newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה" - הערבית, הנוכחת הנפקדת בשירתה של אמירה הס

בין זיכרון עברי לזיכרון ערבי, בין קינה על אובדן לבין חיות הערבית בתוכה: המשורר אלמוג בהר על מקומה של הערבית בשירתה של אמירה הס, כלת פרס יהודה עמיחי לשירה עברית תשע"ה

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אלמוג בהר

מקומה של הערבית בולט לכל אורך שירתה של אמירה הס, למן השיר הראשון בספרה הראשון, בו מתחדדת ערביותו של השם אמירה לאור שם אמה המופיע בשורה השניה, סלימה, ולאור הקינה על אובדן לשון אביה, הערבית, ההופכת להיות, בשיר בו מצויה העמידה לפני קברו, מיטונימית למותו: "כִּי אָבִי אָבְדָה לְשוֹנוֹ / רַק עֵינוֹ רַק עֵינוֹ הָיְתָה חָגָה בְּמַסְלוּל כּוֹאֲבִים" (וירח נוטף שגעון). כך נעה אמירה בין זיכרון עברי לזיכרון ערבי, בין קינה על אובדן לבין חיות הערבית בתוכה, בין שייכות הערבית ל"מִּזְרָח הַנִּקְלֶה הַזֶּה" ולבית ההורים שהיא מבטיחה לשכוח, ובין שייכותה לגוף נשמתה ממש, ולזיכרון שהיא מבטיחה לזכור.

הערבית מתקיימת בשירתה כמילים רבות, הגִ'ינִים ועַלִי בַּאבַּא מסיפורי האגדות, מילות אמה על ה"פליטים", "הַלָּגִ'יִין לוֹבְשִים לָבָן" (יובל), העַבָּיָּה אותה לבשה כתינוקת, הקריאה "יַא וֵילִי", הדַ'הַבּ שהוא זהב, שמה הערבי של לבנון לוּבְּנַאן, ומקומות אחרים כח'אן יונס, הנילוס, סכר אסוואן, החדקל, הפרת, בגדאד, דליית אל–כרמל, ההרכב המוסיקלי צַ'לְרִי בגדאד, הקַאנוּן, העוּד, מואזין, המילים שהידים ופדאיון, המתקשרות לסכסוך הישראלי–פלסטיני ולדיבור החדשותי והפוליטי הישראלי, הֶגְ'רָה (הגירתו של מוחמד ממכה למדינה); הערבית מתקיימת גם כסמל לעולם העבר, ההורים, הבית והנפש (ולמשל בדיבור עם המוכר המצרי בשפה הערבית, בו היא מנסה "לְקַשֵּר בֵּינֵינוּ עַל פְּנֵי כָּל הַיַּבָּשוֹת וְהַזְּמַנִּים"; והערבית מופיעה גם כתחביר, ואמירה הס מסבירה את הקשר של השירה שלה בעברית לעיראקית: "זה תרגום מנטלי. אתה נושא אתך צופן של ידע של השולשת שלך".

> "תן לנו עוד מהעברית האחרת שבאמצע שלה נפער שבר" – המשוררת עדי קיסר על שירתו של ארז ביטון

המשוררת אמירה הס, זוכת פרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת תשע"ה

המשוררת אמירה הס, זוכת פרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת תשע"ה

מסע אל העולם האחר

בשלב מאוחר של יצירתה של אמירה הס, אחרי שפירסמה את ספרה השישי, ב"פסטיבל הקצה" ב-2007 במצפה רמון, היא קראה שיר ראשון שכתבה, מעט קודם לכן, בשילוב של ערבית–יהודית–בגדאדית מדוברת ועברית (השיר פורסם בספרה השביעי, "כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות", 2014). את כותרת השיר סימנה אמירה הס בתעתיק לאנגלית של פתיחתו הערבית: "K’ntu B’reir D’ni", בחירה המסמנת את העובדה שהשיר אינו נטוע בתוך מסורת השירה הערבית הכתובה, הכללית או היהודית.

השיר נפתח: "כְּנְתוּ בְּרֵיר דְּנִי. בַּלְקָט בְּדְנִי מַלְכְּם. / כְּנְתוּ בְּרֵיר אְמְכַּאן… סָר בִּיִי שְק / סָר בִּיִי בְּכָּה / סָרְת בִּיִי כוֹפָה… מְתוּ. מָא תָּם מְנִי שֵיין… הייתי בעולם אחר. אולי בעולמכם / הייתי במקום אחר… נהיה בי חור / נהיה בי בכי / נהיה בי פחד… מתי. לא נשאר ממני כלום"; המשוררת מספרת על מסע שלה לעולם אחר, שהוא מקומו של הציבור אליו היא פונה בשיר (העולם היהודי–ישראלי בן הזמן הזה), מסע אשר גרם לה להשתנות כואבת, לחור, לבכי, לפחד, ובסופו של דבר למוות. לאחר שהיא מתארת את המצב בו למרות שהיא מתה האחרים חשבו שהיא בחיים, מגיע השיר לדבר את הדיבור: "חְכֵּתוֹ רֵיר חָכִּי / סְנָפְתוֹ עַלָא נַפְסִי וּכְבֵּתוּ דְּמוּעִי מִנְבָּטְן רָאסִי / דברתי דיבור אחר / התלוצצתי על נפשי / והסתרתי דמעותי שבעומק ראשי". ועתה היא מבקשת אפשרות אחרת: "הָסָה קָאָרִיד אֲחְכִּי בְּלוּרְתִי לִנְסִיתוּהָ. / מָא אָרִיד אַנְסָהָה. / מָא אָרִיד אַנְסָה מַמָה וּבָּאבָּא / מָא אָרִיד אַנְסָכְּם יַא חָיָיתִי / אִילִי מָעְשְתוֹהְם, וְאָעְרְף כַּן יִנְרָד יְכּוּנוֹן אָחְלָא חָיָית // עכשיו אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה / איני רוצה לשכוח אותה / איני רוצה לשכוח את אמא ואבא / איני רוצה לשכוח אתכם חיי / אשר לא חייתי אותם, ואני יודעת שהם היו צריכים להיות חיים נהדרים"; השפה הנשכחת מסמלת בעיני המשוררת את שכחת אמה ואביה, את שכחת חייה והפיכתם לחיים אחרים, אותם חייתה במקום חייה שלה שאפשר שהיו יכולים להיות נהדרים; כאן היא ממשיכה ומתארת את התרוקנות חייה רק בעברית, ללא הערבית: "הלך מהם הנהר / הלך מהם הזיכרון / הלך מהם הריח / הלכו הרחובות / הלכנו מהם עד כאן / ומכאן והלאה נלך עד שנמות בתוך הריק"; החיים ללא השפה המקורית, הערבית, והמקום המקורי, בגדאד, אינם חיים, הם מוות בחיים, הליכה בריק.

החיים כאן בישראל הם ניסיון להסתוות, להתאים, תוך כדי הליכה ברחוב, שאינם כמו הרחובות ההם: "קַדָמְשִי בְּדַרְבּ. וִקָאָרִיד אָגְ'בִּרָה לְנָפְסִי / אָסִיר מְתְ'ל כֹּל אֶל אָוָודְם. // אני מהלכת ברחוב. רציתי להכריח את עצמי / להיות כמו כל האנשים // טוּל עְמְרִי גְּ'בָּרְתוּ נַפְסִי וּמַתְקְתוּ אָקוּן רֵיר שֶיין. / וּמִן טָרָף הָיִיי מְתוּ. כֵּף סְרְתוּ רֵיר שֶיין. // כל חיי הכרחתי את עצמי ולא יכולתי להיות דבר אחר / ועל כן מתי. כי הפכתי דבר אחר"; ההשתנות היא סיבת המוות, ההסכמה לרעיון "שצריכה הייתי לההפך לדבר אחר", ומה שנעשה ואבד אין להשיבו, אין להשיב את האבדה, שהיא עצם חיי המשוררת, והיא ממשיכה בעברית ללא ערבית: "ובכל זאת לא אבדתי גם אם מתי / כי הייתי מן המתים הכי חיים שאפשר לדמיין". נפשה של המשוררת טיילה בבחריין, בבצרה, בסלון בית אביה, היא נשארה בבגדאד, אולי היא נשארה באוטובוס שלקח אותה אל שדה–התעופה, ממנו היא המריאה לישראל, אבל היא הגיעה פיזית לישראל, והתנועה בין עיראק לישראל הופכת תנועה בין עולמות, כשישראל מתוארת כ"מקום הזה החזק / אשר האנשים שבו / יש להם ביצים בתוך הלב שלהם".

> שיר מפרסית: במבוי הסתום הזה, מאת אחמד שאמלו

"משוררת תחת פנס" עם אמירה הס

בין עולמות

התנועה בין העולמות הולידה פחד רב, עליו יש לשאול: "לֵיש כָפְתוּ מִנָם / בַּלְכָּט הֻמָא כָפוּ מִנִי / בַּלְכָּט כָפוּ מִן כָוְפָתִי / וְמִן אֵל כוֹפָה מֶל כֻּלַתְנָא / נַהְגַ'מַת נַפְסָה לְאַמִירָה // למה פחדתי מהם / אולי הם פחדו ממני / אולי פחדו מן הפחד שלי / ומן הפחד של כולנו / נהרסה נפשה של אמירה"; פחד הוליד פחד והפך פחד הדדי, אך תוצאתו הסופית היתה שנהרסה נפשה של המשוררת. כך בארץ "האנשים נשברו אחד בשני / נפצעו וצעקו ובכו / חלו והתחזקו / והיו שנפטרו בעודם בחייהם / כרו קבר לעצמם בתוך הרוח שלהם / היו בתוך קטקומבה"; הִשברותם של האנשים המהגרים בארץ הפכה אותם קשורים אלו באלו, כשוברים ונשברים, ויצרה קבוצה גדולה של מתים–חיים, שקברו את גופם בתוך נפשם, או את נפשם בתוך גופם, ועברו לחיות כבר בחייהם בתוך קברים. אבל המשוררת, אמנית המיתה והתחייה, "נוסעת באוטו ולוקחת את גווייתי ממקום למקום", יוצאת לנדודים, ומתארת מסע שהשיב אותה לשפתה הערבית–יהודית–בגדאדית, אותו היא מתארת רק בעברית:

"אני נוסעת… מן ירושלים לאור יהודה / ומאור יהודה לירושלים / גיליתי שבאור יהודה יש אור גדול / יש מילים בשפה אחרת / יש מילים בשפתי הלא מדוברת / בשפת נשמתי / נשמתי באור יהודה / רצה מחנות לחנות לקנות לעצמה כסות / לחבר לגופה בגד… וקניתי קלטות לשמוע את השפה מבית אבי / ואת תפילותיו / ומצאתי זמן חרב / בתוך גופי ובתוך מחילותיו / והבטתי שם מבעד לאשנב הזכוכית / וראיתי איך מבעד לחלון הקריסטל / פוחלצה עדה שלמה / בתוך שמשותיו // לא זענו ולא נענו / רק היינו מאובנים / חיים חיים משונים / מפונים מעצמנו / דוברי שפה זרה / כי בבואנו לציון היינו כחולמים למלא שחוק פינו / ואת לשוננו רינה".

הערבית–היהודית–הבגדאדית היא "שפה אחרת", היא "שפתי הלא מדוברת", היא "שפת נשמתי", היא "השפה מבית אבי", והיא מתקיימת עדיין באור–יהודה, שם נמצא מרכז מורשת יהדות בבל, ובו מתקיימות באופן תדיר הופעות של מוסיקה עיראקית; שם מוצאת המשוררת "אור גדול", שם היא מוצאת את המוסיקה היהודית–עיראקית, ורצה לקנותה בחנויות, חשה כמי שקונה לעצמה כסות, מחברת לגופה בגד; אבל המציאה מחדש של הזמן החרב המתרחש בגיאוגרפיה אחרת, באור–יהודה, אינה מביאה גאולה שלמה, אלא תחושה שבמקום בו נמשכת התרבות הישנה בערבית היא בעצם מפוחלצת, ניצבת כמוצג מוזיאוני מאחורי זכוכית, וצאצאיה, יהודי עיראק, חיים בארץ כריקים, מדברים "שפה זרה", עברית, "מפונים מעצמם", בלי שהתגשמה התמונה התנ"כית של שיבת ציון: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת–שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם–אֵלֶּה הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים" (תהילים קכ"ו, א'–ג').

> לאבד ילד במלחמה עם מצרים ולהמשיך לאהוב את המצרים

אמירה הס ספר

שפה זרה, שפה אחרת

בסיום השיר מתנצחת המשוררת אם מי ששואל אותה האם בבגדאד היה לה טוב יותר: "וכי מה תרצו שאומר: "טוב למות בעד ארצנו"? / אני יודעת שתרצו להכות אותי בשישים נעליים / תרצו לירוק בפני / תרצו לומר לי "וכי למה, האם בבגדד היית נשארת?" // אולי טוב היה אם מתּי בעדה… וכמו שאומר הפתגם העיראקי / אַנַא בִּיַדִי גַ'רַחַת אִידִי / וַסַמוּנִי גַ'רַחַת אֶל אִיד // בַּעְד אֶל נִידַאם מַה יַפִיד // אני בידי פצעתי את ידי / וכינוני פוצעת היד // ואחרי החרטה לא יעזור". בדברים אלו מהפכת אמירה הס את המיתוס הציוני, על טרומפלדור הזועק לפני מותו "טוב למות בעד ארצנו", וקובעת כי טוב היה לוּ היא היתה מתה בעבור בגדאד; היא יודעת כי קביעה זאת תקומם עליה את שומעיה הישראלים, אבל משיבה להם בפתגם עיראקי, דרכו היא מאשימה את עצמה בפציעתה, היא הפוצעת והיא הפצועה, והחרטה לא תהיה לה לעזר.

אמירה הס מבטאת בשירה זה מצב בו גם העברית היא "שפה זרה", וגם הערבית–היהודית–הבגדאדית היא "שפה אחרת", והתנועה ביניהן היא תנועה של זיכרון ושכחה, של הדחקה וחרטה; מן הערבית של ילדותה היא רצה בצעירותה אל העברית להישאב אליה, לעזוב את בית הוריה, אך מן העברית היא מבכה את השפה המתה, גם במילים של השפה ההיא, "עכשיו אני רוצה לדבר בשפתי ששכחתיה / איני רוצה לשכוח אותה / איני רוצה לשכוח את אמא ואבא / איני רוצה לשכוח אתכם חיי / אשר לא חייתי אותם"; בהעמידה את שתי השפות יחד חותרת אמירה הס תחת חד–הלשוניות העברית אליה כיוונה הישראליות, וחוזרת אל היהדות העומדת פעמים רבות בשתי שפות, מקור ותרגום, עברית וארמית, עברית וערבית, עברית ויידיש, עברית ולאדינו; בכך היא יוצרת זרות של שתי השפות, אבל גם מחזירה אותן אל מקום מוכר, משותף, אשר הפך בארץ לא טבעי; בכך היא מורדת בנוסח המאזו'רי, המובן מאליו, של הרבה מן הספרות העברית הישראלית החדשה, שטיהר את העברית מאחיותיה ומיהדותה, ומזכירה לקוראיה את המידות השונות בהן הם זוכרים או לא זוכרים את שפות אבותיהם ואמותיהם.

אלמוג בהר הוא סופר, משורר, וחוקר

 > כַּפְרִיִּים, לְלֹא רָעָה מאת מחמוד דרוויש

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן

ישראלים צופים בנאום טראמפ בחנות למוצרי חשמל בירושלים, ב-28 בינואר 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מפגש פסגה בין העליונות הלבנה לעליונות היהודית

הבסיס הרעיוני של "תוכנית המאה" נחשף כבר בפתח נאומו של טראמפ בבית הלבן, שבו הציג את ישראל כאי של שפיות במזה"ת וטען כי קיום העם הפלסטיני מתמצה בעוני וטרור. אילולא היה גזען ואסלמופוב, טראמפ היה שואב השראה דווקא מהצלחת העם הפלסטיני לשרוד את הכיבוש עד היום

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf