אי אפשר לשנות מציאות מבלי לקרוא לה בשמה

מי שחשוב עכשיו הם העזתים, כל מי שלא נמצא בעזה הוא רעש רקע. הפגנה נגד המלחמה באוניברסיטה העברית, ב-12 במאי 2025 (צילום: פלאש90)

הימים ממשיכים לנקוף. בכל יום שעובר, ישראל ממשיכה להפציץ אוהלי פליטים מורעבים, ואנשים נהרגים רעבים. עכשיו ישראל יוצאת לפלישה מסיבית נוספת ברצועה, בלי שום מטרה אסטרטגית ברורה, אחרי שכבר הפכה את עזה לערמת עפר. להמשך פעילותה הצבאית, בשילוב הפסקת הסיוע ההומניטרי ואספקת המים והחשמל (שנתניהו הודיע כי יחודשו, מעט מדי ומאוחר מדי), אחרי שהרסו לחלוטין את מערך הבריאות ברצועה, יש שם אחד: רצח עם. לא מלחמה, לא חטופים, לא ביטחון – רק רצח עם וטיהור אתני של רצועת עזה.

הציבור הישראלי, שתמך רובו ככולו בהשמדה הזו, לא יבין זאת. חברי האופוזיציה מהמפלגות היהודיות לא יבינו זאת כי מבחינתם זה לא מספיק וחלקם רוצים תקיפות גם באיראן. גם ארגוני החברה האזרחית הישראליים, שמכירים היטב את המצב, בוחרים לברוח ממה שקורה באמת בעזה כדי לא לאבד לגיטימיות בציבור הרחב. כך "ועידת השלום העממית" שנערכה בסוף השבוע שעבר, אף שחלק מהדוברים התייחסו למצב הבלתי נסבל בעזה מעל הבמה, בחרה למתג את עצמה כפסטיבל של אחווה, שלום ופתרונות מדיניים. אבל דווקא עכשיו, חייבים להיות יותר רדיקליים ויותר חדים בתיאור המצב, ובדרישה להפסיק את רצח העם בעזה.

בריחה זו מזכירה לי את המושג שטבע שורד השואה, הסופר יחיאל די-נור (המוכר בשם העט ק. צטניק), בעדותו במשפט אייכמן – "פלנטה אחרת". מושג זה שימש אותו כדי לתאר את מחנות הריכוז באושוויץ ככוכב לכת נפרד: "אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן… נשמו לפי חוקי טבע אחרים".

עזה נתפסת בתודעה הישראלית כפלנטה אחרת. ילדים בעזה מקבלים מזון מ"המטבח העולמי" בח'אן יונס, ב-22 במרץ 2025 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

כיום, עזה נתפסת בתודעה הישראלית כפלנטה אחרת, עולם מקביל שהאנשים שנמצאים בו אינם אנשים, וכללי המוסר לא חלים עליו. הציבור הישראלי ממסגר את מה שנעשה בעזה, כך שהוא איננו האשם; האשמים הם העולם האנטישמי, חמאס, הערבים, האו"ם. כולם, רק לא החברה הישראלית.

גם בוועידת השלום, הדרישה להפסקת המלחמה הגיעה על פי רוב מתוך העמדה שמדובר במלחמה פוליטית, הנובעת מאינטרס של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושותפיו לשרוד בשלטון. עמדה זו מסירה את האחריות מכל אותם אנשים שהתגייסו וממשיכים להתגייס למלחמת הג'נוסייד, ומאלה שייצאו במשלחות הסברה כדי לספר לעולם על שיתוף פעולה בין פלסטינים וישראלים ולהראות ש"אפשר אחרת", ודה פקטו המירו את האקט הפוליטי ממאבק נגד רצח עם למאבק למען עתיד החברה הישראלית.

>> שותפות בתנאי מחיקה: מחשבות בעקבות "ועידת השלום העממית"

זו לא מלחמה פוליטית כשם שזו לא מלחמה למען ביטחון. זו מלחמה לטיהור אתני של רצועת עזה. כבר בתחילת רצח העם, חבר הכנסת מטעם "יש עתיד", רם בן ברק, פרסם יחד עם חבר הכנסת מהליכוד, דני דנון, מאמר דעה ב"וול סטריט ג'ורנל" שבו הם מציעים למערב לקבל לחיקם את העזתים – מילים מכובסות לטרנספר.

כל זה לא נוצר בחלל ריק. במציאות הנוכחית, בלתי אפשרי לדרוש הכנסת סיוע לרצועה מבלי לדבר על הטראומה הישראלית; אי אפשר לדבר על עתיד עזה מבלי להזכיר את ביטחון ישראל והישראלים; ואסור לבקש התערבות בינלאומית, כי חברה שלמה מאמינה שכל ביקורת על ישראל נובעת מאנטישמיות. כל מי שבחר לפעול נגד הג'נוסייד מחוץ למסגור הציוני נרדף ביד קשה, הפגנות של פלסטינים פוזרו בכוח, מנהיגים נעצרו ורבים אחרים נלקחו לחקירות בניסיון בוטה להשתיקם.

ועדיין, במציאות שבה ילדים מתים מרעב, וגברים, זקנים, נשים וילדים נהרגים בכל יום בכל אמצעי לחימה אפשרי, מי שחשוב עכשיו הם העזתים — הם המרכז, וכל מי שלא נמצא בעזה הוא רעש רקע. הרגשות, התקוות, הפחדים מפני העתיד והרצון בפתרון פוליטי נדחקים לשוליים מול המשבר ההומניטרי הגדול של המאה ה-21, בעוד פליטים מופגזים במחנות אוהלים כשהם רעבים ומיואשים.

אני מבין את הרצון של מארגני הוועידה לבנות מחנה רחב ולהציע תקווה לעתיד טוב יותר. זה דבר חשוב. גם לדבר על שלום זה דבר חשוב, אבל זה לא הדבר החשוב עכשיו. גם דעותיו של הציבור הישראלי על עזה אינן חשובות עכשיו. מה שחשוב זה לעשות כל מה שניתן כדי להפסיק את רצח העם בעזה.

יתרה מכך, עצם הרצון לדבר על עצמנו בכל הזדמנות, כשבעזה מתחולל אסון בקנה מידה תנ"כי, מעיד על הדחקת המציאות ברצועה. כי לא משנה מה צופה העתיד, מי יישאר או לא יישאר ברצועה – תחת שלטון חמאס, הרשות הפלסטינית או כל גורם אחר – עזה נהרסה. מילולית. הערים, השכונות, מערכות החינוך והבריאות, משפחות שלמות נקברו תחת ההריסות, והנזק החברתי, הנפשי והסביבתי כה עצום עד שכל שיח עתידי על הסדר מדיני ברצועת עזה הופך לריק מתוכן, משרת אך ורק את אלו שלא רוצים להכיר בגודל האסון ויוצרים אשליה שיש זמן להתדיין כדי להביא לשינוי החברתי שאנחנו רוצים – שהוא עכשיו פשוט חסר משמעות.

אם יש דבר אחד שכולנו מסכימים עליו, פלסטינים וישראלים, הוא שמה שהיה לא יהיה עוד – לא לפלסטינים ולא לישראלים. הפחד הקיומי של הפלסטינים מחוץ לעזה, אם בגדה, אם בתוך גבולות 48', הוא אמיתי ואסור לזלזל בו. עלינו לשאול כיצד העולם עמד מנגד וצפה ברצח העם בעזה מבלי לנקוף אצבע כדי לעצור זאת, ומה יקרה כאשר ישראל תחליט להמשיך באותה מדיניות גם בגדה ובתוך 48'.

לא מדובר כאן בדיון תיאורטי אינטלקטואלי שמבקש להאשים, אלא בתיאור של המסגור הפוליטי שמאפשר או מונע לגיטימיות לעשייה פוליטית. הדה-לגיטימציה של המפלגות הערביות לא נעשתה רק על ידי נתניהו, אלא גם על ידי חברי הכנסת ממפלגות השמאל-מרכז שפעם אחר פעם שתקו או הצטרפו למקהלת ההסתה נגד המפלגות הערביות. ייתכן בהחלט שלא כולם באמת גזענים ושיש ביניהם מנהיגים ומנהיגות שהיו רוצים להגיע להסדר מדיני, אבל גם הם לא מוכנים לתאר את מה שבאמת קורה בעזה במילים מפורשות. תחת ממשלת השינוי, רבים מהם שתקו נוכח אלימות הצבא והמתנחלים. למה ניתן לצפות מאלה אם יגיעו שוב לשלטון?

"לא השטן או אלוהים ברא את אושוויץ, אלא אני ואתה". יחיאל די-נור (ק.צטניק) על דוכן העדים במשפט אייכמן (צילום: לע"מ)

בעקבות טיפול פסיכיאטרי שקיבל בהולנד מרופא שמתמחה בטיפול בשורדי שואה באמצעות הסם אל-אס-די, ק. צטניק הבין שאין פלנטה אחרת; מחנה ההשמדה התקיים על פני כדור הארץ ובני אדם היו אלה שהפעילו אותו. "לא השטן או אלוהים ברא את אושוויץ", הוא אמר בראיון לרם עברון ב-1988, "אלא אני ואתה". מה שקורה בעזה הוא מעשה יד אדם שדורש הסתכלות עמוקה בתרבות הפוליטית הישראלית שאפשרה ועודדה את מה שקורה עכשיו.

העובדות ברורות: ככל שברחנו מתיאור המציאות כפי שהיא, התוצאות היו בהתאם, והמאבקים הפכו לחסרי תוכן ולמאוחרים מדי. ייתכן ששוב יאשימו אותי – כפי שהאשימו אחרים שביקשו להרים את הרף הפוליטי – בטהרנות, או בביקורת ללא עשייה פוליטית. שוב אחלוק עליהם: מהיום הראשון לרצח העם היו אנשים שכתבו, פעלו והפגינו מבלי לנסות "לרכך" את המציאות: בישובים הערביים, בשוליים של קפלן, באתרי חדשות מקומיים ובינלאומיים. רבים מהם, פלסטינים וישראלים, שילמו מחיר כבד, ממעצרים ועד לפיטורים מהעבודה, ורבים מהם נדחקו לשוליים על ידי אותם אלה שמאשימים אותם בטהרנות. האלטרנטיבות קיימות והעשייה הפוליטית קיימת. השאלה אם תהיו מספיק אמיצים לאמץ אותן.

עבד אבו שחאדה הוא פעיל פוליטי מיפו. כיהן כחבר מועצה בעיריית תל אביב-יפו כנציג הקהילה הפלסטינית בין השנים 2018-2024. כיום מארח את הפודקאסט אל-מידאן באתר ערב48.