משפט ראווה פעם בעשר שנים
המשפט של אלאור אזריה הוא חלק מריטואל היטהרות שחוזר אחת לעשור, כאילו שבין משפט אחד למשנהו הכל בסדר. אם נתניהו, ליברמן וחבריהם היו באמת רוצים להגן על החיילים הם לא היו מסתתרים מאחורי הגב שלהם
כותב אורח: חגי אלעד
שר הביטחון אביגדור ליברמן צוטט לאחרונה כשהזהיר ש"להביא למצב שבו כל חייל יבקש עו"ד לפני שהוא ייצא למשימה זה דבר בלתי אפשרי". הדברים היכו הדים והם שימושיים, כרגיל, למיצוב המנהיגות הפוליטית בישראל כמי שמגנה על החיילים מפני שוחרי רעתם – אתם יודעים, כל המשפטנים האלו שמעולם לא השכיבו מארבים ושסתם רודפים חיילים. בכך ליברמן ה"קיצוני" אינו שונה מציפי לבני ה"מתונה" שהבטיחה לחיילים "כיפת ברזל משפטית". למעשה, זו העמדה כמעט לכל רוחב הפוליטיקה בישראל.
אלא ששקרים שימושיים לחוד, ומציאות לחוד. החיילים נמצאים בשטחים לא בשל גזירת גורל, אלא מכוחה של הכרעה ישראלית: הציבור בישראל שב ובוחר את המנהיגות – ליברמן, לפיד, נתניהו וכל השאר – שנותנת לצבא את ההוראה לקיים את השליטה שלנו בפלסטינים בשטחים. החיילים הישראלים הנמצאים שם, בקושי בתפקידי לחימה, מעט בתפקידי שיטור, בעיקר בתפקידי שליטה באוכלוסיה אזרחית נטולת זכויות, מממשים בזאת את המדיניות הישראלית, כבר עשרות בשנים.
לא צריך עורך דין או מומחיות משפטית מיוחדת כדי להתרשם מה הייתה משמעות מעשיו של סמל אזריה באותו בוקר בחברון. אבל אחרי כמעט חמישים שנה שחיילים ישראלים נשלחים לשלוט בפלסטינים, האם לא נכון יותר, ענייני יותר, מוסרי יותר, ששאלת עורך הדין תטפס סופסוף למעלה מדרג הסמלים לדרג קובעי המדיניות? מי בדיוק היה צריך לחפש כאן עורך דין: ליברמן (או יעלון לפניו), או אזריה?
> איומים על חיי הצלם שתיעד את הירי של אזריה בחברון
השחקן הראשי במשפט הראווה התורן. אלאור אזריה בדיו בבית המשפט הצבאי (פלאש 90)
המציאות בה חיילים הורגים פלסטינים בלי דין וחשבון היא כבר חלק משגרת הכיבוש. סמל אזריה אינו אחראי להתגבשותה של שגרה זו, כפי שגם מי שהרגו לפני שבוע, ימים ספורים לפני יום הולדתו ה-37, את איאד חאמד מסילוואד; וביולי בא-ראם, בהפרש של פחות משבוע זה מזה, הרגו לפנות ערב את מוחיי א-דין א-טבאח'י בן העשר והרגו באמצע הלילה את אנוור א-סלאיימה בן ה-22; וביוני את מחמוד בדראן בן ה-15 בשובו מבילוי בפארק מים. כך הקיץ, וכך עוד מאות הרוגים לאורך השנים: כל חייל ושוטר מג"ב שהרג פלסטיני באופן נפשע לאורך עשרות שנות השליטה שלנו בחייהם – ובמותם – אחראי אך ורק למעשיו הוא. אבל מי אחראי להתגבשותה של מציאות זו? מי הפך את כל זה לשגרתי? והאם אין אחריותם של דרגי המדיניות גדולה עשרות מונים?
יש משהו מגוחך, מקומם ועטוף בשכבות עבות של צביעות כאשר בערך פעם בעשר שנים ישראל מעמידה לדין חייל באשמת הריגה. כאילו בין משפט העשור האחד למשנהו הכול בסדר, והמשפט התורן הוא מעין מסע היטהרות חיוני, כדי לשטוף מעלינו את סחי הכיבוש, כדי שנוכל להמשיך בלב שקט ומוסר מעומלן אל העשור הבא וזה שאחריו.
רוצים לשפוט חייל פעם בעשר שנים? לבריאות. בין משפט תיאטרלי אחד למישנהו, שווה לזכור את האנשים שבאמת נושאים באחריות: אלו ששלחו את החיילים לשלוט בבני אדם ואלו שייצרו את המציאות בה בני 19 יורים לבני 20 בראש, בידיעה ש-99% מהזמן זה לא יגרור אפילו נזיפה. את ההסברים לכך יש לדרוש לא מהחיילים בשטח אלא מהפרקליט הצבאי הראשי, מהרמטכ"ל ומשרי הביטחון לדורותיהם.
לכן הדברים של ליברמן, נתניהו ושות' הם הצביעות בהתגלמותה. הם רוצים להגן על החיילים? ברצינות. הם מסתתרים מאחורי גבם ומתכחשים לאחריות שלהם, בידיעה שבאדיבות הדרגים המשפטיים – הפרקליטות ושופטי בג"צ – הסיכוי שהם אי פעם יידרשו לתת דין וחשבון הוא אפס.
אינני יודע כיצד יסתיים משפטו של סמל אזריה, אבל משפט ראווה של דרג זוטר הוא בסך הכל אפיזודה די שולית במציאות של אלימות מדינה שיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית חסרת ייצוג פוליטי, זכויות או הגנה. במסגרת מסכת השקרים מזהירים אותנו שאם אזריה לא יורשע, הצבא יהפוך לכנופייה. זו בחירה סמנטית מעניינת: אם כך, מדוע ראשי הכנופייה לא יושבים על ספסל הנאשמים, לצידו של החייל שלהם?
חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם".
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
