המיתוס השקרי של "תתאמץ בלימודים ותצליח"
הטענה לפיה החינוך הוא המפתח למיגור העוני לא עומדת במבחן המציאות, כי בני העניים ובני העשירים לא משחקים על אותו המגרש. המפתח לתיקון נעוץ בשינוי התפיסה החברתית-כלכלית שיצרה את העוני, ולא רק בהארכה ותגבור מערכת השעות בבתי הספר
השבוע הפנו את תשומת ליבי לשני מאמרים שהתפרסמו לאחרונה בארה"ב, המציגים עמדות מנוגדות לגבי הקשר בין מערכת החינוך לבין פערים כלכליים. בתמצית, העמדה האחת היא שפערים כלכליים נוצרים בגלל המבנה הכלכלי, וזה באחריות המדינה לתקן; העמדה האחרת טוענת שהעניים אשמים בעוניים. אם העני ייקח אחריות על חייו, ויתאמץ בלימודיו, הוא ייחלץ מן העוני.
החינוך לא מנע את העוני
לטובת המחלצים מן העוני, הנה תקציר הפרקים הקודמים: במהלך הדיונים על הנהגת חינוך חובה במסצ'וסטס (ארה"ב), בשנת 1848, אמר שר החינוך הוראס מאן: "חינוך, מעבר לכל הדברים האחרים, הוא הכוח המשווה של תנאי הקיום של בני האדם. הגלגל המאזן של המכונה החברתית". וכדי שיהיה ברור, הוא סיכם והבטיח: "החינוך מונע את העוני".
כידוע לכולנו, גם אחרי מאה וחמישים שנים של חינוך חובה, העוני עדיין כאן. לנוכח התוצאות הדלות של החינוך, החלו בעלי העניין להוסיף משתנים למשוואה. זה לא רק החינוך שלעצמו, אלא חשוב כמה חינוך ניתן ומה טיבו: מספר שעות הלימודים, איכות תכניות הלימודים, שכר המורים, מספר התלמידים בכיתה, שימוש באמצעי הוראה מתקדמים וכיוצא באלה משתנים בית ספריים, המוכרים לכולנו. אולם אבוי. גם טיפוח בתי הספר מבחינת הכמות והאיכות, לא הניב אפילו לא קמצוץ של צמצום פערים כלכליים.
האשמת הקורבן היא קו המגננה האחרון של החינוך הממלכתי, כפי שאכן נטען באחד המאמרים שהזכרתי. כלומר: המדינה מספקת חינוך בכמות ובאיכות סבירים, אולם הילדים עצמם צריכים לרצות ולהתאמץ יותר. זה בדיוק מה ששר החינוך שלנו נפתלי בנט (ולא רק הוא) אמר: "דמיינו ילד באופקים, עובד קשה, ומצליח בחמש יחידות מתמטיקה ופיזיקה. מסלול איכותי בצה"ל, לימודי הנדסה בטכניון. עבודה בהייטק". זה המיתוס: תלמד "קשה" – תצליח!
הכלכלה מוכיחה את המחשבה החינוכית
במאמר אחר, תחת הכותרת: "השכלה אינה המפתח לשכר גבוה", מוצגים מספר מחקרים אשר מערערים על הקשר שבין השכלה לבין היחלצות מהעוני. במרכז עומד נייר עמדה מאת הפרופסור לכלכלה ג'סי רות'סטיין, שפורסם באוגוסט האחרון.
ג'סי בחן מקרים שבהם בוגרים שגדלו בבתים עניים מרוויחים שכר גבוה יותר מחבריהם שגדלו בבתים עשירים. הוא חיפש את הגורמים שאפשרו מצב בלתי רגיל זה, שהרי בדרך כלל יש קשר ישר בין מעמדם הכלכלי של ההורים לזה של ילדיהם. במחקר נמצא שההשכלה שהילדים רכשו בבית הספר, כגון מיומנויות לשון ומתמטיקה, קשורים במידה חלשה ביותר לתופעה. כלומר ליכולת של הילדים להעלות בסולם החברתי-כלכלי מעל הוריהם. עיקר הקשר לניוד החברתי נעוץ בהבדלים בשוק העבודה בין מקומות המגורים של הילדים לבין זה של הוריהם, ובמיוחד בהבדלים במבנה המשפחתי: בוגרים שנטשו את אורח החיים המסורתי של הוריהם, ושני בני הזוג עובדים, התקדמו גבוהה יותר בסולם הכלכלי, ללא תלות בהשכלתם הפורמלית.
זה לא מחקר ראשון שמראה שבתי הספר אינם הפתרון לפערים הכלכליים, וכבר הצגתי פה את הדברים. אין טענה שלא צריך ללמוד או שבתי הספר לא נחוצים. הטענה המרכזית היא שהפערים בהישגים הלימודיים מופיעים בגלל הפערים הכלכליים. לכן, אם רוצים לתקן את השפעתו של העוני בבית ההורים, צריך לשנות את התפיסה החברתית-כלכלית שיצרה את העוני, ולא רק להאריך ולתגבר את מערכת השעות בבתי הספר.
צריך לשים לב שהטענה מושמעת מפי פרופסור לכלכלה. גם אחד מבכירי כלכלני החינוך, אריק הנושק, נקט לפני כשנה עמדה דומה, והראה שהשקעה עודפת בבתי הספר אינה מניבה צמצום פערים חברתיים.
אלה הן חדשות טובות שאנשי הכלכלה תומכים בעמדתם של הוגי חינוך, ומתנגדים לעמדה הרווחת בקרב מי שעוסקים בניהול החינוך. כך למשל יוהאן פסטלו'צי, שחי ופעל בשוויץ סביב שנת 1800, ימיה של המהפכה הצרפתית. סוגיית הפערים החברתיים וחינוכם של בני העניים הייתה במוקד עבודתו והגותו. "יש לחנך את העני לעניות", הוא כתב והוסיף: "חינוכו של העני מצריך ידיעה עמוקה ומדוקדקת של הצרכים, המעצורים והמצבים האמיתיים של העוני."
אנחנו, שגדלנו תחת המיתוס של "תשקיע – תצליח", נתקשה בקריאה ראשונה לקבל את דבריו. אולם הטענה שצריך לחנך את העני מתוך העוני שבו הוא נמצא לא נועדה לחסל את סיכוייו להתקדם. להיפך – ניתן להביא לצמיחה ולשינוי, אבל זה יכול לקרות רק מתוך עולמם, תרבותם ומשפחותיהם של הילדים. התקווה "לחלץ את הילדים" מהוריהם ומסביבתם, היא הטעות. להזכירכם, מדיניות הניתוק ותגבור החינוך של הילדים מחוץ לסביבתם הטבעית, שכה הייתה חביבה בישראל של שנות החמישים, הניבה רק כאב וצער.
> כך משמר משרד החינוך את חוסר השוויון דרך תשלומי הורים
הילדים לא מתחרים על אותו מגרש
מנהלי החינוך מדמים לעצמם את הילדים עומדים בראשיתו של לוח משחק. להבנתם, גם השחקן העני יכול להתקדם, עם קצת עזרה מבחוץ, ועם הרבה רצון ומאמץ מצידו. אבל הדימוי הזה הוא שגוי. אם אני מנתח את התקדמותי במשחק החיים בהשוואה לבן גילי מהפריפריה החברתית, אני חייב להודות שעמדו לרשותי קלפי פתיחה, שלא היו תלויים בי או במידת המאמץ שהקדשתי ללימודים. די בזה שהתבקשתי למלא בטופס היכן גרים הוריי, מה השכלתם ומה מקצועם, כדי שאותיר על הממיינים רושם טוב יותר מעמיתי בן הפריפריה החברתית.
מכיוון שאני לא התאמצתי בלימודי התיכון, אני בטוח שחברי מהפריפריה הקדיש מאמץ רב יותר ממני. אבל נקודת הפתיחה שלי הייתה כזו שהקפיצה אותי, גם בלי תעודת בגרות, אל המגרש של המתקדמים. אנחנו פשוט לא שיחקנו על אותו מגרש. במגרש של בני הרקע החברתי-כלכלי שלי, על כל יחידת מאמץ זוכים ביותר נקודות מאשר במגרש של העניים.
לכן, לדעתי, צדק פסטאלוצ'י, וצודקים הכלכלנים בארה"ב הטוענים שבית הספר אינו המנוף לתיקונים חברתיים. לכל היותר המשוואה היא הפוכה: תיקונים חברתיים הם המנוף לשיפור בתי הספר. חמש היחידות במתמטיקה ובאנגלית של נפתלי בנט לא יניבו שינוי, כי הם לא מתמודדים עם העוני, אלא מנסים לעוקפו.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן