newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"ציון של ממש לא תוכל להתקיים אלא כשיתוף פעולה יהודי-ערבי"

מרחץ הדמים הנוכחי מטיל צל כבד על כל חזון דו-לאומי. אבל דווקא עכשיו, חזונו של הפילוסוף מרטין בובר, שאותו הציג אחרי מאורעות תרפ"ט וכרוך בנטילת אחריות על המצב וסירוב לתחושת הקורבן התמים שזכויותיו מוחלטות, מציע אופק של תקווה

מאת:
הלוויות הרוגי מאורעות תרפ"ט בתל אביב

"שנת האפס של הסכסוך הערבי-ישראלי". הלוויות הרוגי מאורעות תרפ"ט בתל אביב

את אחד מנאומיו השיטתיים ביותר על הציונות נשא הפילוסוף מרטין בובר ב-31 באוקטובר 1929, חודשיים לאחר מאורעות תרפ"ט. במהלך המאורעות טבחו פורעים ערבים ביהודים, עינו, אנסו ורצחו 133 גברים, נשים וטף. קהילות שלמות נמחקו, כולל זו של עזה. ההיסטוריון הלל כהן כינה את שנת 1929 "שנת האפס של הסכסוך הערבי-ישראלי".

באותו יום באוקטובר 1929, בובר דיבר בכינוס הסניף הברלינאי של עמותת ברית שלום. "ברית שלום" היא תמצית תפיסת הציונות של בובר. עבורו, הציונות לא היתה עוד מפעל נציונליסטי שתכליתו קידום האינטרסים העצמיים של עם מסוים, מה שבובר ביקר כ"אגואיזם קולקטיבי".

בובר ראה בציונות פרויקט לאומי יהודי, שתכליתו יצירת פוליטיקה המבוססת על צדק ושלום, כבסיס עבור "קהילה אנושית חדשה". "זה", הוא הבהיר, "היסוד של מה שאנחנו מכנים ציון". את ארץ ישראל, פלשתינה, הוא תפס כמקום שבו, אחרי אלפיים שנות גלות, היהודים יוכלו סוף סוף להגשים את חזונם. העקרון המנחה היה ש"הרעיון חייב להתגשם במתודה". "ציון במשפט תיפדה", ציטט בובר את ישעיהו.

אבל מה היה על החזון לאחר מרחץ הדמים? היכן השלום והיכן הצדק? בובר הכריז כי שעה קשה זו עבור העם היהודי, בלב סערת הרגשות, היא רגע אמת והחלטה. דברים רבים השתנו, הוא הודה. אולם "בתפיסתי שלי את המצב, את יחסנו אל העם הערבי, לא השתניתי. זו לא עקביות שמשמחת אותי, זו עקביות שגורמת לי סבל רב".

הסבל של בובר נבע מהניגוד העמוק ששרר בין עמדתו לבין הדעה הציונית הרווחת. רוב הציונים הסיקו מהאלימות הערבית כי הערבים במהותם עוינים ואלימים. רבים סברו כי התגובה הנאותה לכוח הקטלני אינה דברי שלום, אלא כוח גדול יותר. תפיסה זו עיצבה את הגישה הבסיסית של ההתיישבות היהודית בפלשתינה כלפי הערבים מאז "שנת האפס של הסכסוך הישראלי-ערבי". מצוקתו העמוקה של בובר נבעה מהשבר בחוגו שלו, מהקרע בחברויות רוחניות, מהמשבר בברית שלום.

מרטין בובר (צילום: מתוך האוסף הדיגיטלי ע"ש דיוויד ב. קיידן, הארכיון הציוני המרכזי)

מרטין בובר (צילום: מתוך האוסף הדיגיטלי ע"ש דיוויד ב. קיידן, הארכיון הציוני המרכזי)

ועם זאת, בובר סירב לאמץ תפיסה מניכאית (שמאמינה בדואליות של כוחות האור והחושך). הוא סירב לראות את הערבים כרוע טהור וכהתגלמות של עמלק. הוא התעקש להדגיש את ההקשר הסוציו-פוליטי המיידי להתפרצויות האלימות.

בובר הסביר כי אף שהחזון הציוני נשגב, הגשמתו בפועל היתה כרוכה בקולוניזציה אירופאית של פלשתינה. התובנה הזו, שמוכחשת באפולוגטיקה העכשווית, היתה עובדה פשוטה עבור התנועה הציונית. הציונות יישבה יהודים אירופאים בפלשתינה, וזה התאפשר אך ורק הודות לברית עם האימפריה הבריטית, אשר שלטה בארץ מאז מלחמת העולם הראשונה. בובר הבהיר כי מצב זה בהכרח גרם עוול לאוכלוסייה הערבית הילידית.

להבנתו של בובר, כמו כל מפעל פוליטי, גם הציונות היתה כרוכה בעוול מסוים – היהודים לא היו קדושים ולא חפים מפשע. עם זאת, הוא הוסיף כי חובתם היתה למזער ככל האפשר את העוול שגרמו. לטענתו, הציונות לא היתה אימפריאליסטית במהותה. שלא כמו הקולוניאליזם האימפריאלי של מעצמות אירופה, אשר חתר להתפשטות ולניצול, הקולוניאליזם הציוני שיקף את מאמצי העם היהודי נטול העוצמה להקים קהילה של צדק חברתי, שתפעל גם לטובת האוכלוסייה הערבית המקומית.

הציונות כשלה במילוי חובתה

אפשר לערער על ההבחנה בין שתי צורות הקולוניזציה הללו, מכיוון שההתפשטות הקולוניאלית תמיד הצדיקה את עצמה כנושאת קידמה. בובר היה ער לקושי בהבחנה בין האינטרסים של המתיישבים היהודיים לבין אלו של הבריטים בפלשתינה, במיוחד בהקשר הגיאופוליטי שיעצב בהמשך גם את מדינת ישראל.

"מצאנו את עצמנו מעורבים במפעל קולוניזציה לצד מעצמה שנטיותיה סתרו את נטיותינו שלנו", אמר. "היתה זו חובתנו העליונה, מעל לכל דבר אחר, להבהיר לעולם, להבהיר לאנגליה עצמה, להבהיר למערב, להבהיר למזרח התיכון, שאיננו מבקשים להיות כוח חלוץ לאימפריה הבריטית".

בובר הכריז כי הציונות כשלה במילוי החובה הזו. תוכניתה הפוליטית היתה אימפריאלית והתבססה על הגדלת מספר המתיישבים היהודים, בכדי ליצור יתרון מספרי על האוכלוסייה הערבית הילידית. החזון הרווח, שיהפוך בהמשך לעקרון היסוד של המדינה היהודית, ביקש לעשות את היהודים לרוב דמוגרפי, ולדלל לכדי מיעוט את האוכלוסייה הערבית בפלשתינה.

בובר תיאר את הגישה היסודית של המתיישבים היהודים לעם הערבי, ודבריו הם תמצית מאה שנים של סכסוך: "מה שקרה לנו בפלשתינה זה שבעצם לא חיינו ואיננו חיים עם הערבים, אלא לידם. והתוצאה היא שלא התקיימנו בצוותא אלא צד לצד; ואת הקיום זה-לצד-זה הפכו 'אויבנו' לקיום זה-נגד-זה".

המסקנה של בובר ממשיכה לזעזע, כנבואת זעם: "אם היינו מוכנים לחיות באמת יחדיו, האירועים האחרונים לא היו מתאפשרים".

נטילת האחריות הזו על המצב, הסירוב להרגיש כקורבן תמים שזכויותיו מוחלטות, הובילו את בובר אל הרגע החזק ביותר בנאומו. הוא הרים את קולו, כיהודי, כציוני, כנגד גזר דין המוות שהטילו רשויות המנדט הבריטי על הפורעים הערבים: "אנחנו הציונים, אנחנו היהודים, מוכרחים להתערב. אין לנו זכות, אבל עלינו להראות, עלינו להצהיר לעולם שרצוננו הוא שגזרי דין המוות שהוטלו בגיננו, בשל הזוועות שבוצעו בנו, לא יוצאו אל הפועל".

בובר ביקש להפסיק את האלימות וההרג. הוא ראה בערבים בני שיח, "אתה", ולא אובייקטים אילמים, "זה". הוא סבר כי יש להכיר בתנועה הלאומית הפלסטינית. ציון של משפט, ציון של שלום, כלומר ציון של ממש, לא תוכל להתקיים אלא כשיתוף פעולה יהודי-ערבי, כברית שלום.

חזונו היה ליצור מערכת יחסים חיובית עם הערבים במגוון תחומים. הוא ביקש לעודד שותפות אינטרסים כלכלית במקום המדיניות הציונית של "עבודה עברית", ודיבר על החובה ללמוד את התרבות והשפה הערבית ולהכיר את האסלאם, בניגוד לרגשות האנטי ערביים ולעתים הגזעניים בקרב המתיישבים היהודים. החזון הפוליטי של בובר לא כיוון למדינה יהודית אלא למדינה דו-לאומית, שפועלת לטובת כלל אוכלוסיית הארץ, ומשולבת בפדרציה אזורית מזרח תיכונית.

החזון הזה נראה היום מופרך. האלימות האיומה של פרעות ה-7 באוקטובר זעזעה את נשמתנו. ההלם לא מנע השוואות. להיפך, ההבנה שילדינו הם מושא שנאה כה יוקדת החייתה את הטראומה הקולקטיבית העמוקה ביותר.

הרס ברפיח, בדרום רצועת עזה, אחרי הפצצות ישראליות, ב-14 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

תוכניותינו עתה הן קטל. הרס ברפיח, בדרום רצועת עזה, אחרי הפצצות ישראליות, ב-14 בדצמבר 2023 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

רבים נותנים משמעות לזוועות בהשוותם אותן לרציחות ההמוניות של יהודים בשואה ובפוגרומים. הם מעניקים הקשר לשנאה הפלסטינית כהתפרצות חדשה של אנטישמיות – שאינה רק ברברית, אלא רוע טהור. התפיסה הזו מכתיבה את התגובה הצבאית של ישראל. האלימות הקיצונית, חסרת ההבחנה כמעט של התקפות הצבא על עזה מאז ה-7 באוקטובר מכוונת לחיסול הרשע ולהצלת היהודים מאושוויץ. "זכור את אשר עשה לך עמלק", כתב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לחייליו. "זוהי מלחמת בני האור בבני החושך".

באווירה הזו, מי שמציע הקשר אחר לפרעות, שאינו מתמקד בשנאת היהודים הנצחית אלא בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מי שמציע שהמלחמה הישראלית בעזה אינה הפתרון אלא חלק מהבעיה, מואשם בתמיכה ברשע. קולות ביקורתיים מוקעים כבוגדים.

הבה ניזכר בבובר. חזונו נראה היום מופרך, כפי שנראה לרוב הציונים ב"שנת האפס של הסכסוך" ובכל תולדותיו. גם ברית שלום לא האריכה ימים. אבל קולו של בובר לא דמם. ביחד עם קומץ מעטים, הוא המשיך לקרוא לשיתוף פעולה כנגד אסטרטגיית השליטה שהנחתה את היישוב בפלשתינה, ומאוחר יותר את מדינת ישראל.

מרחץ הדמים הנוכחי מטיל צללים כבדים על כל חזון דו-לאומי. תוכניותינו עתה הן קטל. אבל אם ברצוננו להימנע מרצח עם או מהתאבדות, גרסה כלשהי של ברית שלום היא עתידנו. הרבה תלוי ביכולתנו למצוא את הכוח להכריז, כיהודים, כישראלים – לא עוד כמיעוט אלא כמדינה, ונוכח ההוצאה להורג לא רק של פורעים, אלא של חפים מפשע: "רצוננו הוא שגזרי דין המוות שהוטלו בגיננו, בשל הזוועות שבוצעו בנו, לא יוצאו אל הפועל".

אלעד לפידות הוא פרופסור למחשבה יהודית באוניברסיטת ליל בצרפת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

בצפון עזה, 1 מכל 3 ילדים מתחת לגיל שנתיים סובל מתת תזונה חריפה. פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שבושלה על ידי מתנדבים ברפיח, 20 בפברואר 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

עזה, כרוניקה של הרעבה

הרעב הכבד שישראל משיתה על עזה מאז 7 באוקטובר הגיע לממדים חסרי תקדים, אך המדיניות עצמה איננה חדשה: מאז 1967, ישראל שולטת בסל המזון הפלסטיני ברצועה ומשתמשת בו כנשק לניהול האוכלוסייה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf