newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

מאת:
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

איש שב"כ בלונדיני הניח על השולחן שתי קערות מלאות בגרעינים ובאגוזים, ושאל את אמל נחלה, תלמיד כיתה י"א, אם בא לו לעשן. אמל, נער חיוור, ידיו אדומות מהאזיקים, אמר שלא.

זה היה החודש הרביעי שלו בכלא, במעצר מנהלי, כלומר בלי משפט ובלי גזר דין. צו המעצר שלו עמד להסתיים והוא חיכה לחזור הביתה, למחנה הפליטים ג'לזון שליד רמאללה.

לדבריו, איש השב"כ אמר לו שאם הוא רוצה להשתחרר, הוא צריך להבטיח להעביר לו מידע מתוך המחנה. לשתף פעולה. "הוא אמר לי את זה באופן ברור", אמל אמר לי אתמול, בראיון אחרי ששוחרר בשבוע שעבר, "אם אתה מסרב, אני אשאיר אותך במעצר מנהלי. אם תעזור לי, אני אעזור לך, ותלך הביתה".

אמל סירב, כי "לא רציתי להיות מרגל". הוא נלקח בחזרה לאגף הקטינים בכלא עופר. השב"כ האריך את המעצר המנהלי שלו פעם נוספת. רק שמונה חודשים אחרי שנעצר אפשרו להוריו להגיע לבקר אותו. אבא שלו, מעמר נחלה, סיפר שלא זיהה אותו, מרוב זקן ושרירים.

"הילדוּת שלו נעלמה שם", אביו אמר לי, בשקט, במשרד שלו בערוץ התקשורת הפלסטיני "וטן" שאותו הוא מנהל, דקות לפני שאמל, בנו, נכנס לחדר לראיון.

בשבוע שעבר אמל שוחרר ממעצר מנהלי אחרי שישה-עשר חודשים בהם ישב בכלא בלי משפט. ארבע פעמים האריכו בשב"כ ובצבא את מעצרו.

"בכל פעם שהייתי אמור לצאת, כשהמעצר המנהלי שלי נגמר, וכבר התלבשתי, הם חידשו לי אותו שוב", אמל אמר, ומדי פעם הסיט את המבט לאביו, שהיה שקוע בטלפון. מעצר מנהלי מבוסס על ראיות סודיות, לכאורה, בטענה כי העציר עלול לסכן את האיזור.

מאות פעילים מרחבי העולם קראו לשחרורו של אמל. המעצר המנהלי שלו עורר עניין גם כי הוא קטין, וגם כי הוא סובל ממחלה אוטואימונית נדירה, שנקראת "מיאסטניה גרביס", הפוגעת בשרירים ועלולה לפגוע גם נשימה.

תעבוד אתי, אתן לך כסף

הבלונדיני מהשב"כ זימן את אמל שוב לשיחה כמה ימים לפני שהשתחרר. "הוא זרק לי קופסת סיגריות ואמר: 'קח, תעשן, על חשבון הכיבוש'. אמרתי לו: 'תעשן אתה סיגריות על חשבון הרשות'. הבנתי, מהדיבור שלו, שהוא מתכוון לשחרר אותי הפעם, כי הוא שאל מה אעשה כשאצא החוצה. אמרתי שאני לא יודע. הוא אמר: 'מה היה החלום שלך כשהיית קטן', ואמרתי לו: 'להיות שחקן כדורגל בריאל מדריד'.

"ואז הוא ניסה לעבוד עלי, ואמר: 'אני אראה לך את כריסטיאנו רונאלדו ובנזמה, ואתה תתן לי מידע?'. אמרתי לו שאהבתי אותם כשהייתי ילד קטן וכבר לא אכפת לי מהם כי אני לא קטן. הוא אמר לי, 'אם תצא, אני אמנע ממך לטוס לחוץ לארץ, לנסוע לטורקיה לבקר את אח שלך. תשתף פעולה ואני לא אמנע ממך', אמרתי לו שיעשה מה שהוא רוצה. הוא אמר לי, 'אתה מתכנן ללכת לאוניברסיטה? בסוף תתלה את התעודה על הקיר ולא תרוויח ממנה כלום', והוא הצביע על תעודה שהיתה על הקיר שלו. 'אני יודע שאין לך כסף, תעבוד איתי ואני אתן לך כסף'. אמרתי לו שלא".

באו אליו הביתה לעצור אותו. אמל נחלה מציג תמונה שלו עם אזיקים על ידיו (צילום: יובל אברהם)

באו אליו הביתה לעצור אותו. אמל נחלה מציג תמונה שלו עם אזיקים על ידיו (צילום: יובל אברהם)

אמל הראה לי את צג הטלפון. היה כתוב שם: "קפטן סאהר". זה המספר שלו, אמל אמר, שמרתי מכל הפעמים שהתקשר אלי לטלפון. אנשי שב"כ מכנים את עצמם קפטנים, ובוחרים לעצמם שמות בערבית. סאהר הוא יהודי-ישראלי לפי המבטא והמראה החיצוני, אמל אמר.

הרקע למעצר המנהלי הוא כזה. אמל נעצר בנובמבר 2020, בגיל 16, בחשד ליידוי אבנים. קפטן סאהר התקשר אליו קודם לכן, ודרש כי יגיע אליו לחקירה. אמל אמר שהגיע אליו פעמיים, אבל הוא לא היה. בפעם השלישית שהתקשר אליו איש השב"כ, אמל אמר לו בטלפון: "אני לא רוצה לבוא. קח אותי בעצמך".

"לא נתנו להורים שלי לבקר אותי, וחשבתי כל הזמן מה קורה להם. חלמתי חלומות מוזרים על חבר שלי שמת"

כמה ימים לאחר מכן  נעצר על-ידי חיילים שארבו לו, ומשכו אותו מתוך רכב בו נסע עם חברים שלו. "זה היה כמו חטיפה", אמל אמר, "היינו בדרך חזרה מרוואבי, אכלנו גלידה, והם קפצו על הרכב משום מקום". במעצר, פגש את איש השב"כ בפעם הראשונה. הוא אמר לו, "ראית, אני יכול להביא אותך אם אני רוצה", אמל סיפר.

אמל היה עצור ארבעים ימים. התביעה הצבאית הגישה נגדו כתב אישום על זריקות אבנים לעבר כוחות הצבא בארבעה מקרים שונים. "בעקבות מעשיו, פגע הנאשם ברכבי הכוחות בשתי הזדמנויות", נכתב בכתב האישום המתוקן. התביעה הצבאית ציינה אחר כך כי האירוע "אינו מאותר", כלומר, האישום ככל הנראה מבוסס על הודאה: אולי של אמל בחקירת השב"כ, או אולי של נער אחר שהפליל אותו.

שני שופטים צבאיים הורו לשחרר אותו בערבות. "הקטין סובל מבעיות רפואיות קשות, בין היתר סרטן ובעיה בלב", נימק זאת אחד מהשופטים, "אמו רופאה ונמצאת באולם בית המשפט. לאחר ששמעתי את דבריה, נראה כי בנסיבות מיוחדות של תיק זה, ורק בשל מצבו הרפואי, ניתן להורות על שחרורו".

קפטן סאהר מתכתב עם ילדי המחנה

התביעה הצבאית והשב"כ לא אהבו את זה. הם ביקשו להשאיר את אמל במעצר עד תום ההליכים, כנהוג בבית המשפט הצבאי, והסבירו כי הוא מסכן את ביטחון האיזור. התביעה איימה כי אם ישוחרר, ייעצר במעצר מנהלי. וכך אכן קרה. בינואר 2021, פרצו חיילים לביתו בשעת לילה, ועצרו אותו פעם נוספת. קפטן סאהר הגיע יחד איתם. אמל הוכנס למעצר מנהלי.

מפרסם שיחות עם ילדים במחנה. הדף של "קפטן סאהר"

מפרסם שיחות עם ילדים במחנה. הדף של "קפטן סאהר"

בעמוד הפייסבוק שפתח, "קפטן סאהר – המודיעין הישראלי מזרח רמאללה", איש השב"כ פונה ישירות לתושבי מחנה הפליטים ג'ילזון בערבית. בתמונת הקאבר שלו, גבר מוסלמי וגבר יהודי מחובקים. בתמונת הפרופיל מופיע מספר הטלפון שלו. בפוסטים רבים העלה תמונות של נערים במחנה, אזוקים או מכוסי עיניים, שנעצרו על סחר בנשק או זריקת אבנים. בפוסט אחד, העלה סאהר תכתובות ווטסאפ שלו עם ילדים מהמחנה.

"בתקופה האחרונה ילדים קטנים מתחננים אלינו, ושולחים לנו הודעות, כדי שנגיע לעצור אותם", כתב, "מה יהיה? הורים, די להלחיץ את הילדים, חבל עליכם. אחר כך הם יעשו משהו ויגידו שזה עבור פלסטין". בתמונות שהעלה, הודעות שילדים מהמחנה לכאורה שלחו לו. ילד אחד כתב לו: "אני זרקתי את המולוטוב, בוא לעצור אותי", וילד אחר: "אני רוצה להסגיר את עצמי, בוא קח אותי מהבית, אם אתה גבר".

בפוסט האחרון שפרסם, לפני שבועיים, איש השב"כ העלה תמונה של העיתונאית שירין אבו עאקלה, והאשים את הפלסטינים במותה. "אני סקרן: למה חוסיין א-שייח (השר לעניינים אזרחיים ברשות, י"א) מונע את בדיקת הקליע שהרג את שירין? אולי כי כולם יודעים איך היא מתה?", כתב לתושבי המחנה. הפייסבוק מלא בעמודים מעין אלו, של רכזי שב"כ האחראים לפקח על כפרים בגדה.

משקולות מסוכר ומלח

אמל ואני נשארנו לבד במשרד של אביו. הוא הראה לי סרטון בטלפון, מקבלת הפנים שערכו לו במחנה בשבוע שעבר עם שחרורו. סביבו עמדו שלושה רעולי פנים וירו באוויר. הוא נישא על הכתפיים של בחור גבוה ומחא כפיים למוזיקה קצבית. "כשחזרתי הביתה לא נרדמתי. אני לא יודע למה", אמר.

איך העברת את הזמן בכלא?

"התחלתי להתאמן. אין משקולות בכלא, אז קשרנו חבילות של סוכר ומלח אחת לשנייה, או בקבוקי מים, והרמנו אותם. נהיו לי שרירים, עליתי 15 קילו בכלא".

מה גרם לך להתאמן?

"הבנתי מהר שאם אחשוב על החיים בחוץ, זה יהיה סתם. אני אוכל חרא. אני אהרס. אז חשבתי מה אעשה בעוד שעה. על האימון, על הספירה, רציתי לשכוח מהחיים בחוץ. בחודשיים הראשונים, לא הפסקתי לחשוב כמה אני מתגעגע לבית. לא נתנו להורים שלי לבקר אותי, וחשבתי כל הזמן מה קורה להם. חלמתי חלומות מוזרים על חבר שלי שמת".

אתה זוכר מה חלמת?

"כן. כל הזמן היה לי חלום דומה. אני נכנס לחדר לבן, הכל שם לבן, לא רואים קירות מרוב לובן, גם את הרצפה לא. ויש בחדר דלת, שאני מנסה לפתוח אבל היא לא זזה. ואז חבר שלי שמת, מתקשר ושואל אותי איפה אני, ואני אומר לו: 'הנה, אני מגיע אליך'. ואז אני מתעורר".


בסרטון: הירי באחמד חרוב, חברו של אמל

אמל היה בן 13 כשחיילים ירו בחבר שלו, אחמד חרוב. זה קרה בדצמבר 2016. בתיעוד מהאירוע, חברו בן ה-19, שאמל הכיר דרך אחיו הגדול, עומד לצד נערים אחרים, ומשליך אבנים על ג'יפים של הצבא שיוצאים בשיירה מכפר עקב בלילה, אחרי פעילות מבצעית. זה נוהג נפוץ יחסית בגדה: קבוצות של ילדים ונערים זורקים אבנים על הג'יפים המשוריינים כשהם נסוגים מהכפר. אמל הואשם במעשה דומה, אך לבסוף כאמור נכלא בלי שהורשע, במעצר מנהלי, שזה הליך נפרד.

כמה ילדים היו איתך בכלא?

"כל פעם היו שבעים".

למה הם בכלא?

"רובם יושבים שם על אבנים ומולוטוב, לשנה בערך. ויש גם כאלו שדקרו, להם נותנים תקופות יותר ארוכות, עשר שנים נגיד. אבל זה גם יותר נדיר, דקירות. הרוב זה ילדים שזרקו אבנים או בקבוקי תבערה. בתקופה שלי שם ראיתי מאות ילדים. הכי קטן היה בן 13, מחברון. הוא סיפר שזרק אבן על מכונית של מתנחלת והיא עשתה תאונה. ילד הולך, מגיעים עשרה במקומו. הם הולכים, מגיעים עוד עשרה. ככה זה היה".

גשר אל השמש

נתונים מראים כי בשנתיים האחרונות, בממוצע, 154 קטינים פלסטינים היו בכלא הישראלי בכל חודש נתון. הילדים והנערים מתחלפים, אך המספר הזה נותר יחסית קבוע. החוק הצבאי מחמיר מהאזרחי ביחס לילדים, פלסטינים בני 12 עד 14, למשל, יכולים לקבל עונש מאסר של עד שישה חודשים, כאשר בישראל אסור לשלוח ילד מתחת לגיל 14 לכלא.

במהלך השיחה שלנו, אמל שלף את הטלפון והראה כתבה של אוהד חמו. הכותרת שלה באתר N12 היא: "מחבלים בני 13: לא מתחרט שדקרתי", והיא מתעדת ביקור של חמו באגף הקטינים בעופר. "שתראה איפה הייתי רוב הזמן", אמל אמר. בשלב מסוים מלאו לו 18 והוא הועבר לאגף של הבגירים בעופר. "אבל בקטינים יותר קשה", הוא אמר, "הסוהרים שולטים בנו יותר שם". בדיעבד, הכי מפחידות היו הפשיטות לחדר בלילה, כשהסוהרים חשדו שיש למישהו טלפון מוברח, אמל אמר.

"זה הגשר", הוא הצביע על גרם מדרגות באגף הקטינים, במסך הטלפון שבו צפינו בכתבה. המדרגות מובילות אל כמה תאי מאסר נוספים, המשקיפים מלמעלה על רחבה עם הרצפה האדומה של הכלא. "נדיר שהשמש מגיעה לכלא", אמר, "אבל בגשר יש פינה, שלפעמים נוחתת בה השמש מהחלון בתקרה. אז הייתי הולך לשבת בפינה הזו. כשיצאתי, הורידו אותי במחסום, ולמרות שהיה לילה, בכל פעם שהסתכלתי לשמיים כאבו לי העיניים, כי לא הייתי רגיל לאור הזה".

אחד מהמרואיינים בכתבה של חמו הוא מפקד כלא עופר לשעבר, ערן פייר, שאמר: "בסוף הם ילדים. כשאני עובר בביקורת, אני רואה חלק מהם ישנים עם אצבע בתוך הפה. חלק מהם עוד מרטיבים. הם ילדים, נערים, שביצעו עבירות".

אמל למד לבגרויות מהתא שלו בכלא. לרשות הפלסטינית יש תוכנית לימודים שונה לאסירים. והוא קיבל 79. את העבודה המסכמת כתב על ספר מחקר בנושא ההיסטוריה של המעצרים המנהליים. "זה התחיל עם הקולוניאליזם הבריטי", אמר, וניסה להיזכר מה עוד כתב בעבודה. אביו, שחזר לחדר, אמר: "ראית איזה ילד משכיל יש לי?", ואמל חייך.

מאז שהשתחרר, לפני שבוע, קצין השב"כ לא דיבר איתו שוב. הוא מתכנן להתחיל ללמוד באוניברסיטת ביר זית, תואר במדעי המדינה, ובמקביל לפתוח עסק לשטיפת מכוניות. "קשה לי כל תשומת הלב שאני מקבל מהתקשורת עכשיו", אמר, "אני הייתי הילד היחיד במעצר מנהלי לתקופה, ואנשים שאני לא מכיר, ברחוב ברמאללה, מזהים אותי".

כשנפרדנו אמרתי לאמל שהיה נעים לדבר איתו, והוא שאל אם יש לי פייסבוק. אמרתי שכן. הוא שאל אותי לאן אלך עכשיו, ואמרתי לו: בחזרה לירושלים. הוא אמר איזה כיף לך. "אף-פעם לא קיבלתי אישור להיכנס". גם את הים לא ראה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf