בשביל מה צריך ימין אם יש לנו את אבי גבאי?

כותב אורח: מרזוק אלחלבי

בכל פעם שאני שומע את המושגים שמאל-ימין בשיח הפוליטי אני נזכר באופן שבו חוויתי אותם בילדותי. זה היה בשבועות הראשונים אחרי מלחמת יוני 1967. היינו מגיעים, ילדי השכונה, לקצה הכפר כדי לצפות במצעד שארגנו צעירים מן הכפר בפיקודו של ברנש חסון שסינן בקול תקיף: "שמאל..ימין..שמאל ..ימין". וכתרי עשר הצעירים נענו לקולו, זקפו קומה, ניפחו חזה ורקעו בצד הדרך, "שמאל..ימין". לא הבנו את המחזה עד שאחינו הבוגרים סיפרו כי אלה, צעירים שהתפעמו מהניצחון במלחמה וששים לקרב ומתאמנים בתרגילי סדר לקראת הגיוס.

דבריו של מנהיג מפלגת העבודה אבי גבאי, שהצהיר על סירובו לשבת בממשלה אחת עם הרשימה המשותפת ועל כך ששלום לא מחייב פירוק התנחלויות הזכירו לי את המצעד הזה. שלא כמו הניגוד שאמור להיות ביניהם בפוליטיקה, בזמן צעידה שמאל וימין הם אחד שמשמעותו: לארגן טוב יותר את השורות, להגיע לסדר מופתי עד שלמות, להבטיח היטמעות היחיד בתוך היחידה – המחלקה, שמאל וימין המתכוונים לנוע כדי ליצור גוף אחד ויחיד. אבל במקרה שלנו השמאל על פי גבאי דומה לימין על פי נתניהו, ולכן הם אחד ולא שני הפכים.

כי בשביל מה צריך בכלל ימין אם יש לנו שמאל זה המסכים בדיבור ובמעשה להוציא את הפלסטינים אזרחי ישראל מהמשחק הפוליטי? אין משמעות אחרת להצהרתו של גבאי. לא שהפלסטינים היו ששים לשבת בממשלתו, אבל עצם האמירה עצמה מהווה אימוץ נלהב של תכנית הימין בישראל שהחל לבסס פוליטיקה ושיח פוליטי ללא הפלסטינים בישראל כשותפים לפוליטיקה ולמעשה הפוליטי. צרכנים פוליטיים כן, אובייקט פוליטי לחבוט בו, כן אולם חלילה שחקנים ושותפים פוטנציאלים.

> בין הערבית של ליברמן לערבית של הפועל שכתב בוקר טוב ונעצר

גם פניו לפוליטיקה נקייה מפלסטינים. יו"ר העבודה אבי גבאי (מרים אלסטר / פלאש90)

פוליטיקה על טהרת היהודים, לשם חותר הימין. והנה גם גבאי, ראש מחנה ה"שמאל", לא רואה פסול בהדרתו של ציבור שלם ובתיוגו כקבוצה חשודה, לא רצויה. ואם נאמץ את גישתו של המלומד הגרמני אקסל הונת בדבר "הכרה וזלזול", אזי ניתן להבחין בזלזול שסופו כנראה מהתפתחויות השיח והמעשה הפוליטי בישראל בעשור האחרון: פנינו לפוליטיקה ללא פלסטינים, מעין טרנספר מהמרחב הפוליטי שיכול להיות מבוא לטרנספר מסוג אחר, אווילי יותר.

בפוליטיקה הישראלית משחקים בנדמה לי בכל הנוגע לשני מושגי מפתח אלה, שמאל וימין. קיבלנו אותם בירושה מתקופות קודמות ומהמורשת הפוליטית העולמית ואנחנו ממשיכים ללוש אותם למרות שאין בהם ממש. לא רק זו, אלא גם כשהפוליטיקה האישית שלהם היא בליל ממוחזר של רעיונות גזעניים, ימניים, ניו חזיריים, אנטי חברתיים וכוחניים, עדין רבים מתעקשים להתהדר בנוצות לא להם: שמאל, שמאל חברתי, שמאל ציוני ועוד.

אין שמאל בשום מובן ובשום צורה כל עוד לא חוסמים את הכבישים במחאה על הדרתם והוצאתם מהמשחק של 20 אחוזים מאזרחי המדינה. ואין שמאל מעשי בלי הפגנות מול הכנסת לאור שינויי החוקים התדירים שמשנים את פני המדינה מהיסוד. אין הפגנות כאלה בגלל שאין שמאל כזה. ככה פשוט. ומי שבכל זאת מפגין מקבל כתף קרה ממנהיגים שמתכנים אולי שמאל אבל מדברים ימין ועושים ימין. ראו לאן הגענו, גם אין שמאל כזה שיגן על הדמוקרטיה ומנגנוניה.

בישראל היום מתפתח קונצנזוס סביב המדינה היהודית מבית מדרשם של ליברמן-בנט-נתניהו (הסדר אקראי). מדינה ליהודים בלבד (הלאה הדמוקרטיה), השלמה מקיר לקיר עם מפעל ההתנחלות והנרמול של הכיבוש, ריבונות ישראלית אחת בין הים לנהר

למצב הזה יש השלכות משמעותיות על שני העמים שחיים במרחב. לטעמי, זו התפתחות הדומה במשמעותה להחלטתו של בן גוריון להצהיר על הקמת המדינה. ולכן, הפתיעו אותו התגובות החלושות שיצאו מנציגי הרשימה המשותפת בעקבות דבריו של גבאי. איזה שאננות, איזו התרפסות, איזו שלומיאליות, חשבתי לעצמי למשמע האמירות על כך שאין לגבאי ממשלה בלי אזרחי ישראל הפלסטינים. כך מגיבים לדברים רבי משמעויות מסוג זה? איך אפשר לשמוע דברים אלה ולהישאר מכורבל באותה תפיסה מיושנת של ימין ושמאל?

התעוררו חברים! התעוררו. אין יותר חלוקה לשתי מדינות, ואין פוליטיקה עם ערבים. מה יש בכל זאת? יהודים מול פלסטינים, תיקו דמוגרפי שמנסים להוליך ולתעל בהסתמך על יתרון אסטרטגי ישראלי בכל החזיתות. עכשיו צריך להתחיל ליצור משמעויות חדשות של שמאל וימין, בדיוק לפני המפץ או בעיצומו.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.

> עדים או מומחים: ההיסטוריה של יהודי המזרח התיכון נכתבת מחדש