בחרתי להיות מותקף על ידי כהניסטים על הרכבת הקלה

עליתי לרכבת והתחלתי להוריד מדבקות "כהנא צדק". ידעתי שזה יוביל למכות. המאבטחים אמרו לי שזה לא בעיה שלהם, והם רק מטפלים בפח"ע. עיריית ירושלים: נחדד הנחיות

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותב אורח: אביב טטרסקי

בשבוע שעבר הותקפתי והוכיתי בעיר מגורי ירושלים, בידי כעשרים כהניסטים צעירים. חיכיתי כמה ימים עם הכתיבה על כך, כי הייתי צריך למצוא את הדרך הנכונה לספר על האירוע.

אני לא רוצה לכתוב על כמה הם אלימים וגזענים. הם, וכל המדינה. אני גם לא רוצה לכתוב על כמה פחדתי וכמה אני מסכן ואיך הכל אבוד. כי מה תהיה ההשפעה של תיאורים כאלו? האם אני יכול לצפות שהם יעוררו משהו זולת פחד, ייאוש ואולי ביקורת על שהעמדתי את עצמי במצב מסוכן? נראה לי שהתיאורים הללו רק יתרמו לשיתוק, וודאי לא יועילו לשינוי המציאות הקשה.

במקום זאת אני מבקש לומר: אפשר לעמוד מול אלו הקוראים "מוות לערבים" או "שמאלנים בוגדים". זה עובד, זה אפקטיבי. אולי חוטפים מכות תוך כדי, אבל כשזה קורה מבחירה ומתוך יוזמה, זה לא כזה נורא. זו אפילו סוג של הצלחה.

לחטוף מכות בשתיקה

ביום חמישי שעבר התקיימה בגבעת התחמושת הפגנה בעקבות פיגוע הדריסה בו נרצחו התינוקת חיה זיסל ברון והצעירה קארן ימימה מוסקרה. ההפגנה אורגנה בידי חסידי כהנא מוכרים – איתמר בן גביר, ברוך מרזל, בנצי גופשטיין ואנשי להב"ה. זו הייתה הפגנה רוויית דברי הסתה, שכללה אלימות נגד צלמים, יריקות ואיומים על פלסטינים שנסעו ברכבת הקלה וידוי אבנים על בית סמוך בו מתגוררת משפחה ערבית.

בסיום ההפגנה עליתי על הרכבת הקלה יחד עם כמה עשרות בחורים צעירים שעזבו את המקום בדרכם למרכז העיר. חלקם היו בני נוער, אחרים בשנות העשרים לחייהם. הם החלו להדביק מדבקות של "כהנא צדק" על חלונות הרכבת. חככתי בדעתי. מצד אחד, אני לבד ברכבת מול עשרות מהם, אני יודע שהם אלימים וזו בסך הכל מדבקה. מצד שני אני לא מוכן שהמעשים שלהם יעברו ללא תגובה, ואני לא רוצה שפחד ינהל אותי. החלטתי שלחטוף מכות זה דבר שאני מוכן לו.

> כך גירשנו את בנצי גופשטיין ופעילי להב"ה מתל אביב

מפגיני ימין מרביצים לעיתונאי במהלך הפגנה תחת הכותרת ׳נקמה׳, באזור תחנת הרכבת הקלה בה התרחש אירוע הדריסה, מזרח ירושלים, 23 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

מפגיני ימין מרביצים לעיתונאי במהלך הפגנה תחת הכותרת ׳נקמה׳, באזור תחנת הרכבת הקלה בה התרחש אירוע הדריסה, מזרח ירושלים, 23 אוקטובר, 2014. (אקטיבסטילס)

קמתי וקילפתי את המדבקה האחרונה שהדביקו. מיד, הר הגעש התפוצץ לי בפנים: בבת אחת כעשרים מהם התחילו לצרוח לעברי "כהנא חי" ולקלל "נזיין אותך". ידיים תפסו בי ובעיטות פגעו ברגלים שלי. צפיתי שזה מה שיקרה ולכן נשארתי קר רוח, אבל העוצמה וההמוניות הייתה מפתיעה. שניים מתוך החבורה ניסו לחצוץ, אבל בסך הכל ההשתוללות סביבי הלכה וגברה.

היה לי ברור מה התפקיד שלי: לעמוד שם. לא להחזיר אבל גם לא לסגת. להגיד "לא" בצורה הכי נקיה וברורה שאפשר.

