדמוניזציה, תרמו להכשרה של הימין הקיצוני, והפכו את היהודים לנזק אגבי של קמפיין הבחירות.

בסופו של דבר, חרף המכשולים, הגיע האור. בניגוד לתחזיות של הסוקרים ולשאיפותיהם של הפרשנים בגופי התקשורת המרכזיים, ה-RN לא הצליח בהימור שלו. יותר מכך: החזית העממית ניצחה בבחירות האלה כמעט במפתיע, שכן איש לא ציפה מהם יותר מדי. עם 192 מושבים, חזית השמאל הפכה לכוח הכי גדול בפרלמנט, לפני הגוש של הנשיא שצנח ל-163 מושבים ולפני הגוש של הימין הקיצוני, שאמנם עלה משמעותית יחסית לבחירות הקודמות, אבל הגיע למקום השלישי עם 143 מושבים.

אבל חזית השמאל היא ענק עם רגלי חימר. הוא רחוק מהשגת 289 המושבים הנחוצים לרוב מוחלט. בעוד ההרכב החדש של הפרלמנט מעמיק מהלך שהחל כבר בבחירות לנשיאות ולפרלמנט ב-2022, החלוקה של הזירה הפוליטית לשלושה גושים, שאף אחד מהם לא מסוגל להשיג רוב מוחלט בפני עצמו, היא תופעה חדשה בהיסטוריה של הרפובליקה החמישית שכוננה ב-1958.

לא עושה את מה שנוטל עליו. נשיא צרפת עמנואל מקרון בביקור ביד ושם (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

קרוב יותר לימין הקיצוני

הנשיא נדרש להטיל על הגוש המוביל להקים ממשלה. אולם מאז שפורסמו תוצאות הבחירות, מקרון מתעכב ושומר על שתיקה כדי להימנע מליצור קשר עם חזית השמאל. גרוע מכך – הוא נוקט שיטות מקיאווליסטיות כדי לשמור על המשפחה הפוליטית שלו מאוחדת ולשבור את האיחוד של השמאל. מבחינה מספרית, כדי שקואליציה של המרכז תוכל לקוות לשלוט במדינה, היא חייבת לגייס חברי פרלמנט גם מהימין השמרני וגם מהשמאל-מרכז.

אולם כדי שזה יקרה, הנשיא חייב להתגבר על שני מכשולים: לשכנע את הימין השמרני, שהולך ונעשה רדיקלי יותר ויותר, לא להיעתר לקריאות הקרב לייצר ברית עם ה-RN, ובעיקר לשבור את חזית השמאל, ולשם כך  הכול מותר. אחרי הדמוניזציה של "צרפת הבלתי כנועה" והוצאתה מ"הקשת הרפובליקאית" – סיסמה שנעשה בה שימוש כדי לשלול את הלגיטימיות של הימין הקיצוני ושל השמאל הרדיקלי – עכשיו תורה של מפלגת הירוקים לסבול מגורל דומה.

המטרה פשוטה: לבודד כמה מחברי חזית השמאל ולהעניק תעודה של מכובדות לאחרים. במונחים מעשיים, המאמץ הזה מתורגם לניסיונות לנצל את המחלוקות הפנימיות במפלגה הסוציאליסטית (PS), שהאגף הימני שלה חגג באופן צנוע מאוד את האיחוד בשמאל, עקב הסלידה שלו מהתפקיד ההגמוני שממלא היום בשמאל הקו של "צרפת הבלתי כנועה". הכוונה של מקרון היא לגרום לאגף הזה לעזוב את חזית השמאל ולהצטרף לפרויקט הניאו-ליברלי של מקרון, אף שהרוב המוחץ של הצרפתים בזים לו.

עד כה, האיחוד של השמאל שומר על לכידותו, שכן הלחץ מהחברה האזרחית הוא עז ודורש להיזהר מפני מי שבוגד באזרחים עבור קומץ של תפקידי שרים. אבל ככל שמקרון מתעכב, התסריט ההרסני הזה, שהבורגנות הפוליטית שואפת אליו בלהט, מקבל לגיטימציה. לכן, כל הצעדים להשיג את המטרה הזו כשרים, כולל הכחשה גורפת של המציאות.

"אף אחד לא ניצח". המשפט הרזה הזה לוכד בתוכו את הטוויסט הטראמפיסטי שנוקט מקרון. בכל דמוקרטיה מתפקדת, השמאל כבר מזמן היה מוזמן להקים ממשלה, אבל מהלך כזה נמנע כעת עקב המגלומניה של מקרון, האובססיה שלו לשלוט והסלידה העמוקה שלו מצדק כלכלי רב יותר שכדי להשיגו יש להטיל מיסים על בעלי ההכנסות הגבוהות ועל ההון הגדול. אבל בבחירה בין דמוקרטיה ובין האינטרסים המעמדיים של הבורגנות, מקרון כבר החליט לפני שנים רבות.

החשש הגדול שלו הוא שחזית השמאל תצליח לשפר את חיי היומיום של מעמד העובדים ושל מעמד הביניים, מה שיחזק את הקואליציה הפרוגרסיבית לקראת הבחירות לנשיאות ב-2027. בעיני המחנה החברתי של מקרון, האלטרנטיבה הפוליטית הבלתי נמנעת היא פנייה לעבר הימין הקיצוני, שימשיך את המדיניות הכלכלית והחברתית הנוכחית ו"יחוס" בעיקר על המעמדות הגבוהים ובעלי ההון. הטרנספורמציה הפוליטית של מפלגת הימין הקיצוני למפלגה גזענית הערבה לסדר הניאו-ליברלי הכלכלי התעצמה בבחירות האלה. ה-RN  זנח את החזות החברתית שלו והמשיך להחניף למעסיקים.

המאבק התרבותי על ליבו של הציבור הרחב רק התחיל. הבורגנות שוב הוכיחה שהיא מעדיפה את "היטלר על פני החזית העממית", סיסמה שהימין הקיצוני והאליטות הכלכליות השתמשו בה בשנות ה-30 נגד התארגנות השמאל שבראשה עמד ליאון בלום. על השמאל מוטלת אחריות אדירה. אם לא ישמור על אחדותו סביב גט מוחלט מהניאו-ליברליזם, הוא לא יוכל למנוע מהימין הקיצוני להגיע לשלטון. כפי שאמר באופן חד מאנֶס נאדֶל, מנהיג איגוד תלמידי התיכון, ברגע שבו הוכרז על האיחוד של השמאל במסגרת "החזית העממית החדשה" – "אל תבגדו בנו".

מקסים בֶנְאַטְוויל הוא חבר ב"צדק", קולקטיב יהודי צרפתי דה-קולוניאלי, ופעיל שטח של "צרפת הבלתי כנועה"