בתחנה שליד העירייה – כמה סמלי – הם התחילו לדחוף אותי כדי לזרוק אותי מהרכבת. אפשר היה לגמור את זה ככה ולהיפרד לא לשלום. אבל בשלב הזה כבר ירדה עלי בהירות שאפשרה לי להמשיך ולקבל החלטות מושכלות. ידעתי שהאלימות והצעקות שאני סופג עושות לי לא טוב ושכאשר הכול יגמר אני בטח אתפרק קצת. אבל בהתרחשות של רגע ההווה ידעתי גם שאני לא פגיע. אולי יפצעו אותי בצורה רצינית, אבל אני לא פגיע. הסכנה היחידה הייתה שאוותר על האמת שלי בגלל בריונות.

לכן, גם כשהייתה לי אפשרות ופתאום אחד מהם התגרה בי תוך שנוצר רווח בינינו לשאר התוקפים והוא חשוף לחלוטין, לא הכיתי. לכן, גם כשיכולתי לא ירדתי מהרכבת.

"אנחנו לא מטפלים בדברים כאלה"

הגיעו מאבטחים של הרכבת הקלה. הם אמרו לי לרדת, להגנתי כמובן. "מה פתאום?", אמרתי, "תורידו אותם". יותר מוקדם בערב עמדתי ליד אותם מאבטחים בתחנה אחרת של הרכבת הקלה. שאלתי אותם אם הם תודרכו על האפשרות שמשתתפי ההפגנה יתקפו פלסטינים בתוך הרכבת, ואיך הם אמורים להתמודד עם זה. הם ענו שהם לא יתערבו ושזה בכלל לא התפקיד שלהם. "אנחנו פועלים רק נגד פח"ע", הם אמרו לי בלי למצמץ. אחרי שניה של מחשבה הם הוסיפו: "ונגד הטרדות מיניות".

עכשיו, בכיכר העירייה, הם זיהו אותי ואמרו: "אמרנו לך שאנחנו לא מטפלים בדברים כאלו. אנחנו בכלל לא חייבים לעזור לך". ככה, פשוט וברור. כמו שמתנהלים הדברים היום בירושלים, גם הגורמים שאמורים לפעול נגד אלימות אינם פועלים מול מי שתוקף פעילי שמאל, שלא לומר פלסטינים.

אחזתי במעקה הסמוך לדלת כדי שהדוחפים לא יצליחו לזרוק אותי החוצה. הבעיטות גברו והם התחילו להרביץ לי על האצבעות בשביל שארפה את אחיזתי. המאבטחים עמדו ולא עשו דבר. לבסוף הצליחו התוקפים לזרוק אותי מהרכבת. מישהו הניף אותי באוויר וזרק אותי, אבל נחתי על הרגליים. הם עטו אחרי החוצה. המאבטחים נעמדו בשרשרת וחצצו ביני לבין התוקפים, שהמשיכו לנסות להרביץ לי. חצצו והגנו, אבל לא עשו דבר נגדם.

ואז דהרו למקום חמש-שש ניידות משטרה. אולי אחד מהנוסעים התקשר, אולי זה בזכות מצלמות האבטחה. תוך שניה כל החבורה שתקפה אותי נפוצה ונעלמה. השוטרים היו בסדר גמור, וידאו מה שלומי והציעו שאגיש תלונה. הם אפילו נזפו באחד המאבטחים, כששוב אמר לי שהייתי צריך לרדת מהרכבת.

הלכתי הצידה והבכי התפרץ החוצה. מול השוטרים ועוברי אורח שהתאספו. בכי לא נשלט ודי מכוער – הפנים והגוף התעוותו וההתייפחות נשמעה היטב. לא אסתטי, אבל שחרור ופריקת מתח מצוינים. התקשרתי לחברים שהיו בקרבת מקום ותוך כמה דקות הם היו אצלי, מודאגים ועם רוגעלך שוקולד וקינמון. מהרגע הזה התחילה מעטפת החיבוקים – פיזית ורגשית – שבלעדיה אי אפשר להחזיק מעמד במאבק לשינוי חברתי. הלכנו לתחנת המשטרה, הגשתי תלונה. מאוחר יותר במהלך הלילה אפילו זיהיתי בכיכר ציון (לשם הגיעו חלק ניכר מהמפגינים) את אחד התוקפים, ושוטרים לקחו אותו למעצר.

> הלחי השנייה: פעילי השמאל שמתארגנים להגנה מאלימות הימין

פשיסטים נערכים להסתער (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כהניסטים תוקפים אנשי שמאל, תל אביב, בקיץ (אורן זיו / אקטיבסטילס)

אחריותנו שהם לא ירגישו בנוח

למחרת כאבו לי הרגליים מהבעיטות שקיבלתי. הלכתי לרופא שווידא שהכל נשאר בחתיכה אחת ורשם לי כדורים נגד כאבים ואנטיביוטיקה לחתכים. אבל חוץ מהכאבים הפיזיים לא נוצרו שיירים או משקעים. אם אקלע מחר לסיטואציה דומה כנראה שאנהג באותה צורה (אולי אתקשר לחברים שלי מראש ולא בדיעבד).

הסיפור עוד לא תם: האם המשטרה תחקור כמו שצריך? איך יתכן שהמאבטחים של הרכבת הקלה מונחים שלא לפעול כנגד מי שתוקף פעילי שמאל ופלסטינים? בימים הקרובים אנסה לטפל בדברים הללו, שחשובים יותר מהפרחחים שתקפו אותי.

מה שלמדתי כאן הוא שאם לוקחים יזמה ובוחרים לפעול הדברים הרבה פחות מפחידים, ומה שקודם לכן נראה כמו אתגר בלתי אפשרי הופך לחוויה מעצימה. התקיפה נמשכה להערכתי קצת פחות מ-15 דקות ולאורך פרק הזמן הזה היו לי כל מיני "תחנות יציאה". בכל אחת מהן וגם ביניהן הרגשתי שאני בוחר באופן צלול ומושכל להישאר בסיטואציה. ידעתי שאני לא פגיע. החוסן הזה בא מכך שהבחירה והיזמה היו שלי.

ללקיחת היזמה היו תוצאות חיוביות מידיות: נוצר פיצול קטן בחבורה הכהניסטית, בין הרוב שתקף אותי לבין השניים שניסו לחצוץ. במקום שלחבורה הזו תהיה תחושת חופש, במקום שירגישו שהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, הם חוו זעם ותסכול על שנכשלו בניסיון להפחיד אותי. בסופו של דבר הם אלו שברחו. המאבטחים שרגילים להעלים עין נאלצו להתערב, גם אם בצורה מאוד לא מספקת. וכעת גם המשטרה תאלץ לפעול. מי יודע, אולי סרטוני האבטחה לא "ילכו לאיבוד" ועשרים פרחחי כהנא יתנו את הדין.

אני מספר את הסיפור הזה כדי שאנשים נוספים ייקחו יוזמה. בואו לא נתעלם ממה שקורה לידנו. בואו לא נסתפק בלהיות קרבנות. בואו לא נסתפק בלכתוב, לדבר או להרגיש כמה המצב גרוע. בואו לא נסתפק בלהפגין ולמחות. בואו נעבור להתנגדות אקטיבית ולא אלימה.

כשהמשטרה והשלטון מתנהלים בתערובת של פחדנות וכוחנות, זו האחריות שלנו, האזרחים, לעמוד מול הבריונות הלאומנית. אם נעשה זאת בצורה מתוחכמת מספיק, נאלץ גם את הרשויות לפעול. חלק מהמשיכה של הכהניזם הוא תחושת ההצלחה שמתלווה לשימוש בכוח: "הצלחתי להפחיד, הצלחתי להבריח, הצלחתי לפצוע. אי-אפשר עלי". המענה שלנו לכך צריך להיות ברור: עלינו לתת להם לטעום את טעמו של הכישלון.

אביב טטרסקי הוא תחקירן בעמותת עיר עמים ופעיל בקבוצת ירושלים לא שותקת. לומד ומתנסה בדרכים שונות של התנגדות לא אלימה.


מהחברה המפעילה את הרכבת הקלה נמסר כי האחריות על מאבטחי הרכבת מוטלת על עיריית ירושלים. מעיריית ירושלים נמסר בתגובה כי:

מערך אבטחת הרכבת הקלה מונחה על ידי משטרת ישראל כאשר המאבטחים מתודרכים על ידי מנהל הביטחון מטעם עיריית ירושלים.

המאבטחים מונחים לטפל בכל אירוע אלימות ולפעול בהתאם לשיקול דעת באירועים בהם קיים פוטנציאל לאלימות פיסית. מנהל הביטחון ידאג לחדד את ההנחיות למאבטחים.

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
תלמידים ביום הראשון ללימודים בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

תלמידים ביום הראשון ללימודים בבית הספר ביאליק רוגוזין בדרום תל אביב (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)

מועצה עצמאית לחינוך ממלכתי למען המוחלשים ונגד ההדתה

אם אנחנו רוצים לתת ייצוג פוליטי לתלמידים עם צרכים מיוחדים, לחנך את ילדינו לאור ערכי החברה החופשית, לצמצם את נזקי התחלופה המתמדת של שרי חינוך, ולתקן את האפליה בהשקעה בתלמידים ובתמיכות לגופים חיצוניים - עלינו להירתם ולסייע בהנעת הקמת המועצה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
שיחה מקומית תלויה בך. תרמו עכשיו
תרמו עכשיו
silencej89sjf